יצחק משען
Well-known member
מאמר מהרב יעקב ששון שליט"א, עורך "הלכה יומית"
נאמר בפרשה: "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו, וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו, וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל תִּירָאוּ! כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב, וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".
רבותינו מסבירים, כאשר חזרו יוסף ואחיו מהלוייתו של יעקב אבינו, ראה יוסף את הבור אליו השליכוהו אחיו כמה עשרות שנים קודם לכן, עמד ובירך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"! ראו האחים, שיוסף זוכר היטב את מה שעשו לו, שהשליכו אותו אל הבור, ועוד, שלאחר פטירת אביהם, חדל יוסף לאכול יחד עם אחיו, אלא הושיבם לבדם, לכן התגנב חשש בלבותיהם, שמא יוסף יגמול להם רעה גדולה כאשר עשו לו. לכן שינו מן האמת, וסיפרו ליוסף, כאילו אביו ביקש שימחל להם, ואף הם עצמם התחננו אליו שימחל להם, והוסיפו ואמרו לו, "עשה כן למען כבוד אבא שכה אהבת"!
והנה יוסף, לא רק שאינו משיב להם כראוי, בדברים קשים על כל המאורעות שעברו עליו בגלל מעשיהם, אלא אדרבא, הרי הוא בוכה, מוחל להם מחילה שלימה, ומדבר איתם דברי ניחומים, ואף אומר, כי כל מה שנעשה לא היה באשמתם הישירה, כי ה' חשב לעשות כן, כדי להביא את יוסף למלכות, שעל ידי כן זכה להחיות עם רב!
ועלינו להתבונן, מנין לו ליוסף כוחות נפש כאלה, עד שלמרות כל מה שעבר עליו, בחיים מרים וקשים, עוד התמיד כל כך באמונתו בהשגחת ה' יתברך, באמונה שלימה, עד שהאמין שכל מה שאירע לו, לא נגרם ממעשי אחיו, אלא מאת ה' מן השמים?
נוכל להסביר זאת כך:
כאשר שמע יעקב, שיוסף בנו חי, ועודנו עוסק בתורה במצרים, נאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי", ודרשו רבותינו, "רב עוד יוסף בני חי", "רב" כוחו של יוסף יותר ממני! שלמרות כל הצרות שעברו עליו עודנו עומד בצדקתו יותר ממני!
ובספר "תורת חסד" הובא בזה ביאור בשם ספר "מתנות כהונה", מה היתה כוונתו של יעקב כשאמר שיוסף עומד בצדקתו יותר ממנו? אלא שבכל אותן השנים שהיה יעקב מדוכא ביסורים, שיוסף בנו חביבו נעלם ממנו, חשב יעקב שהוא נמצא בהסתר פנים מה' יתברך. כלומר, חשב ולו לרגע, שה' יתברך מנהיג אותו ב"הסתר פנים", כמו שאנו מרגישים בגלות, ובזה היתה נקודת חיסרון בעיניו של יעקב. ואילו יוסף, עם כל צרותיו, התמיד להאמין שכל דבר ודבר נעשה בהשגחת ה' ממש, בגילוי פנים, ואף כשהוא אינו מבין מדוע קורים לו מקרים משונים כל כך, הוא היה בטוח ומשוכנע שהכל לטובה, והכל מאת ה'!
אמונה זו ליותה את יוסף בכל תלאותיו, בשעה שנמכר, ובביתו של פוטיפר, לאחר מכן בבית הסוהר, וכן הלאה.
לכן בשעה שהאחים ביקשו את סליחתו של יוסף, היה קל בעיניו למחול להם, שהרי אמונתו היתה שלימה לגמרי בה', ולא היה לו ספק, שהשגחת ה' עליו היא תמידית, וסוף הטובה להראות, ולכן גם מעשיהם הרעים של אחיו, היו בסופו של דבר לטובתו ולטובת העולם כולו!
זו הנקודה שממנה התפעל כל כך יעקב אבינו! זו הנקודה שעמדה לו ליוסף בשעה שהיה עליו למחול לאחיו!
אדם שחי עם אמונה כזו, לא יגיע לידי קנאה ושנאה, וקל יהיה לו למחול על כבודו ולדבר טובות אף על מתנגדיו. כך מצאנו גם לגבי בניו של יוסף, אפרים ומנשה, שנוהגים כולם לברך את בניהם "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", וזאת מדוע? כי גם כאשר יעקב הקדים לברך אח אחד על פני חבירו, לא היתה ביניהם שום קנאה, ואדרבה, מבואר במדרש שמנשה היה מפרנס את אפרים שהיה עוסק בתורה תמיד. אהבה ואחוה היו שרויים ביניהם, אף על פי שהיו להם סיבות טובות לריב ולקנאות זה בזה. זאת למדו מאביהם יוסף הצדיק, שקיבל תמיד באמונה שלימה את כל מה שעבר עליו!
ונספר אודות מרן הסבא זצ"ל, שהרי ידוע שבמשך חייו סבל מרדיפות שונות ומשונות, ותמיד היה מוחל וסולח. מעשה היה ברב אחד, שהיה תלמיד חכם ומקובל, ובימי צעירותו של מרן זצ"ל, אותו רב התנכר אליו מאד, והיה מדבר ופועל נגדו. אותו חכם, היה מנהל בית יתומים בירושלים, וכאשר התמנה מרן למשרת הראשון לציון, התמנה גם לעמוד כנשיא בית היתומים. אותו חכם, היה משוכנע שמרן ישיב לו עתה כגמולו, ובודאי יביא לפטוריו. אך להפתעתו, ראה שלאחר שהגיש דוחו"ת לממשלה על פעילות העמותה שלו, חתם מרן על כל הטפסים, וכן סייע לפעילות המקום בכמה דרכים. לאחר ימים, כשצעד מרן ברחובה של עיר, עמד אותו חכם לפניו, אמר לו, חכם עובדיה, אני מבקש ממך מחילה על כל מה שעשיתי, כעת אני יודע שמעשיך הם לשם שמים! תיכף השיב לו מרן, הנה אני מוחל לך, ודע שכל אותו הזמן שאתה עסקת במחלוקת נגדי, אני המשכתי בעבודת ה' ובעסק התורה! לכן מכאן ולהבא הזהר!
וכן ראינו אצל כל גדולי העולם, שהיו נוחים מאד למחול ולסלוח למי שפגע בהם, וזאת מפני שידעו שכל המאורעות, סופן לטובה, ועוד, שידעו שכל עניני העולם, המריבות והמחלוקות, אין בהן ממש, כי עיקר משמעות החיים היא עבודת ה' בשלימות, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
שבת שלום!
נאמר בפרשה: "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו, וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו, וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל תִּירָאוּ! כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב, וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".
רבותינו מסבירים, כאשר חזרו יוסף ואחיו מהלוייתו של יעקב אבינו, ראה יוסף את הבור אליו השליכוהו אחיו כמה עשרות שנים קודם לכן, עמד ובירך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"! ראו האחים, שיוסף זוכר היטב את מה שעשו לו, שהשליכו אותו אל הבור, ועוד, שלאחר פטירת אביהם, חדל יוסף לאכול יחד עם אחיו, אלא הושיבם לבדם, לכן התגנב חשש בלבותיהם, שמא יוסף יגמול להם רעה גדולה כאשר עשו לו. לכן שינו מן האמת, וסיפרו ליוסף, כאילו אביו ביקש שימחל להם, ואף הם עצמם התחננו אליו שימחל להם, והוסיפו ואמרו לו, "עשה כן למען כבוד אבא שכה אהבת"!
והנה יוסף, לא רק שאינו משיב להם כראוי, בדברים קשים על כל המאורעות שעברו עליו בגלל מעשיהם, אלא אדרבא, הרי הוא בוכה, מוחל להם מחילה שלימה, ומדבר איתם דברי ניחומים, ואף אומר, כי כל מה שנעשה לא היה באשמתם הישירה, כי ה' חשב לעשות כן, כדי להביא את יוסף למלכות, שעל ידי כן זכה להחיות עם רב!
ועלינו להתבונן, מנין לו ליוסף כוחות נפש כאלה, עד שלמרות כל מה שעבר עליו, בחיים מרים וקשים, עוד התמיד כל כך באמונתו בהשגחת ה' יתברך, באמונה שלימה, עד שהאמין שכל מה שאירע לו, לא נגרם ממעשי אחיו, אלא מאת ה' מן השמים?
נוכל להסביר זאת כך:
כאשר שמע יעקב, שיוסף בנו חי, ועודנו עוסק בתורה במצרים, נאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי", ודרשו רבותינו, "רב עוד יוסף בני חי", "רב" כוחו של יוסף יותר ממני! שלמרות כל הצרות שעברו עליו עודנו עומד בצדקתו יותר ממני!
ובספר "תורת חסד" הובא בזה ביאור בשם ספר "מתנות כהונה", מה היתה כוונתו של יעקב כשאמר שיוסף עומד בצדקתו יותר ממנו? אלא שבכל אותן השנים שהיה יעקב מדוכא ביסורים, שיוסף בנו חביבו נעלם ממנו, חשב יעקב שהוא נמצא בהסתר פנים מה' יתברך. כלומר, חשב ולו לרגע, שה' יתברך מנהיג אותו ב"הסתר פנים", כמו שאנו מרגישים בגלות, ובזה היתה נקודת חיסרון בעיניו של יעקב. ואילו יוסף, עם כל צרותיו, התמיד להאמין שכל דבר ודבר נעשה בהשגחת ה' ממש, בגילוי פנים, ואף כשהוא אינו מבין מדוע קורים לו מקרים משונים כל כך, הוא היה בטוח ומשוכנע שהכל לטובה, והכל מאת ה'!
אמונה זו ליותה את יוסף בכל תלאותיו, בשעה שנמכר, ובביתו של פוטיפר, לאחר מכן בבית הסוהר, וכן הלאה.
לכן בשעה שהאחים ביקשו את סליחתו של יוסף, היה קל בעיניו למחול להם, שהרי אמונתו היתה שלימה לגמרי בה', ולא היה לו ספק, שהשגחת ה' עליו היא תמידית, וסוף הטובה להראות, ולכן גם מעשיהם הרעים של אחיו, היו בסופו של דבר לטובתו ולטובת העולם כולו!
זו הנקודה שממנה התפעל כל כך יעקב אבינו! זו הנקודה שעמדה לו ליוסף בשעה שהיה עליו למחול לאחיו!
אדם שחי עם אמונה כזו, לא יגיע לידי קנאה ושנאה, וקל יהיה לו למחול על כבודו ולדבר טובות אף על מתנגדיו. כך מצאנו גם לגבי בניו של יוסף, אפרים ומנשה, שנוהגים כולם לברך את בניהם "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", וזאת מדוע? כי גם כאשר יעקב הקדים לברך אח אחד על פני חבירו, לא היתה ביניהם שום קנאה, ואדרבה, מבואר במדרש שמנשה היה מפרנס את אפרים שהיה עוסק בתורה תמיד. אהבה ואחוה היו שרויים ביניהם, אף על פי שהיו להם סיבות טובות לריב ולקנאות זה בזה. זאת למדו מאביהם יוסף הצדיק, שקיבל תמיד באמונה שלימה את כל מה שעבר עליו!
ונספר אודות מרן הסבא זצ"ל, שהרי ידוע שבמשך חייו סבל מרדיפות שונות ומשונות, ותמיד היה מוחל וסולח. מעשה היה ברב אחד, שהיה תלמיד חכם ומקובל, ובימי צעירותו של מרן זצ"ל, אותו רב התנכר אליו מאד, והיה מדבר ופועל נגדו. אותו חכם, היה מנהל בית יתומים בירושלים, וכאשר התמנה מרן למשרת הראשון לציון, התמנה גם לעמוד כנשיא בית היתומים. אותו חכם, היה משוכנע שמרן ישיב לו עתה כגמולו, ובודאי יביא לפטוריו. אך להפתעתו, ראה שלאחר שהגיש דוחו"ת לממשלה על פעילות העמותה שלו, חתם מרן על כל הטפסים, וכן סייע לפעילות המקום בכמה דרכים. לאחר ימים, כשצעד מרן ברחובה של עיר, עמד אותו חכם לפניו, אמר לו, חכם עובדיה, אני מבקש ממך מחילה על כל מה שעשיתי, כעת אני יודע שמעשיך הם לשם שמים! תיכף השיב לו מרן, הנה אני מוחל לך, ודע שכל אותו הזמן שאתה עסקת במחלוקת נגדי, אני המשכתי בעבודת ה' ובעסק התורה! לכן מכאן ולהבא הזהר!
וכן ראינו אצל כל גדולי העולם, שהיו נוחים מאד למחול ולסלוח למי שפגע בהם, וזאת מפני שידעו שכל המאורעות, סופן לטובה, ועוד, שידעו שכל עניני העולם, המריבות והמחלוקות, אין בהן ממש, כי עיקר משמעות החיים היא עבודת ה' בשלימות, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
שבת שלום!