מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בעיקר דברי הב"י שכתב להסכים את דברי השאילתות דמותר השמן אסור בהנאה, עם דברי הרי"ף דמותר להשתמש בנר לאחר שעבר זמן חצי שעה, הנה הרמב"ן חולק על זה וסובר דמותר השמן מותר לגמרי בהנאה, וכתב כן גם בדעת הרי"ף. וטעמו, משום דהוי כמו סוכה לאחר החג.
ובאבני נזר או"ח סי' תצ"ו אות ה', הקשה מדוע לאחר חצי שעה נחשב שכלה זמן המצוה, בשלמא להפוסקים דלאחר שתכלה רגל מן השוק אינו מדליק, א"כ לאחר חצי שעה הוי כמו לאחר שעבר זמנה לגמרי, והוי כמו אתרוג למחר כיון דעבר זמנו, אבל להרא"ש דס"ל דלשינויא בתרא בגמ' דלשיעורא ליתא להא דאי לא אדליק מדליק ויכול להדליק כל הלילה, א"כ נהי דאדם זה כבר יצא ידי חובת המצוה, מ"מ הוי כמו אתרוג לאחר שיצא בו ידי חובה, דעדיין אסור כל היום.
ובאמת יש להקשות עוד, דמבואר ברמב"ן כא: דכיון שכבה בדין הוא שיהיה מותר, ובסו"ד כתב כן בפירוש דאפילו כבתה בתוך זמנה מותר להשתמש, ומשמע דמותר מיד, וכ"כ המאירי שם כא. שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו, ומשמע דמותר להשתמש מיד, וקשה הרי מ"מ הוי בתוך זמן המצוה עדיין, ואע"פ שהוא כבר יצא ידי חובה משום דכבתה אין זקוק לה, מאי שנא מאתרוג לאחר שיצא בו ידי חובה [ואולי באמת צריך להמתין עד לאחר שתכלה רגל מן השוק ורק אז להשתמש, ואין כוונתם להתיר מיד, אלא רק להתיר אע"פ שכבה מיד].
ונראה ליישב דהנה היה מקום להקשות עוד, דנהי דלאחר שתכלה רגל מן השוק עבר זמן המצוה של היום, מ"מ הרי למחר הוא ראוי, ומאי שנא מאתרוג כל שבעה שאסור אף בלילות שאינו זמן מצות אתרוג. ובאמת בתוס' רי"ד שבת מד: כתב דכל שמונה אסור השמן כמו אתרוג כל ז', ורק מה שנותר בלילה אחרונה מותר. אמנם בראשונים הנ"ל נראה דבכל לילה מיד כשכבה מותר.
והביאור פשוט, דכיון דשמן עומד לכלות ולהשרף, ואין מדליקין באותו השמן ב' פעמים, א"כ לא הקצה אותו אלא למצוה של לילה זה, והוי כמפריש ז' אתרוגים לז' ימים דכל אתרוג אינו אסור אלא לאותו היום, וה"נ השמן לא הוקצה אלא למצות יום זה, [והתוס' רי"ד סובר דאדעתא דהכי הניחו, שאם ישאר יהיה למחר, כמו שכתב שם להדיא].
ומעתה י"ל דבטעם הדבר דאתרוג לאחר שיצא בו עדיין הוא מוקצה למצוותו לכל היום, וכמבואר בסוכה מו: לדעת ריו"ח דקי"ל כוותיה דלכולי יומא איתקצאי, היינו משום דעדיין ראוי הוא למצוה לאחרים שלא נטלו את האתרוג. וכן מבואר בירושלמי סוכה פ"ד ה"ד דאתרוג לאחר שיצא בו אסור לאכלו משום דראוי לצאת בו אחרים, ואע"פ שבירושלמי שם קאמר דמשום הכי אתרוג שנפסל דאינו ראוי לצאת בו גם אחרים הרי הוא מותר באכילה, ובבבלי סוכה א"ר זירא דאתרוג שנפסל אסור באכילה כל שבעה, היינו משום דמצד המצוה עדיין הוא זמנה ומלכתחילה הוקצה לכל הזמן הזה, וכאשר נפסל לא פקעה ההקצאה.
וא"כ יש לחלק בין נר חנוכה לאתרוג על דרך הנ"ל, דאתרוג שהוא ראוי לכמה בני אדם, מלכתחילה הוקצה לכל זמן המצוה גם לאחר שיצא בו ידי חובה, אבל נר חנוכה לא הוקצה אלא למצוה שלו ולא של אחרים ולא מהני מה שלאחרים הוי זמן המצוה, כיון דאינו ראוי לצאת בו אלא אחד דעומד להתכלות ע"י קיום המצוה, ולכן ההקצאה שחלה בהדלקת הנר היא רק לאותה מצות ההדלקה דידיה, ומיד כשמדליק כבר נודע שלאחר שתכלה רגל יצא ידי חובה, אע"פ שלאחרים הוי הזמן גם לאחר מכן, מ"מ לדידיה כבר נגמרה המצוה.
ולפי"ז י"ל דאף בכבה בתוך הזמן הזה כבר עבר זמן המצוה, ומיושבים דברי הראשונים דאף כשכבה בתוך הזמן מותר. ואע"פ שבאתרוג שנפסל אמרינן דכיון דמלכתחילה הוקצה לכל זמן המצוה אע"פ שאח"כ אירע שאינו ראוי לא בטלה ההקצאה, אפשר לחלק בין שקיים את המצוה דהוי כמו שעבר זמנה, לבין כשעדיין הוי זמן המצוה אלא שהחפץ נפסל ואינו ראוי לקיום, דעדיין זמן המצוה מיקרי.
בעיקר דברי הב"י שכתב להסכים את דברי השאילתות דמותר השמן אסור בהנאה, עם דברי הרי"ף דמותר להשתמש בנר לאחר שעבר זמן חצי שעה, הנה הרמב"ן חולק על זה וסובר דמותר השמן מותר לגמרי בהנאה, וכתב כן גם בדעת הרי"ף. וטעמו, משום דהוי כמו סוכה לאחר החג.
ובאבני נזר או"ח סי' תצ"ו אות ה', הקשה מדוע לאחר חצי שעה נחשב שכלה זמן המצוה, בשלמא להפוסקים דלאחר שתכלה רגל מן השוק אינו מדליק, א"כ לאחר חצי שעה הוי כמו לאחר שעבר זמנה לגמרי, והוי כמו אתרוג למחר כיון דעבר זמנו, אבל להרא"ש דס"ל דלשינויא בתרא בגמ' דלשיעורא ליתא להא דאי לא אדליק מדליק ויכול להדליק כל הלילה, א"כ נהי דאדם זה כבר יצא ידי חובת המצוה, מ"מ הוי כמו אתרוג לאחר שיצא בו ידי חובה, דעדיין אסור כל היום.
ובאמת יש להקשות עוד, דמבואר ברמב"ן כא: דכיון שכבה בדין הוא שיהיה מותר, ובסו"ד כתב כן בפירוש דאפילו כבתה בתוך זמנה מותר להשתמש, ומשמע דמותר מיד, וכ"כ המאירי שם כא. שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו, ומשמע דמותר להשתמש מיד, וקשה הרי מ"מ הוי בתוך זמן המצוה עדיין, ואע"פ שהוא כבר יצא ידי חובה משום דכבתה אין זקוק לה, מאי שנא מאתרוג לאחר שיצא בו ידי חובה [ואולי באמת צריך להמתין עד לאחר שתכלה רגל מן השוק ורק אז להשתמש, ואין כוונתם להתיר מיד, אלא רק להתיר אע"פ שכבה מיד].
ונראה ליישב דהנה היה מקום להקשות עוד, דנהי דלאחר שתכלה רגל מן השוק עבר זמן המצוה של היום, מ"מ הרי למחר הוא ראוי, ומאי שנא מאתרוג כל שבעה שאסור אף בלילות שאינו זמן מצות אתרוג. ובאמת בתוס' רי"ד שבת מד: כתב דכל שמונה אסור השמן כמו אתרוג כל ז', ורק מה שנותר בלילה אחרונה מותר. אמנם בראשונים הנ"ל נראה דבכל לילה מיד כשכבה מותר.
והביאור פשוט, דכיון דשמן עומד לכלות ולהשרף, ואין מדליקין באותו השמן ב' פעמים, א"כ לא הקצה אותו אלא למצוה של לילה זה, והוי כמפריש ז' אתרוגים לז' ימים דכל אתרוג אינו אסור אלא לאותו היום, וה"נ השמן לא הוקצה אלא למצות יום זה, [והתוס' רי"ד סובר דאדעתא דהכי הניחו, שאם ישאר יהיה למחר, כמו שכתב שם להדיא].
ומעתה י"ל דבטעם הדבר דאתרוג לאחר שיצא בו עדיין הוא מוקצה למצוותו לכל היום, וכמבואר בסוכה מו: לדעת ריו"ח דקי"ל כוותיה דלכולי יומא איתקצאי, היינו משום דעדיין ראוי הוא למצוה לאחרים שלא נטלו את האתרוג. וכן מבואר בירושלמי סוכה פ"ד ה"ד דאתרוג לאחר שיצא בו אסור לאכלו משום דראוי לצאת בו אחרים, ואע"פ שבירושלמי שם קאמר דמשום הכי אתרוג שנפסל דאינו ראוי לצאת בו גם אחרים הרי הוא מותר באכילה, ובבבלי סוכה א"ר זירא דאתרוג שנפסל אסור באכילה כל שבעה, היינו משום דמצד המצוה עדיין הוא זמנה ומלכתחילה הוקצה לכל הזמן הזה, וכאשר נפסל לא פקעה ההקצאה.
וא"כ יש לחלק בין נר חנוכה לאתרוג על דרך הנ"ל, דאתרוג שהוא ראוי לכמה בני אדם, מלכתחילה הוקצה לכל זמן המצוה גם לאחר שיצא בו ידי חובה, אבל נר חנוכה לא הוקצה אלא למצוה שלו ולא של אחרים ולא מהני מה שלאחרים הוי זמן המצוה, כיון דאינו ראוי לצאת בו אלא אחד דעומד להתכלות ע"י קיום המצוה, ולכן ההקצאה שחלה בהדלקת הנר היא רק לאותה מצות ההדלקה דידיה, ומיד כשמדליק כבר נודע שלאחר שתכלה רגל יצא ידי חובה, אע"פ שלאחרים הוי הזמן גם לאחר מכן, מ"מ לדידיה כבר נגמרה המצוה.
ולפי"ז י"ל דאף בכבה בתוך הזמן הזה כבר עבר זמן המצוה, ומיושבים דברי הראשונים דאף כשכבה בתוך הזמן מותר. ואע"פ שבאתרוג שנפסל אמרינן דכיון דמלכתחילה הוקצה לכל זמן המצוה אע"פ שאח"כ אירע שאינו ראוי לא בטלה ההקצאה, אפשר לחלק בין שקיים את המצוה דהוי כמו שעבר זמנה, לבין כשעדיין הוי זמן המצוה אלא שהחפץ נפסל ואינו ראוי לקיום, דעדיין זמן המצוה מיקרי.
◆ ◆ ◆
אמנם באמת מה שכתבנו בדעת מ"ד דלכולי יומא איתקצאי, דהיינו משום דאז עדיין הוי זמן המצוה, והוספנו לבאר דהיינו משום דראוי לאחרים לצאת בו, הנה זה תלוי באשלי רברבי, דאמנם כן נראה מדברי הירושלמי שהבאנו, וכן כתבו רבינו חננאל וכמה ראשונים בטעמא דמילתא דאתרוג בשמיני מותר ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצאי כולי יומא, משום דבבין השמשות כבר לא הוי זמן המצוה, דאף מי שלא נטל עד עתה אינו מחוייב ליטול כיון דהוי ספק דרבנן לקולא. אך בתוס' סוכה י: כתבו דהטעם הוא משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא, והטעם דלא נאסר בשמיני הוא רק משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר.
ולפי דברי התוס' הנ"ל יקשה דבנר חנוכה אין להתיר עד סוף היום, ולא יועיל מה שעבר זמן שכלה רגל מן השוק, דעכ"פ נאסר כל היום גם הזמן שאינו מן המצוה, דאינו תלוי בזמן המצוה אלא בכל היום, וקשה אפילו להסוברים דלאחר שכלתה רגל מן השוק אינו זמן המצוה כלל, וצ"ע.
