אמירת נפילת אפים אחרי פלג המנחה - מנהג קהילות הספרדים - הערה על בית נאמן

[יצחק משען]

בשבת מלכתא הראני אחד הנערים היקרים שלנו בדף של בית נאמן שיצא נגד מנהגינו {אנא זעירא באופן אישי כבר לא נוהג כך, כדלהלן} שלא לומר נפילת אפים אחרי פלג המנחה, ועתה ביקשתי שישלחו לי צילום אותו הדף והנני רוצף אותו בזה

ובמחילת כבודו לא ידעתי מדוע מתבטא על מנהג זה שהוא מוזר, שבאמת כך נהגו בארם צובא ובדמשק, ומשם בכל המקומות שנפוצו בני קהילתנו, וכנדפס בסידור שער בנימין, וכך המנהג פשוט עד היום בארגנטינה {מלבד קהילת רבנו עובדיה בראשות חכם עקריש}, ואמנם אנחנו בארץ כבר נוהגים לומר ככולם, אך כל חכמי הדור שביקרו בארגנטינה כחכם עובדיה ז"ל, ויבדלו לחיים חכם שלום, וחכם שמעון בעדני, ועוד, שהיו מגיעים לשם באופן קבוע, ומעולם לא ניסו לשנות המנהג, והחכם השלם רחמים שעיו במחקרי ארץ חלק ו' (סימן קט) נשאל על מנהגינו בזה והאריך לבאר יסודותיו וטעמיו, וציין גם לשו"ת יצחק ירנן של מרא דאתרין בסימו דרוחין חכם שחיבר זצ"ל שכתב בזה
ובבירור שעשיתי מצאתי ראיתי שכך העידו בכמה ספרים וסופרים על מנהג תימן, שלא אמרו בכלל נפי"א במנחה
וכך נהגו בעיראק וכורדיסתן, ונתן לזה טעם גדול חכמי בגדד בשו"ת זבחי צדק, וח"ר עזרא דנגור, ואמנם בנו של הרי"ח הטוב ח"ר יעקב חיים הינדז במנהג זה
ומצאתי בספר עטרת אבות שבמרוקו לא אמרו בכלל וידוי ותחנון במנחה, ובמרקש ותוניס נהגו כמנהגנו הנ"ל לא לומר רק נפילת אפים
וכן העיד על מנהג כמה בתי כנסת בתונס בספר עלי הדס
ורבים מקהילות אחינו האשכנזים עד היום אינם אומרים בכלל וידוי ונפי"א במנחה גם לפני פלג המנחה, ואשריהם שגם בשחרית מדלגים בקלות מאחר ואין להם עוונות להתוודות עליהם
נמצא שמנהג זה לא זר ולא מוזר, ולא כל מנהג שלא מובן הוא מוזר, ובפרט שאינו חובה כ"כ, ומי שישנה את מנהגו כמונו תבוא עליו ברכה ואין בזה הפסד, אך מי שנוהג כך לא נגער בו ולא נסיר אותו מדרכו שלא יטוש תורת אמו

 

[מוישי ס"ט]

ובפרט שאינו חובה כ"כ

יעויין בשדי חמד (אסיפת דינים במערכת וא"ו אות ב', ובעיקר [חלק ז' עמ' 391 ע"א] באמצע העמוד) שכתב לחקור מי תיקן את הוידוי וכו', ובסוף דבריו כתב בזה הלשון: אמנם האמת אגיד כי לדעתי העניה יש לפקפק באמירתו בכל יום כי עיקר הוידוי הוא לאומרו בהכנעה ובכוונת הלב ולכל הפחות להתבונן במה שמוציא בשפתיו ועל כל הנה יתן את קולו בבכי ונחלי דמעות בעיניו על אשר הכעיס והקניט את בוראו ברוע מעליו את אשר אסר התיר ואת אשר שנא ה', אהב. והדאגה והיגון על זה יביאו להתחרט בלב שלם על כל אשר עשה ויקבל עליו שלא לשוב להרע עוד. ישפוך שיחה ידרוש סליחה על המים הזידונים אשר עברו עליו מיום היותו על האדמה ובוידוי כזה יתרצה עבד אל אדוניו ושב ורפא לו.
ועינינו רואות וכלות כי לפי רוב ההרגל בנוסח הוידוי הנאמר פעמיים בכל יום הרבה בני אדם כמוני אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כפי התנאים הצריכים הנזכרים לעיל לא מינה ולא מקצתה ומי יתן ויבין מה שמוציא מפיו.
מחזיקנא טיבותא לידא דכי מטינא לחטאנו עוינו מכה באגרוף על החזה ולבו בל עמו לא בנחת ולא במיתון כי הרצים יצאו דחופים, וברגע כממריה רץ כצבי שלא לעשות רצון אבינו שבשמיים, ועד שלא יתחיל יסיים וכל כי הא ודאי חציפותא היא, והעדר טוב ממציאותו. וכל זה גורם רואה הרגל כי ל'ו רגל על לשונו כקורא שאר פסוקי דזמרה ופיטום הקטורת.
ואילו בנוסח הוידוי המיוחד ליום אדיר בימי שנה האדם יראה לעיניים כי יחם לבבו בקרבו ואף מי שאין עוד צועק ובוכה על כל פנים יאמר נא ישראל בקול בוכים בהתלהבות ויתמרמר בליבו בחרטה ותשובה. ואם היה האדם רגיל לאומרו בכל יום גם בו היה מתנהג כמשפט הראשון, לכן לדידי חזי לי מנהג יפה מנהג הקדמונים שלא לומר הוידוי כי אם לפרקים ביום תענית ציבור או בשני וחמישי ולא פעמיים בכל יום. אך אחר שכבר הנהיגו לנו אבותינו ואבות אבותינו לאומרו בכל יום וכונתם רצויה לעורר לב האדם לתשובה בכל עת ועונה, חלילה לנו להרהר אחר מעשיהם ומנהגם תורה, ומיבעי לן ליתובי דעתין לומר הוידוי בנחת ובכוונה והכנעת לבבנו הערל, והוא יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו לב טהור יחדש בקרבנו ליראה אותנו כל הימים עכ"ל קודשו של רבינו השדי חמד.