מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (יח יא)
במועד קטן כח. איתא שבשעה שהיה רבא גוסס אמר לרב שעורים אחיו שיאמר למלאך המות שלא יצערנו, ואמר לו רב שעורים "ליתחזי לי מר" היינו שבקש ממנו שיראה אליו בחלום לאחר מיתתו, וכשנראה אליו שאל אותו האם היה לו צער מיתה, והשיבו כי ריבדא דכוסילתא, היינו כמו הקזת דם. ונתקשה היראים בסי' של"ה איך מותר לעשות כן לבקשו שיבוא אליו לאחר מיתתו, הרי הוא דורש אל המתים.
והוכיח היראים שם מזה, דהאיסור דורש אל המתים הוא רק בדורש לגופו של מת, אבל בדורש לרוחו מותר. [ובבית יוסף סי' קע"ט נתקשה איך שייך דורש לגופו של מת, אטו גוף של מת מששא אית ביה, ואיך יכולים לדרוש בו, ובתועפות ראם על היראים כתב שאילו היה להב"י הספר יראים לא היה מקשה כן, שכתוב שם דדורש לגופו של מת ומדבר על ידי כישוף, בדומה לבעל אוב, אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו, עי"ש. אמנם עדיין צ"ע דא"כ כל דורש אל המתים היינו מכשף ויתחייב מיתה משום כישוף].
ובבית יוסף שם כתב ליישב דאין בזה משום דורש אל המתים, משום שבשעה שביקש ממנו לבוא היה חי, ואע"פ שביקש ממנו לבוא לאחר מיתה, אי"ז דורש אל המתים, דאזלינן בתר שעת הבקשה.
אמנם בריקאנטי סי' תקס"ו הביא דברי היראים הנ"ל דהמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל אין זה דורש אל המתים משום שדורש לרוחו אין זה דורש אל המתים, ושוב הביא שרבינו אברהם בר' אפרים פי' דורש אל המתים מרעיב עצמו ולן בביה"ק שיבוא אליו המת בחלום ויודיע לו דבר הצריך, וסיים שם הריקאנטי דמשמע לפי זה דאסור, היינו דאסור להשביע ג"כ מחיים לשוב לאחר מיתה, ומבואר דלא ס"ל כחילוק הב"י וגם להשביעו מחיים אסור, דסו"ס הוא עושה מעשה שיבוא מת לאחר מיתתו ויאמר לו דבר מה, ומה לי שהמעשה מחיים. וא"כ לדעת הריקאנטי שוב קשה מדברי הגמ' במו"ק דאמר ליה ליתחזי לי מר.
וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (יח יא)
במועד קטן כח. איתא שבשעה שהיה רבא גוסס אמר לרב שעורים אחיו שיאמר למלאך המות שלא יצערנו, ואמר לו רב שעורים "ליתחזי לי מר" היינו שבקש ממנו שיראה אליו בחלום לאחר מיתתו, וכשנראה אליו שאל אותו האם היה לו צער מיתה, והשיבו כי ריבדא דכוסילתא, היינו כמו הקזת דם. ונתקשה היראים בסי' של"ה איך מותר לעשות כן לבקשו שיבוא אליו לאחר מיתתו, הרי הוא דורש אל המתים.
והוכיח היראים שם מזה, דהאיסור דורש אל המתים הוא רק בדורש לגופו של מת, אבל בדורש לרוחו מותר. [ובבית יוסף סי' קע"ט נתקשה איך שייך דורש לגופו של מת, אטו גוף של מת מששא אית ביה, ואיך יכולים לדרוש בו, ובתועפות ראם על היראים כתב שאילו היה להב"י הספר יראים לא היה מקשה כן, שכתוב שם דדורש לגופו של מת ומדבר על ידי כישוף, בדומה לבעל אוב, אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו, עי"ש. אמנם עדיין צ"ע דא"כ כל דורש אל המתים היינו מכשף ויתחייב מיתה משום כישוף].
ובבית יוסף שם כתב ליישב דאין בזה משום דורש אל המתים, משום שבשעה שביקש ממנו לבוא היה חי, ואע"פ שביקש ממנו לבוא לאחר מיתה, אי"ז דורש אל המתים, דאזלינן בתר שעת הבקשה.
אמנם בריקאנטי סי' תקס"ו הביא דברי היראים הנ"ל דהמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל אין זה דורש אל המתים משום שדורש לרוחו אין זה דורש אל המתים, ושוב הביא שרבינו אברהם בר' אפרים פי' דורש אל המתים מרעיב עצמו ולן בביה"ק שיבוא אליו המת בחלום ויודיע לו דבר הצריך, וסיים שם הריקאנטי דמשמע לפי זה דאסור, היינו דאסור להשביע ג"כ מחיים לשוב לאחר מיתה, ומבואר דלא ס"ל כחילוק הב"י וגם להשביעו מחיים אסור, דסו"ס הוא עושה מעשה שיבוא מת לאחר מיתתו ויאמר לו דבר מה, ומה לי שהמעשה מחיים. וא"כ לדעת הריקאנטי שוב קשה מדברי הגמ' במו"ק דאמר ליה ליתחזי לי מר.
◆ ◆ ◆
ואולי יש לומר דדורש אל המתים היינו דוקא בשואל ממנו עתידות ודברים הנאמרים מאחורי הפרגוד, ודוקא זה נאסר כמו שמסיים קרא תמים תהיה וגו', שלא נאסר אלא דברים שידיעתם היא מכח שהוא מת דוקא, דחי אינו יודע דברים כאלו, ומת יודע באופן שאינו מדרך העולם הזה, אבל בשואל ממנו דבר כמו מן החי שיאמר מה שעבר עליו מן המקרים האם הרגיש צער מיתה או לא, זהו דבר ששואלים גם מן החיים איך הרגיש צער פלוני, ואין ידיעתו מחמת שהוא מת, ואין זה נחשב דורש אל המתים.
ולפי"ז י"ל דדברי הריקאנטי הוא באופן ששואל ממנו עתידות ומופלאות המכוסות מן החיים, ובזה אסור גם כשמשביעו מחיים לבוא לאחר מיתה. ולא קשה מרב שעורים ששאלו על מה שעבר עליו והרגיש אותו בחושיו.
ולפי"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשה ביראים שם מהא דברכות יח: דשמואל אזל לחצר מות ושאל את אביו לאחר מיתתו היכן הניח מעות היתומים, והעירני ידידי הר"ר מרדכי ויזל שליט"א שלדברינו ניחא, כי שואלו על מעשה שיודע אותו מחיים, ולא על ידיעה שמשיג לאחר מיתתו בדרכים שאינם טבעיות לעולם שלנו, ואין זה עתידות וכיוצא בזה, וזה מותר, ועי'.