מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (מט י)
כתב הרמב"ן שעונש החשמונאים שמלכו בבית שני שנענשו שלבסוף נכרתו כולם, עד שכל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא, היינו משום שמלכו אע"פ שאינן מזרע יהודה, ועברו על פסוק זה של "לא יסור שבט מיהודה". וביערות דבש לרבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (ח"ב דרוש י"ז) הקשה, איך צדיקים וישרים כאלה לא חששו לעבור על "לא יסור שבט מיהודה".
וכתב שם להליץ בעדם, דבתוס' בסנהדרין ה. ד"ה דהכא בשם הירושלמי, מבואר דאיכא קיום של "לא יסור שבט מיהודה" גם ע"י מי שהוא מזרע שבט יהודה על ידי הנקבות, וכל הכהנים הם משבט יהודה מצד אמם דהיינו אלישבע אשת אהרן הכהן שהיתה אחות נחשון משבט יהודה.
ויש לומר עוד, דהנה בספר הקבלה להראב"ד כתב, שכן היה המנהג בבית שני, שהמלך מבני חשמונאי או מעבדיהן בני הורדוס היה המוציא והמביא למלחמה ולכל דברי מלכותו, אבל כל דברי תורה וחוקים ומשפטים על פי הנשיא מבית דוד היו נעשים, עכ"ל. והנה בסנהדרין שם ובהוריות יא: איתא "לא יסור שבט מיהודה זה ראש גולה שבבבל, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בבל שמלמדין תורה ברבים", ומבואר דהיכא דאיכא נשיא שיש לו כח לכוף ולרדות במקל, מתקיים בזה לא יסור שבט מיהודה. ומעתה אתי שפיר, דכיון שבזמן מלכי חשמונאי היה נשיא מבית דוד והיה בידו כח לכוף לחוקים ומשפטים כמו ריש גלותא, א"כ יש בזה קיום של לא יסור שבט מיהודה, ולכן היו סבורים מלכי חשמונאי שאין להם חטא בזה שהם מולכים, כי "לא יסור" שבט מיהודה מתקיים על ידי הנשיא בשלטון החוקים והמשפטים, דעכ"פ לא סר לגמרי השבט מיהודה. ובזה היתה טעותם, כי לכתחילה בעינן שכל המלכות לא תסור מיהודה.
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (מט י)
כתב הרמב"ן שעונש החשמונאים שמלכו בבית שני שנענשו שלבסוף נכרתו כולם, עד שכל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא, היינו משום שמלכו אע"פ שאינן מזרע יהודה, ועברו על פסוק זה של "לא יסור שבט מיהודה". וביערות דבש לרבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (ח"ב דרוש י"ז) הקשה, איך צדיקים וישרים כאלה לא חששו לעבור על "לא יסור שבט מיהודה".
וכתב שם להליץ בעדם, דבתוס' בסנהדרין ה. ד"ה דהכא בשם הירושלמי, מבואר דאיכא קיום של "לא יסור שבט מיהודה" גם ע"י מי שהוא מזרע שבט יהודה על ידי הנקבות, וכל הכהנים הם משבט יהודה מצד אמם דהיינו אלישבע אשת אהרן הכהן שהיתה אחות נחשון משבט יהודה.
ויש לומר עוד, דהנה בספר הקבלה להראב"ד כתב, שכן היה המנהג בבית שני, שהמלך מבני חשמונאי או מעבדיהן בני הורדוס היה המוציא והמביא למלחמה ולכל דברי מלכותו, אבל כל דברי תורה וחוקים ומשפטים על פי הנשיא מבית דוד היו נעשים, עכ"ל. והנה בסנהדרין שם ובהוריות יא: איתא "לא יסור שבט מיהודה זה ראש גולה שבבבל, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בבל שמלמדין תורה ברבים", ומבואר דהיכא דאיכא נשיא שיש לו כח לכוף ולרדות במקל, מתקיים בזה לא יסור שבט מיהודה. ומעתה אתי שפיר, דכיון שבזמן מלכי חשמונאי היה נשיא מבית דוד והיה בידו כח לכוף לחוקים ומשפטים כמו ריש גלותא, א"כ יש בזה קיום של לא יסור שבט מיהודה, ולכן היו סבורים מלכי חשמונאי שאין להם חטא בזה שהם מולכים, כי "לא יסור" שבט מיהודה מתקיים על ידי הנשיא בשלטון החוקים והמשפטים, דעכ"פ לא סר לגמרי השבט מיהודה. ובזה היתה טעותם, כי לכתחילה בעינן שכל המלכות לא תסור מיהודה.
◆ ◆ ◆
בעיקר השררה של "נשיא", מבואר ברמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ו ה"א דהמינוי של נשיא הוא מדאורייתא, שהמקלל נשיא עובר בלאו של "נשיא בעמך לא תאור", מלבד הלאו של קללת כל אחד מישראל וקללת דיין, עי"ש. וביאר שם דנשיא לענין זה הוא בין מלך ובין ראש הסנהדרין הגדולה. והרמב"ן משפטים כב כז הביא דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב להוכיח כדבריו שגם ראש הסנהדרין הגדולה חשיב "נשיא" מן התורה, מהא דאמרינן בהוריות שם ששאל רבי האם הוא בכלל "נשיא" לענין קרבן חטאת דכתיב ביה "אשר נשיא יחטא", ואמרינן שם דנתמעט רק מדכתיב "כל מצוות ה' אלקיו" דהיינו שיש שררה על גביו, מבואר עכ"פ שיש לו דין נשיא מן התורה.
ועוד נראה לכאורה דנפק"מ מה"ת בדין נשיא, דבסנהדרין טז. אמרינן דנשיא שבט שחטא אין דנין אותו אלא בבי"ד של שבעים ואחד, כמו שאין דנין כה"ג אלא בבי"ד של ע"א משום דדרשינן כל הדבר הגדול יביאון אליך, דבריו של גדול, ומשה במקום ע"א קאי. וא"כ לכאורה הוא הדין דנשיא ראש הסנהדרין נחשב "גדול", דגם הוא יש לו שם "נשיא" ולא גרע מנשיא שבט. [ואין להקשות הרי הוא מכלל הע"א זקנים וא"כ מי ידון אותו. די"ל שיושיבו אחר במקומו, וגם כשהמופלא שבבי"ד לא נמצא שם יש לזה דין של בי"ד הגדול, עי' הוריות ד: דמשמע שרק לענין פר העלם דבר פטורים כשלא היה מופלא שבבי"ד שם].
ובקידושין לג: מבואר דאיכא דין כבוד מיוחד לנשיא, דהיינו שצריך לקום מלפניו כמלא עיניו. ושם לב: מבואר שנחלקו אמוראי האם נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול או לאו, ולמ"ד שאין כבודו מחול מבואר שמדין הנשיאות איכא חיוב כיבוד בפני עצמו, שאין יכולים למחול עליו. ויש לעיין האם דין כבוד מיוחד זה הוא מן התורה, או דאע"פ שעצם המינוי של נשיא הוא מן התורה, אבל מ"מ דין כיבוד מיוחד בו לא שמענו מן התורה אלא מדברי סופרים, וצ"ע.
ובספר מגן אבות להרשב"ץ עמ"ס אבות פ"א מ"י כתב, דהנה לגבי בתוס' סוטה מא: ד"ה אותו מבואר לגבי דינא דמקרב אחיך תשים עליך מלך, דבמלך עצמו בעינן שיהיו גם אביו ואמו מישראל, ורק לגבי שאר שררות סגי בכל שאמו מישראל, וכתב הרשב"ץ שם דנשיא דינו לענין זה כמלך, דבעינן אביו ואמו מישראל, כיון שנשיא נכלל עם מלך בקרא ד"אשר נשיא יחטא", עכ"ד. והוא חידוש, דנהי דלגבי דינא דקרבן חטאת תלא רחמנא ב"נשיא", אבל דינא דשום תשים עליך נאמר בלשון "מלך", ונשיא אינו מלך, א"כ הוי בכלל שאר משימות. ובאמת בתוס' שם מפורש שלנשיאות כשר אם אמו מישראל, ודלא כהרשב"ץ הנ"ל.
