מוזכר שם שהיא נכדת אחיו, אבל איך הבבלית הזו נכדה של הגר"ח פלאג'י ז"ל?כרמלה מנשה – המכלול
www.hamichlol.org.il
בסיעתא דשמיא נדפס ברוב פאר והדר הספר "פאת ים" - שיטה על מסכת ביצה לתלמיד ה"שער המלך"
אריאל שמואל
Active member
לא שמעתי שם זה מעולם!
וכן בערים נוספות שאינם מצויינות לעיל. [אלעד, נתיבות, ועוד]
שכר מכובד מאוד!
ספר אחרון בנקודת מכירה של ביתר!
הקודם זוכה.
בנקודת מכירה של אשדוד התחדש המלאי ב"ה.
פטים בשרשור כאן לעיל.
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
בירושלים איפה?
תתקשר למוקד ההזמנות, יש כמה נקודות מכירה, וגם בהרבה חנויות, וגם יש משלוח עד הבית...
בהמשך לדבריך הנעימים כאן, כדאי לראות מש"כ בפרקי תולדות בספר "פאת ים", יש שם הרבה דברים שלא נדפסו בשו"ת שפת הים.
מה שם אמו?
אושרי רביב
Well-known member
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
תעלה משהו קטן מתורתו
מצ"ב
מספרו דרכי הים - דרושים - הנמצא בעריכה בס"ד.
כמובן שמה שאני מעלה כאן זה אינו סופי, רק אחר הקלדה איכותית.
זיע"א.
דרוש לספר תורה שהקדיש ח"ר ישראל פרחי נר"ו בק"ק מחזיקי תורה.
זה ספר תולדות אדם. וזה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים.
אתמר במדרש תנחומא סוף פרשת כי תבוא: והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך [] - אם שמעת בעולם הזה תשמע לעולם הבא מפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר משם רבי אבא, לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה, למה? שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקדוש ברוך הוא לעולם הבא, ולמה נתנה להם בעולם הזה? שכשיבא הקדוש ברוך הוא ללמדם לעולם הבא, יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, לפיכך אם שמוע בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקדוש ברוך הוא. דבר אחר, אם זכית לספר תורה שניתן בקולי קולות תזכה לאותו הקול שכתוב בו []: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו לה' כי טוב כו'. ע"כ.
הלא שרי מודעת זאת את אשר חכמים הגידו בסנהדרין דף כ"ב []: הם אמרו, אמר רבא אפילו הניחו לו אבותיו לאדם ספר, מצוה לכתוב משלו, שנאמר []: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וכ"כ הרמב"ם בפרק א' מהלכות ספר תורה [פרק ז הלכה א]: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כלומר ספר תורה שיש בה שירה זאת, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ע"כ. וראיתי למרן מלכא הרב עץ חיים, הוקשה לו בטעם זה שכתב הרמב"ם דכיון דמותר לכתוב את התורה ספרים ספרים, כמ"ש שם רבינו דין יו"ד, אם כן נימא דועתה כתבו לכם את השירה היינו ספר משנה תורה שיש בספר זה שירה זו, ומנלן דע"כ התורה קאמר, והניחה בצריך עיון. ולדידי נראה לי ליישב על פי מה שכתב הרמב"ם שם, דאף על פי שמותר לכתוב התורה כל ספר וספר בפני עצמו, אין בו קדושת ספר תורה, וכתב מרן שלמד רבינו כן ממ"ש בפרק הניזקין []: אין קורין בחומשים בציבור מםני כבוד ציבור. וכ"כ רבינו בר"פ יו"ד. יעו"ש. וכיון דקרא כתיב ועתה כתבו לכם השירה ולמדה את בני ישראל, וכתיב בסוף: וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם, על כרחינו לומר שכונת הכתוב לומר ספר תורה שיש בו שירה זו, דאי ספר משנה תורה שהוא ספר אחד קאמר הא אין קורין בציבור בחומשים מפני כבוד ציבור וקרא קאמר כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, דהיינו ציבור, וכתיב: וידבר משה באזני כל קהל ישראל את השירה הזאת, ובודאי שמפני כבוד ציבור לא קרא בספר אחד.
עוד הקשה מרן מלכא הנזכר, על דברי הרמב"ם ז"ל מאותה שאמרו ב[נדרים] פרק אין בין המודר דף ל"ח [ע"א]: אמר רבי יוסי בר חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר []: כתוב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בו טוביות עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר []: טוב עין הוא יבורך. מתיב רב חסדא: ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אליו [] ואותי צוה, ואני לכם. ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי! אותי צוה, ואני לכם. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת! שירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל! אלא לפלפולא בעלמא. ואי כדעת הרמב"ם שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, היכי משני הש"ס שירה לחודה, והא אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.
וראיתי להרב החסיד כמוהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן מ"ב אות א' סימן ז' שכתב וז"ל: ולא זכיתי להבין קושייתו, דהא אך מילתא דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות הוי פלוגתא בפרק הניזקין [], דלרבי יוחנן תורה מגילה מגילה ניתנה, פירוש פרשה לבדה, ולרבי שמעון בן לקיש תורה חתומה ניתנה, ומשום הכי אסור לכתוב התורה פרשיות פרשיות, ופסק הרמב"ם כמאן דאמר חתומה ניתנה, ומטעם זה פסק [] דאסור לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, הפך ממה שפסק הרי"ף [] דמותר, לפי שהוא פוסק כרבי יוחנן דמגילה מגילה ניתנה. אמור מעתה, מאי קושיא למאי דפריך הש"ס לר"י בר חנינא ומשני אליביה דמצי סבר ר"ח כמ"ד דתורה ניתנה ליכתב מגילה מגילה יעו"ש. ולא ידעתי מי גילה לו רז זה, שהרמב"ם פסק כמאן דאמר תורה חתומה ניתנה ולא כמאן דאמר מגילה מגילה ניתנה, ואפילו הכי פסק דאסור לכתוב התורה פרשיות פרשיות, משום דאביי מספקא ליה מהו לכתוב מגילה לתינוק תבעי למ"ד מגילה מגילה ניתנה תבעי למ"ד תורה חתומה ניתנה תבעי למ"ד מגילה מגילה כיון דאדבק אדבק תבעי למ"ד חתומה ניתנה כיון דלא אפשר כותבין והשיב רבא לאביי דאין כותבין מאי טעמא משום דאין כותבין. ופרש"י: מכיון דאדבק אדבק, ואם כן אפילו אי סבר ר"ח כמ"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאדבק דאסור וכיון דכתיב []: לקוח את ספר התורה הזאת, דמינה ילפינן למ"ד מגילה מגילה ניתנה דכיון דאדבק אדבק היאך קאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת שהיא שירה לחודה.
אמנם עיקר קושיית הרב עץ החיים לא קשיא, מטעם אחר, דלמאי דס"ד דהש"ס השתא בפרק אין בין המודר [] דלא ניתנה תורה ליכתב אלא למשה ולזרעו ושירה לחודה לישראל דוקא תו לא מצי להוכיח מקרא דלקוח את ספר התורה דכיון דאדבק אדבק ואין כותבין אותה מגילה מגילה דשפיר איכא למימר דהאי קרא בלוים לבד מיירי כמ"ש הכתוב []: ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לקוח את ספר התורה, ואפשר שהם היו מזרע משה רבינו עליו השלום, אבל שאר ישראל לא נצטוו לכתוב אלא השירה לחודה. אמנם לפום קושטא דדחי הש"ס השתא מדכתיב []: למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, שניתנה תורה ליכתב לכל ישראל וספר תורה שיש בו שירה זו קאמר השתא ודאי אמרינן כיון דאדבק אדבק, מדכתיב: לקוח את ספר התורה, ואסור לכתוב מגילה מגילה.
ואולם בעיקר סוגיא זו דפרק אין בין המודר, תמהו כל המפרשים דהיכי ס"ד דהש"ס למימר דלא ניתנה תורה והמצות אלא למשה ולזרעו, מאחר דאין לך פרשה בתורה שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, ומעמד הר סיני יוכיח, שנאמר []: פנים בפנים דיבר ה' אל כל קהלכם. והרב יפה מראה בפרק קמא דראש השנה והרב ח"א שם בפ' אין בין המודר, נדחקו בפירוש הסוגיא יעו"ש. ולהיות דובב שפתי ישנים אומר מה ששמעתי מפי מרן מלכא הרב המופלא חיים אבולעפייא זלה"ה, הוא היה אומר דריב"ח לא על תורה שבכתב קאמר אלא על תורה שבעל פה, ומאי דמוכח לה מקרא דכתוב []: 'פסול לך', הכונה דבכמה דוכתין אמרינן הא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני אמרו בגמרא דאית להו אסמכתא מקרא כמ"ש בברכות פרק כיצד מברכין [] בשיעורין של טומאה, ובית המנוג' וכיוצא, אע"פ שהן הלכה למשה מסיני אית להו אסמכתא מקרא דארץ חטה ושעורה וכו'. והנה מוהרש"א בספר חידושי אגדות עמ"ש בגיטין פרק הניזקין [ס: ד"ה אר"י לא] כתיב []: כתוב לך את הדברים, וכתיב []: כי על פי הדברים האלה כרתי כו', הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, דקדק ז"ל דלפי זה מאי לשון כי דמורה נתינת טעם אל כתוב לך את הדברים האלה ולפי דרשת הש"ס הם ב' עניינים נפרדים וניחא ליה לפי שהשכחה מצויה בדברים שבעל פה, לכך אית להו רמז ואסמכתא בכתוב כי היכי דלא תשכח, ולהכי קאמר כתוב לך את הדברים האלה משום שעל דברים שבעל פה כרתי אתך ברית, ואי אפשר שיעלה זכרונם על לבך כי אם בתורה שבכתב. עכ"ל. והשתא היינו דקאמר ריב"ח דלא ניתנה תורה שבעל פה כי אם למשה ולזרעו, דכתיב: כתוב לך, היינו שכתיבתן שלך ויהיב קרא טעמא משום כי על פי הדברים האלה כו', דהיינו שעל ידי הכתיבה בא זכרונך לחזרה שבעל פה מרמז שבכתב, ואי אמרת דנצטוה משה ללמד לישראל תורה שבעל פה כמו שנצטוה על תורה שבכתב, למה זה אמר כתוב לך דוקא, ונתן טעם משום דלא תשתכח תורה שבעל פה והלא חיובא על כל ישראל נמי רמיא לכתוב מה"ט כיון שגם הם נצטוו גם הם על תורה שבעל פה וצריך להם רמז ואסמכתא בכתב, וכמ"ש הרב ז"ל אם לא שנאמר בהכרח דתורה שבעל פה מעיקרא לא ניתנה אלא למשה ולהכי הקפיד לומר כתוב לך שהכתיבה שלך משום שתורה שבעל פה שלך.
ועל זה מתיב רב חסדא מקרא דואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים, ומקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלהי, והכתובים הם שלא כסדרן, דתחילה כתיב ראה למדתי אתכם, ואחר כך כתיב ואותי צוה ה' כו', והענין במה שנחלקו רש"י והראב"ע בפסוק דאותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים דרש"י פירש דהיינו תורה שבעל פה והראב"ע כתב דהיינו על שאר המצות חוץ מעשרת הדברים. וכתב הרא"ם, דמילת בעת ההיא עומד לנגדו של הראב"ע דשאר מצוות וחוקים לא ציוה אותם למשה בעת ההיא דמורה על מעמד הר סיני רק בארבעים יום יעו"ש. ובכן מה"ט אותיב ר"ח תחילה מקרא דאותי צוה ה' בעת ההיא הנאמר אחר פסוק ראה למדתי אתכם כו' להוכיח דחוקים ומשפטים על תורה שבעל פה נאמר דאי פריך ליה מעיקרא מקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מצי למידחי דעל תורה שבכתב קאמר.
ושוב חזר והקשה מקרא דועתה כתבו לכם את השירה והכונה דמדצוה להם לכתוב והטעם כדי שיהיה זכרון ממנה לתורה שבעל פה, כמ"ש מוהרש"א ש"מ דאף על תורה שבעל פה נצטוו והשיב דשירה לחודה קאמר ולא כל התורה לזכרון תורה שבעל פה ודחי ליה מדכתיב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ואי שירה לחודה מאי סהדותא איכא, אלא דספר תורה שיש בו שירה זו קאמר, וש"מ דעל כל התורה נצטוו לכתוב משום זכרון תורה שבעל פה, והדר ואמר דאה"ן וריב"ח לפלפולא בעלמא הוא, דקאמר דלא ניתנה אלא למשה ולזרעו.
אשר ע"פ האמור בשם מוהרש"א דעיקר כתיבת התורה הוא, כדי להשתכר בתורה שבעל פה שלא ישתכח ממנו היה מפרש הרב כונת הכתובים בס' וילך במצות כתיבת ספר התורה וכה אמר []: ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמא בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. והנה כל המפרשים נתקשו, דמאחר שאין לך דבר שעומד בפני התשובה [], על מה זה אחר ששבו ישראל בתשובה ואמרו כי על מה שאין אלהים מצאם כל הרעות האלה למה יסתיר פניו מהם. ומוהראנ"ח כתב דאלהי דהכא על אלהים האחרים קאמר. והשיג עליו מוהרימ"ט ז"ל, דח"ו עביד מקדש חול עוד יש לדקדק מאי והיה לאכל דקאמר ומאי שיאטיה דאכילה הכא, ומאי נ"מ אם אלו הרעות והצרות מטו אליו בשעת אכילה או קודם לכן גם מאי ועתה דקאמר ומאי השירה הזאת ב' פעמים מכלל דאיכא אחריתי.
אמנם על פי האמור, הנה נכון והיה מקדים עוד מ"ש ב[נדרים] פרק אין בין המודר דף מ"א ע"א: רב יוסף חלש, אייקר ליה תלמודיה, אהדריה אביי קמיה, היינו דבכל דוכתא אמרינן אמר רב יוסף: לא שמיע לי האי מילתא, ואמר ליה אביי: את אמרת לן, ומהא מתניתא אמרת לן. רבי הוה גמיר תלת עשר אפי הלכה אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון, לסוף חלש רבי, אהדריה רבי חייא קמיה הנהו [שבעה] אפי דאגמריה, ושיתא אזדו. [הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס] להו, אזל רבי חייא קמיה קצרה וגמר יתהון, ואתא אהדרינהו [יתהון] קמי רבי. יעו"ש. נמצינו למדין דשכחת תורה שבעל פה יכול לזוכרן או על ידי תורה שבכתב, כמ"ש הרב מוהרש"א או על ידי שמלמד אותם לאחרים ואותם אחרים חוזרין לה כידו מה ששכח. עוד היה מקדים מ"ש הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' דין ב' שכדי להיות האדם בריא בגופו ולא יחלה יזהר שלא לאכול עד כדי שובעו אלא לעולם יפחות כמו רביע משובעו ובזה לעולם יהיה שלם בגופו לעבודת בוראו יעו"ש.
ובכן זהו כונת הכתובים כשח"ו ישראל עוזבים את התורה ופונים אל אלהים אחרים ויעזבם ה' ח"ו ימצאום כל רע ואפילו הם מדריכים עצמן בדרך הטוב אל הטבע ובריאות הגוף כל בתר איפכא אזיל עיניו יחזו כי ימצאוהו צרות רבות חוץ מן הטבע, וזהו אומרו []: וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וכו', ועזתים וכו', והיה לאכול ומצאוהו רבות וצרות, כלומר אע"פ שיהיה האיש הפונה אחרי אלהי נכר הארץ זהיר בבריאות הגוף וכל ימיו קרי ביה והיה לאכול שעדיין חסר ממנו שיעור כדי להשלים כדי שביעה ומן הראוי לפי הנהגתו לא תאונה אליו רעה אפילו הכי ומצאוהו רעות רבות וצרות מחולאים רבים וזיבורא ועקרבא, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ולא בדרך מקרה רע וטבע, מאחר ששמרתי עצמי בדרך טבע בבריאות גופי, ואפילו הכי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני כו', אין זה הסתר פנים מלקבלם בתשובה, אלא הסתר פנים שבתורה, דעל ידי החולאים שבאו עליהם אייקר תלמודייהו, דמי לנו גדול מר"י ורבי דחלש ואייקר מיניה שלש עשרה אפי הלכה, ובכן זאת עשו וחיו. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, מכלל דאיכא אחריתי דלא ניתנה ליכתב, דהיינו תורה שבעל פה ועל ידי כתיבה זו תורה שבכתב אי אתם באים לידי שכחה והסתרת פנים בתורה שבעל פה, ואם עד אלה לא יספיק לכם לבטל השכחה הנה עוד אחרת בידכם ללמד אותה לאחרים, וזהו אומרו: ולמדה את בני ישראל למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כי יאמרו אליכם אתם אמרתם אלינו וממקום פ' אמרתם, וכמו שהעיד אביי לרב יוסף. אלו דברי הרב ז"ל. שפתיים ישק.
ולעניות דעתי נראה באופן אחר בכונת הכתובים, ונדקדק עוד אומרו []: "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה", ודרשו בפרק חלק דף צ' ע"ב: אמר ר"י משום רבי שמעון בר יוחאי זכרונו לברכה, מנין שהקב"ה מחיה מתים? שנאמר: הנך שוכב עם אבותך וקם. יעו"ש. וקשה מה שייכות יש ללימוד זה של תחית המתים עכשיו שבא להוכיח את ישראל על שהפנו אחרי אלהי נכר הארץ? גם יש להבין, אומרו: אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ומאי נ"מ אם יפנו אחרי אלהים אחרים בכל מקום שיהיה. גם יש להקשות, דבתחילה התחיל בלשון יחיד - וקם העם הזה וזנה והפר וחרה אפי בו כו', ואחר כך אמר בלשון רבים - ועזבתים והסתרתי פני מהו. גם, מהו אומרו: והיה לאכול, דאכילה מאן דכר שמיה? גם מה שדקדקו המפרשים דמאחר שחזרו בתשובה ואמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות, היאך חוזר ואומר: ואנכי הסתר אסתיר פני? ונראה לעניות דעתי בהקדים אותה שאמרו בברכות פרק מי שמת דף ך' [ע"ב]: דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך []: אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב []: ישא ה' פניו אליך. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה []: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמן עד כזית ועד כביצה. יעו"ש. (ובנידה פרק תינוקת דף ע' [ע"ב] תרצו להך רומיא דקראי לא קשיא כאן קודם גזר דין, כאן לאחר גזר דין. והתוספות [] תמהו על זה, דאמאי לא).
והנה הרב הגדול מוהראנ"ח זל בדרשותיו פרשת ויקהל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה פרק קמא דמגילה [יב.]: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל [שבאותו הדור] כליה? ואמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן של שושן יהרגו, של כל העולם לא יהרגו! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: אם כן משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים. יעו"ש. הוקשה לו להרב ז"ל, דתלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי כמו שהוקשה להם לטעמו של רבי שמעון בר יוחאי, וכי משוא פנים יש בדבר, למה לא הוקשה להם לטעמם שאמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ותריץ יתיב הרב ז"ל, שאין לייחס נשיאות פנים אלא בכל שאר עבירות, אבל בעון עבודה זרה אין לייחס נשיאות פנים כלל משום דמומר לעבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואם כן בעון זה שהשתחוו לצלם הרי יצאו מכלל נשיאות הפנים והיו ככל גויי הארץ, ועל זה מקשו שפיר וכי משוא פנים יש בדבר, דבשלמא מפני שנהגו אפשר לומר דנשא להם פנים מפני שהם ישראל. אלו דבריו יעו"ש.
עוד נקדים אותה שאמרו במד"ר פרשת ויקהל פ"ד סי' ו [הובא בילקוט שמעוני תורה פרשת וישלח רמז קלז]: ששאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה, כתוב בתורתכם []: אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוים עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרת צרתי! אמר לו: למה? אמר לו: בשעה שהם יושבים על שלחני, זה מברך לאלוה פלוני וזה מברך לאלוה פלוני, ואין עומדין משם עד שמרצין מוחן אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהם? אמר לו: לאו. אמר לו: עד שאתה משווה אותנו לך, השווה את בניך. נדחף והלך לו. כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה הרצוץ, לנו מה אתה משיב? אמר להם בעשיו כתיב []: שש נפשות, וכתיב ביה: נפשות ביתו, דכתיב [בראשית לו, ו]: ויקח עשו את נשיו [ואת בניו ואת בנותיו] ואת כל נפשות ביתו, וביעקב שבעים נפש [וכתוב בו נפש אחת, דכתיב (דברים י, כב): בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וגו', אלא עשו על ידי שעבד אלהות הרבה כתוב בו נפשות הרבה, יעקב על ידי שלא עבד אלהות הרבה כתוב בו נפש אחת], דכתיב [שמות א, ה]: ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש.
וכתב מוהר"ש יפה ז"ל, דמאי דקא מהדר ליה רבי יהושע בן קרחה: יש לך בנים? ומאי דקא מהדר: בעשיו כתיב כו', הכונה שבתשובת רבי יהושע בן קרחה היתה שאין כל אומות העולם מסכימים לדבר אחד כדי שיצדק בהם אחרי רבים להטות, שכל אחד עובד עבודה זרה אחרת, אמנם התלמידים הוקשה להם שאם כל אומות העולם יסכימו בעבודה זרה אחת מה תשובה ישיב להם? ועל זאת השיב השיב להם שכבר העידה התורה להם שאי אפשר שישתתפו בדעה אחת במה שקראם נפשות. וכתב הוא ז"ל, ששאלתו של אותו מין שאלה של שטות היא, דודאי אם התורה אמרה אחרי רבים להטות, היינו בדבר שמסופק לנו בדין שלא ידענו להיכן הדין נוטה, שהלכה כרבים, אבל במה שאסרה התורה בפירוש, מה בצע בדעת רבים הטועים, שהרי כשניתנה התורה היו רוב העולם טועין בעבודה זרה, והקדוש ברוך הוא הבדילנו מהם וכרת עמנו ברית. עכ"ל. יעו"ש. נמצינו למדין מדברי הרב שתי תשובות בשאלת הגוי, האחד, בדבר הברור לנו וקבלנו עלינו מתחילה, אין להרהר אחריו מטעם אחרי רבים, ועוד אחרת, מטעם שאומות העולם שאין להם אחיזה בקדושה כל אחת נחשב לעצמו, ומזה הטעם לעולם לא יסכימו לעבוד לאלהא אחד, וישראל נחשבים רבים לגבייהו.
עוד נקדים מה שתירת הרב זר"ב לשאלת הגוי, דישראל הם רבים מכל האומות, יען יש בהם תחית המתים וכל העומד ליגזז כגזוז דמי [], וצדיקים במיתתן קרויין חיים [], דבר זה רמזו בלעם באומרו []: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, מי מנה עפר יעקב" כו', כנודע. ועל פי זה רגיל אני לפרש ב' כתובים האומרים בישעיה סימן ח' [] כה תוארם: "אם יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמנהגים הלא אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר".
והנה מלבד שנראין לכאורה כונת הכתובים משוללי ההבנה, שלפי מ"ש רש"י ורד"ק שהכונה היא שאמר הנביא לעשרת השבטים שהגלה אותם סנחריב שאם יאמרו האומות להם בגלות שידרושו אל ע"ז של האובות והידעונים כמו שהם דורשים כה תהיה תשובתם הלא עם כמונו אשר לול אלהים כאלוהינו אל אלהיו ידרוש שמא תאמרו לנו להיות כמו אתכם לדרוש צורכי החיים מן המתים לתורה ולתעודה, ודרוש אל המתים בעד החיים, והרד"ק כתב שלתורה ולתעודה הוא שבועה בתורה יהיה. ע"כ. כלומר תדעו באמת כי יאמרו אליכם כדבר הזה אשר אין לו שחר כלומר יאמרו אליכם דבר שאין לו טעם. יעו"ש. והנה הרואה יראה דוחק פי' רש"י דלפי דבריו הכי הוה ליה למימר: הלא אל אלוהינו נדרוש. גם מ"ש דבעד החיים אל המתים, נקשר הם לתורה ולתעודה שבפסוק השני, הוא דוחק גדול. גם בשאר הפסוק השני, אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר, משולל הבנה. והרד"ק כתב שהוא שבועה, הוא תימא, היכן ראינו שנשבע הנביא על נבואתו שכן יהיה. ובמדרש רבה פרשת ויקרא, והובא בילקוט שם בישעיה, לתורה ולתעודה התורה העידה אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר, וצריך לדעת היכן העידה התורה שיאמרו כך.
עוד יש להבין, שבמדרש רבה פרשת ויקרא פרשה ו' סימן ו' [ובפרשת תזריע פרשה טו סימן ב], והביאו רש"י שם בישעיה, אמרו: אמר רבי סימון בארי אביו של הושע, ניבא שני מקראות הללו ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה. ולכאורה יש לתמוה, למה בישעיה ולא נטפלו בהושע בנו? ועוד, אם מפני שלא היה בהם כדי ספר נטפלו בישעיה, למה נטפלו בענין זה שמדבר בענין חזקיה וסיעתו עם שבנא הסופר וסיעתו, ומן הראוי היה שיטפלו ב' כתובים הללו או בתחילת ספר ישעיה או בסוף הספר. ועיין למוהר"ש יפה פרשת ויקרא ס"ו ד"ה ואלו הן, שכתב שלפי שקודם זה אמר: כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם הזה, דהיינו שבנא וסיעתו שהיו מסיתים את ישראל שידבקו בסנחריב וידרושו לטעותם כמותם, הזכיר כאן נבואת בארי לעשרת השבטים, לומר שאותה תשובה הנזכרת שישיבו לאנשי אסור כן ישיבו חזקיה וסיעתו לשבנא וסיעתו. יעו"ש. ודבריו תמוהים לע"ד דהיכן שמיע ליה להרב דסנחריב היה מבקש מחזקיה וסיעתו לעבוד עבודת אמונתו וששבנא הסופר ורוב ישראל שהיו מסיעתו היו רוצים להודות לו ח"ו, ואיך עלה על דעת חזקיה וסיעתו שמא נטה דעתו דקב"ה אחרי רבים לעבוד ח"ו אלוה נכר של סנחריב הם כי לא להזכיר דבר זה, ואין ספק כי סנחריב לא היה מבקש מהם אלא שיקבלו עול מלכותו למשא מלך ושרים כדרך כל המלכים ולהוליכם למקום אחר כמנהגו שבלבל את העולם, ובדבר הזה היו נחלקים חזקיה וסיעתו עם שבנא וסיעתו, אם ישלימו עמו ויקבלו עול מלכותו של סנחריב או ילחמו עמו, וה' יהיה בעזרם וילחם להם לא לקבל חס ושלום עבודת אמונתו, ואפילו סנחריב בעצמו אמר []: "המבלעדי ה' עליתי אל הארץ הזאת", וזה מבואר לע"ד.
אמנם על פי תירוצים הללו שכתבנו לשאלת הגוי לרבי יהושע בן קרחא, למה אין הולכין ישראל אחרי רבים של אומות העולם לעבוד עבודה זרה, יובנו הכתובים וסידורם במקום הזה של ישעיה ולא בהושע, ובהקדים עוד ב' תירוצים אחרים שאמרו בזה בשם מרן מלכא הרב בתי כהונה זלה"ה, ההוא אמר שבתשובת מוהרימ"ט חא"ח סימן כ"ז כתב, דאע"ג דקיימא לן [קידושין פ ע"ב]: רובא וחזקה - רובא עדיף, חזקה אלימתא הבאה מכח סברא, עדיף מרובא. וראיה לדבר, שהרי גבי חזקה שמוחזק אדם בממונו לא סמכינן אטענת רוב לאפוקי ממונא מחזקתיה, ואלו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אם טוען פרעתי תוך זמני, מפני חזקה זו אלימתא שבאה מכח סברא אינו נאמן. והנה אנחנו עם בני ישראל, יש לנו חזקה אלימתא באלוהינו יתברך שמו, כי הוא אלוהים אמת ואלוהי העמים אלילים, יען ראה ראינו בעינינו הנסים והנפלאות אשר עשה במצרים הפך טבע העולם, ואשר הוא עושה בכל עת על ידי עבדיו הנביאים, כיהושע שאמר [יהושע י, יב]: שמש בגבעון דום, וישעיה שהחזיר השמש לחזקיה בחלותו עשר מעלות [מלכים-ב כ, ט], מה שלא עשה שום אלוה מאלוהי העמים, אם כן אפילו שיהיו רבים אומות העולם נגד ישראל, אין משגיחין ברוב שלהם נגד חזקה אלימתא שה' אלוהים אמת והם בדאים, דקשר רשעים אינו מן המנין [סנהדרין כו ע"א].
עוד אחרת תירץ הרב הנזכר, דבגמרא פרק לא יחפור [בבא בתרא כג ע"ב] אמרו, דרוב וקרוב המצוי ושכיח אזלינן בתר הקרוב ולא בתר הרוב, דמהאי טעמא היו מביאין עגלה ערופה עיר הקרובה אל החלל ולא חיישינן לרובא דעלמא. יע"ש. ואלוהינו יתברך שמו קרוב ומצוי אצלינו, כמאמר הכתוב []: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וכן אמרו במדרש רבה פרשת ואתחנן [פרשה ב סימן י]: א"ר [יהודה ב"ר] סימון, העבודה זרה נראית היא קרובה בתוך ביתו של אדם, אבל היא רחוקה, שנא' [ישעיה מו, ז]: "אף יצעק אליו ולא יענה", אבל הקב"ה נראה רחוק אבל הוא קרוב לשמוע את תפילתו של אדם, שנאמר [תהלים סה, ג]: "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו".
ובכן נבא אל המכוון, כי הנה ב' פסוקים הללו של נבואת בארי והפסוקים הקודמין של נבואת ישעיה, הכל הם ענין אחד, שלא לחוש לטענת אחרי רבים ומהטעמים שכתבנו, ולכן באו שתי נבואות הללו יחד במקום הזה. והנה בפסוקים הקודמין ספרן הכתובים נבואת ישעיה בשם ובחזקת נבואתו שהיה מוחזק לנביא שלא ילכו אחר שבנא הסופר וסיעתו להשלים עם סנחריב אף על פי שהם רבים מחזקיה וסיעתו, יען הם קשר רשעים לחלוק על נבואת הנביא והבטחתו כי לא תנתן ירושלים ביד סנחריב, ומזמן אחז מלך יהודה ניבא נבואה זו שהיה עתיד לבא אל הארץ ולהגלות עשרת השבטים ולבא אחר כך לירושלים ולא תנתן בידו כי ה' יהיה בעזרתם, ועל זה נתן להם אות ומופת בשני ילדים שעתיד להוליד שהאחד יקרא מהר שלל חש בז [ראה ישעיה ח, ג], והשני יקרא עמנואל, וכן היה, ולכן אמר קודם [שם, יא]: "כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד". ופירש רש"י: בחזקת הנבואה. "ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו את ה' צבאות אותו תעריצו והוא מוראכם והוא מעריצכם" [שם יא-יג].
הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון [שם, יח], הרי בדברי הנבואה הזו רמז הנביא ישעיה שאין לילך אחר שבנא וסיעתו שהיו רבים מחזקיה וסיעתו, כיון דאיכא חזקת היד שהיא חזקת אלימתא כנבואת הנביא מה שעתיד להיות מיד מראשית אחרית, וכמ"ש בישעיה סימן מ"ו []: זכרו הראשונות מעולם כי ה' אלוהים ואין עוד אלוהים ואפס כמוני מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו כו', ובסימן מ"ד []: ומי כמוני יקרא ויגידיה ואותיות אשר תבאנה יגידו למו, ומלבד זה דאיכא חזקה אלימתא כזו, גם איכא קרוב ומצוי מעם ה' צבאות השוכן בהר סימי, ועל זה סמך ענין לו נבואת בארי []: וכי תאמרון אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים. ופירש רש"י: וכי יאמרו אליכם האומות דרשו לעבודה זרה כמו שהם עובדים, והכונה שראוי לכם לילך אחרי רבים כטענת [הגוי] לרבי יהושע בן קרחה, זאת תהיה תשובתכם להם, דאין לכם רוב, יען הלא עם אל אלוהיו ידרוש, והיא היא תשובת רבי יהושע בן קרחה, שאין כל האומות מסכימים בעבודה זרה אחת, כדי שיצדק בהם טענת רוב, דיש מי שעובד לחמה ויש מי שעובד ללבנה, וכן לכל צבא השמים. ועוד תשובה אחרת יש לכם להשיב, והיא בעד החיים אל המתים, והיא תשו' הרב זר"ב, כי ישראל הם רבים עם המתים שהם נחשבים יותר, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם [], ומפני שעל התשובה שאמר הלא עם אל אלוהיו ידרוש, הוקשה לו כמו שהוקשה לתלמידי רבי יהושע בן קרחה, שאם יסכימו כל האומות בדעת אחת, מה תשובה היא זאת? לזה אמר: לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה שאין לו שחר, והיא תשובת רבי יהושע בן קרחה לתלמידיו, שכבר העידה התורה שאי אפשר לכל האומות להסכים לדעה אחת, דלהכי קראן הכתוב נפשות ביתו לבני עשיו []. ועיין נפש לזרע יעקב כמדובר.
מעתה נבא אל מכוון הכתובים שבפרשת וילך, ונקדים עוד מה שתירצו רבני אשכנז לחקירה זו של הגוי לרבי יהושע בן קרחה, דישראל שהם קבועים בארץ ישראל אין להם טענת אחרי רבים, דהא קיימא לן []: כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ובזה דרשו מאמרם []: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וזה היה מפרש מוה"ר מר יהודה זלה"ה כוונת הכתוב []: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמרו בני אלי חי, כמובן.
ובכן, כשבא התורה להוכיח את ישראל על מה שעברו עבודה זרה בארץ ישראל, אסף וקבץ כל הטענות המבטלות אחרי רבים אחת לאחת, ותחילה אמר שישראל שיש בהם תחיית המתים, כמ"ש בלעם []: מי מנה עפר יעקב, הם חשובים רבים ואין להם אחר אומות העולם. וזהו אומרו []: הנך שוכב עם אבותיך וקם, כמ"ש בגמרא []: מנין לתחיית המתים מן התורה? הנך שוכב וקם. הטענה אחרת היא שישראל כתיב בהם []: נפש אחת, ובעשיו כתיב []: נפשות, מפני שעובדים לאלוהות רבות, ואם כן הם רבים לגבי כל אומה ואומה, ולזה אומרו: וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, דקדק הכתוב לקרותם בלשון יחיד, יען ישראל הם נפש שעובדים לאלוה אחד, והוא זנה אחרי אלוהות הרבה, והרי הם רבים לגבי כל אחד ואחד. הטענה האחרת היא, אשר הוא בא שמה בקרבו, דהיינו שהם קבועים בארץ ישראל, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואין לילך אחרי רבים. הטענה האחרת, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו, והכונה כמ"ש בשם מהר"ש יפה, דמה סכלות שאלת זו דע"כ לא אמרה תורה אחרי רבים אלא בדבר המסופק לנו בדין שלא ידענו להיכן נוטה, שהלכה כרבים, אבל במה שאסרה תורה בפירוש מה בצע בדעת רבים הטועים, שהרי כשניתנה תורה היו רוב העולם טועין לעבודה זרה, וקבלנו עול מלכותו ועול מצוותיו עלינו, ונבדלנו מהם, וזהו אומרו []: ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. ומאחר דמתחילה נתברר לך שרבים הם הטועים ולא הלכת אחריהם וקבלת עול התורה והמצוות, לא נשאר להם עכשיו טענה אחרת, ולכן וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול כו'. כלומר עכשיו שהם בחרו ללכת אחרי רבים ולעבוד עבודה זרה כשאר האומות, ולא רצו לדעת שהם נפש אחד מפני שעובדים לאלוה אחד, אף אני אדון אותם כנפשות רבות כשאר האומות, ועזבתים והסתרתי פני מהם - בלשון רבים, והיה לאכול - כלומר איני נושא פנים להם כישראל, אלא כשאר האומות דאף על פי שהם מחמירין על עצמם לברך על אכילתם עד כזית ועד כביצה, וכמ"ש בשם מוהראנ"ח ז"ל, וזה נראה לי שכוונו רבותינו זכרונם לברכה בפסיקתא [דרב כהנא, פיסקא יז], והובא בילקוט [שמעוני, פרשת וילך רמז תתקמא]: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים", אמר רבי תנחומא: אינון עבדין ואנת עבדת, אינון עבדין ועזבני והפר את בריתי, ואנת עבדת ועזבתים והסתרתי פני מהם. ע"כ.
וכאן הבן שואל, מה בא ללמדנו, ומי לא ידע בכל אלה, אמנם הוא הדבר אשר דברתי, שהוקשה לו למה ע"כ דבר בלשון יחיד וכאן בלשון רבים. ועוד, איך אומר שאינו נושא להם פנים אפילו שהם מחמירים באכילה לברך על כזית, והרי כתיב []: ישא ה' פניו אליך? לזה תירץ, אינון עבדין ואנת עבדת, אינון עבדין כלומר כיון שהם עזבו את ה' והלכו אחרי אלוהי הנכר נפרדו מן הקדושה ונדונו כשאר האומות שאינו נושא להם פנים, מידה כנגד מידה, ואנת עבדת, ולכן אמרת ועזבתים, ואמר הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כלומר ישראל אינון מחלקין בין עון עבודה זרה לשאר עבירות, וחס ושלום מטיחים דברים כלפי מעלה, למה אינו נושא להם פנים מאחר שהם מחמירים על עצמן באכילתן על כזית ועל כביצה, וכתיב: ישא ה' [פניו] אליך, לזה אומרים שאין אלוהיו בקרבו ח"ו לדעת שיעור אכילתן אשר בקרבם, ולז"א: ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא, כלומר ואנכי אף כי כתבתי בתורה: ישא ה' פניו אליך, הסתר אסתיר פני ולא אשא פנים להם, יען כי העובד עבודה זרה הרי הוא מומר לכל התורה, והרי הוא כגוי לכל דבר, כמ"ש מוהראנ"ח, וזהו אומרו []: על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו', שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל [], כלומר עתה שאין בכם עון עבודה זרה, כתבו לכם השירה הזאת, היינו ספר תורה שיש בו שירה זו, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, דהיינו תורה שבעל פה לענין אכילה שבפיהם, כמ"ש בעירובין []: למען תהיה לי השירה הזאת דהיינו תורה שבכתב, לעד בבני ישראל, שאני כתבתי בתורה דלבני ישראל אני נושא פנים ולא לגויים ולא לישראל העובד עבודה זרה שדינו כגוי, והטעם מפני שכל שהם בני ישראל ומחמירים באכילתם עד כזית ועד כביצה ראוי לישא להם פנים.
