• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • "המרכז למורשת מרן" שמח לבשר לציבור היקר על פתיחת קבוצת הצ'אט "מורשת מרן אונליין" בה יובאו חדשות ועדכונים מעולם התורה, וכן תכנים תורניים מעניינים כולל קטעי וידאו, תמונות והנעשה בעולם הישיבות.

    >> להתחברות לחצו עכשיו:

    https://news.moreshet-maran.com/

    לשליחת עדכונים לחצו כאן, או שלחו למייל: news@moreshet-maran.com

    נ.ב. צ'אט זה מאושר בנטפרי.

בענין המנהיג בשור פסולי המוקדשים

גרינפלד

Well-known member
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב י)

בגמ' מכות דף כב. איתא, שהמנהיג בשור פסולי המוקדשים שנפדו לוקה מדין "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", ואפילו אם מנהיג אותו לבדו, משום שהכתוב עשאו ב' גופים, ופירשו התוס' שם ע"פ הגמ' בבכורות לג. משום דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו "כצבי וכאיל", [ומחמת כן פטורים מן הבכורה ומן המתנות, דחשיבי כחיה], וכיון שהתורה קראתו צבי ואיל, ממילא גם לענין כלאים הוי ליה כמנהיג בצבי ואיל יחד דהוי כלאים.

והקשה החת"ס בשו"ת יו"ד סי' ש"ה, הרי בלאו הכי פסולי המוקדשים שנפדו אסורים בעבודה משום איסור עבודה בקדשים, ואיסור זה היה עליו מקודם שנפדה ג"כ, א"כ כשנעשה שני מינים איך חל עליו איסור לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי אין איסור חל על איסור, ועי"ש מש"כ בזה.

ובחדרי דעה יו"ד סי' רצ"ז סי"א, כתב ליישב קושיית החת"ס, ע"פ דברי התוס' ביבמות לד. דאיסור הוצאה ואיסור אכילה לא שייך בזה אין איסור חל על איסור כיון שאינן ממין אחד עי"ש, וה"נ איסור עבודה בקדשים ואיסור כלאים הוו איסורים מב' מינים. אמנם הרי ביבמות לג. מבואר דאיסור שבת לא חל על איסור זרות, אע"פ שהם ב' ענינים נפרדים, וצ"ע.
◆ ◆ ◆

ולכאורה יש ליישב, דהנה לענין עבודה בקדשים מבואר בתוס' בפסחים סו: בשם הירושלמי דכל עבודה שהיא לצורך הקרבן אין בה משום איסור עבודה בקדשים, ומביא ראיה מפרה אדומה דפירס טליתו עליה מפני הזבובים כשירה, ומכח זה מתיר הירושלמי להביא סכין על גבי בהמת קרבן לצורך שחיטתו, דכל שהוא צורך הקרבן אין בו משום עבודה. ואמנם הבבלי שם נראה דפליג על זה, וסובר דאסור להניח סכין על גבי הקרבן לצורך שחיטתו, אך לכאורה היינו משום דס"ל דלא מהני מה שהוא לצורך ההקרבה, כיון דאינו לצורך הבהמה עצמה, אבל בצורך הבהמה כגון מפני הזבובים לכו"ע אי"ז עבודה, וכמו בפרה אדומה.

וכל זה לענין איסור עבודה בקדשים, אבל לענין איסור לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו מבואר בתוס' שבת נד. ד"ה והתנן בסוף הדיבור, דגמל המושך חבל שכרוך סביב צוארו חשיב מנהיג בכלאים, אע"ג דהוי לצורכו של הגמל כמבואר שם דמותר בשבת ולא חשיב משאוי, ועי' בגמ' שם נב. שמדמה משוי בשבת לעבודה בפרה אדומה לענין זה, א"כ מבואר מדבריהם דהנהגה אסורה גם בדבר שהוא לצורכה, [ושו"ר שכ"כ להוכיח מהכא בחדרי דעה שם, דכלאים חמיר משבת]. וממילא אתי שפיר קושית החת"ס הנ"ל איך חל איסור כלאים על איסור עבודה בקדשים, דאיסור לא תחרוש בשור ובחמור הוי איסור מוסיף, דנאסרה גם עבודה לצורכה.
◆ ◆ ◆

עוד יש לדון, דהנה הרא"ש בהלכות כלאים סי' ו' כתב, שאם היו ב' סוסים בקרון וקשר חמור עמהם אע"ג דאזלי בלא החמור אסור, ולא אמרינן דכיון ד"זה יכול וזה אינו יכול" הוי מסייע שאין בו ממש, ע"כ. וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סי' רצ"ז סי"ד. ומבואר דלא אמרינן מסייע אין בו ממש בכלאים. אמנם לענין עבודה בקדשים, י"ל דהיכא דעושה עבודה באופן ש"זה יכול וזה אינו יכול" לא חשיב עבודה בקדשים, וצ"ע בזה. וא"כ הוי ליה איסור מוסיף בהנהגה גם באופן של מסייע, כגון שהשור פסולי המוקדשים יחרוש עם בהמה אחרת ב"זה יכול וזה אינו יכול".

ויש לעיין בטעם הדבר דלא אמרינן מסייע אין בו ממש בכלאים, ואפשר לומר דנהי דבמסייע אין התוצאה של המעשה נחשבת אליו, כגון בשבת אם עשה במסייע אין זה נחשב שעשה המלאכה ההיא, והסיוע לבדו אינו מלאכה ממלאכות שבת, אבל הכא שנאסר כל דבר שיעשו השור והחמור יחדיו, גם הסיוע עצמו יחדיו אסור, דסו"ס הרי מיקל מעל הסוסים א"כ עשה דבר מה עמהם.

ובאופן אחר יש לבאר דאין דנים על החמור בפני עצמו והשור בפני עצמו, אלא על שניהם יחדיו שהם הכלאים, ושניהם יחדיו הרי עשו את החרישה.

ונפק"מ היכא דאדם מנהיג עגלה והוא לבדו יכול להנהיגה, וגם שור וחמור מנהיגים והם אינם יכולים לבדם והוו רק מסייע. דאם בכלאים נתחדש דגם על מסייע איכא איסור, ה"נ יהיה אסור, אבל אם הטעם משום דדנין על שניהם יחד, זה שייך כשאחד מהם השור או החמור אינו יכול והשני יכול, אבל כששניהם יחד הם רק מסייעים דאינם יכולים ויש אדם שהוא יכול, אין כאן איסור כלאים, ועי'.

אמנם הראב"ד בתמיד כז: כתב דהיכא דשני הסוסים יכולים למשוך לבד, וקושר גם חמור עמהם, אינו אסור אלא מדרבנן, כיון דבלאו הכי סגי בהני אחריני המושכים בלעדיו, ומבואר דאיסור מסייע בכלאים הוא רק מדרבנן, עי"ש. ולפי"ז אין לומר כנ"ל דהטעם שחל איסור כלאים על איסור עבודה משום שמוסיף איסור במסייע, דזה אינו אלא מדרבנן, והדק"ל איך חל איסור על איסור.
◆ ◆ ◆
 
המשך:
עוד יש לומר דהכא חשיב איסור כולל, משום דהרי כשחל על השור פסולי המוקדשין דין צבי ואיל, הרי זה אוסר אותם גם בחרישה עם שוורים אחרים, שהרי כיון שיש להם דין צבי, כשחורש בהם עם בהמות אחרות מלבד מה דהוי כלאים צד הצבי שבו עם צד האיל שבו, הרי עוד הוי כלאים עם שור אחר דהוי שור עם צבי ואיל, ועובר בב' איסורים של כלאים.

ולגבי חרישה עם בהמות אחרות לא שייך לומר אין איסור חל על איסור, דאע"ג דבלאו הכי היה אסור לחרוש עם בהמות אחרות ג"כ מצד עבודה בקדשים, מ"מ כיון שנוסף עוד חפץ להאיסור, דעכשיו האיסור הוא גם בבהמה האחרת, חשוב כולל, כמו שכתבו התוס' בשבועות כט. דהנשבע שלא יאכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, מיגו דחל השבועה על הענבים חלה ג"כ על התאנים, ואע"ג דבלא"ה היה כבר אסור לאכול תאנים וענבים מצד האיסור לאכול תאנים, מ"מ מקודם לא היה איסור על הענבים, ועכשיו נוסף שגם הענבים באיסור, והכא נמי נוסף שגם המין השני באיסור החרישה. וכיון דצד הצבי נאסר בכל הבהמות, וצד האיל בכל הבהמות, ממילא ג"כ נאסרו צד זה בצד זה מדין "כולל" מיגו דנאסר בשאר הבהמות. [ויל"ע בזה קצת, דאולי כיון דצד הצבי נאסר רק מדין מיגו דחל על בהמה אחרת, לא אמרינן שוב עוד מיגו דחל לגבי בהמה אחרת יחול גם לגבי צד האיל, דהוי תרי מיגו, וצ"ע].

וביותר יש לדון דגם בלא זה הוי כולל מצד בהמות אחרות, דהנה יש לחקור ספק עצום בדין חורש בשור וחמור, האם האיסור הוא רק כאשר גם השור וגם החמור הולכים מחמת האדם החורש בהם, או אף כאשר השור הולך מאליו והאדם גורם רק לחמור לילך, אסור ג"כ. דיש מקום לומר דבעינן "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", שיהיה חורש גם בשור וגם בחמור, אמנם אפשר לומר דהאיסור הוא הכלאים, וכאשר הוא עושה את הכלאים דהיינו שיהיה חרישה ע"י חיבור של שור וחמור אע"פ שהוא עשה רק את החרישה של החמור הוי ליה ג"כ חורש בשור וחמור, וככל כלאים כגון דזריעה, שאם הוא זרע את החיטים והשעורים היו זרועות מקודם לכן ג"כ עבר באיסור. ואם נימא כן נמצא דשפיר הוי כולל ממש דבר היתר, דכולל בהמה אחרת באופן שהשור פסולי המוקדשים הולך מאליו, והוא מצרף לו שור אחר ומנהיג רק את השור האחר, דאז עבודה בקדשים לא שייך דהרי הוא עובד רק בשור החולין, אך איסור כלאים עובר בזה, ושוב הוי שפיר כולל בהמה אחרת, ומיגו דחייל לגבי בהמה אחרת חל אף לגבי נפשיה דהיינו צד הצבי לגבי צד האיל.

ולפי"ז כל מה שהמנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה, היינו דוקא למאן דאית ליה איסור כולל, אבל לר"ש דסובר דאין איסור חל על איסור גם בכולל, פטור. ובזה היה מיושב מה שהקשו התוס' בפסחים מז: על המשנה דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוים כגון חורש בשור ובחמור, למה לי שחורש בשור וחמור הרי בחורש בשור לחודיה נמי מצי לאשכוחיה בשור פסולי המוקדשין. ולהנ"ל ניחא דהרי איתא במכות כב. דהאי תנא לית ליה איסור כולל מדלא חשיב נמי כגון שנשבע שלא יחרוש בחול וביו"ט, א"כ ממילא אין לוקה על מנהיג בשור פסולי המוקדשין.
◆ ◆ ◆

אמנם יש לעיין בתירוץ זה, דכל זה לפי מה שנטקנו בתחילת דברינו שכאשר חורש בשור פסולי המוקדשים שהוא כצבי ואיל והוי כלאים בפני עצמו, ומוסיף עוד שור, יש בזה תוספת איסור, אך באמת יש לדון בזה דאפשר דכיון דכבר בלאו הכי הוי כלאים אין כאן שום תוספת איסור במה שיש כאן עוד בהמה.

והנה ברש"י מכות כא: ד"ה יש [והוא מפירוש הריב"ן] כתב על מתני' דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוים, שבאמת משכחת לה באיסור כלאים לחוד כגון אם חרש בכמה שוורים וכמה חמורים יחד, אלא דבזה לא איירי שעושה כמה פעמים אותו האיסור. ובתוס' רבינו פרץ שם הקשו עליו הרי אינו לוקה אלא אחת משום דהוי ב' פעמים אותו הלאו בהתראה אחת ומעשה אחד, ולא אמרינן בזה גופים מחולקים, עי"ש. ודעת הריב"ן היא דאמרינן גופים מחולקים גם בבהמות, ובלא"ה מוכח כן מדבריו בהמשך הסוגיא בד"ה והן מוקדשין, דחייב משום לא תעבוד בבכור שורך תרתי, משום השור ומשום החמור, עי"ש, וכ"כ בדעתו השער המלך כלאים פ"ט הי"א, ועי"ש. עכ"פ מבואר דגם על חרישה אחת, היכא דאיכא כמה שוורים וכמה חמורים איכא תוספת איסור בזה שאיכא עוד חמורים ושוורים, וגם לרבינו פרץ רק אין לוקין על זה משום דאין כאן חילוק התראות, אבל תוספת איסור איכא.

אמנם בספר מאורות נתן [לרבי נתן שפיגלגלס זצ"ל, שהיה מורה הוראה בוורשא בזמן החידושי הרי"מ] בחידושים למסכת מכות שם, כתב לדייק מדברי הריב"ן, דרק היכא דאיכא ב' שוורים וב' חמורים איכא תוספת כלאים, אבל היכא דאיכא ב' שוורים וחמור אחד, לא ילקה ב', משום דאיכא רק שור אחד. אכן ביאר שם דהחסרון הוא משום דבכה"ג לא הוי גופים מוחלקים, דהרי חלק מן האיסור הוא באותו הגוף של האיסור האחר. וא"כ כל זה לענין מלקות, אבל תוספת איסור איכא גם בכה"ג, וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דבחורש בשור פסוהמ"ק עם שור אחר איכא תוספת איסור בחרישה עם השור האחר.
◆ ◆ ◆

ובערוך השולחן יו"ד סי' רצ"ז סעיף ט"ז כתב, דהנה בגירסא שלפנינו במכות כב. אמרינן דהמרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה שתים, וביאר שם דכיון דהשור פסולי המוקדשים לעצמו הוא ב' מינים דהיינו צבי ואיל, והבהמה השניה שבה מרביעו היא שור למשל, א"כ יש כאן ב' כלאים, דהיינו גם צבי וגם ואיל עם בהמה אחרת. וכתב שהוא הדין מנהיג בשור פסולי המוקדשין עם שור אחר שאינו פסולי המוקדשין, לוקה שלש משום דהוי כמנהיג צבי ואיל עם שור, דהוי ב' כלאים, עי"ש. ועיקר דבריו צ"ע שהרי אין כאן גופים מוחלקים, דהצבי והאיל הם בגוף אחד, ועכ"פ לענין מלקות אין לוקה ב' דהוי בהתראה אחת.

אמנם בשו"ת מנחת זכרון בסו"ס מנחה חדשה סי' ג' אות ב' כתב בשם רבי יהושע העשיל אשכנזי זצ"ל מלובלין, דהיכא שמרביע שור פסולי המוקדשין על שור אחר, אין כאן ב' איסורים כלל, דאע"ג דהפסולי המוקדשין הוא כב' מינים, מ"מ המין האחר אינו אלא אחד, ולכן אין כאן רק חד איסור כלאים, וכתב שכן הדין במנהיג ב' שוורים עם חמור אחד, דלא הוי אלא פעם אחת כלאים, ואינו מעלה ולא מוריד אם מין אחד רבה על חבירו, ודקדק כן ממש"כ הטור ביו"ד סי' רצ"ז שאם היו שני סוסים מושכים בקרון וחיבר אליהם חמור לוקה, ומשמע דאינו לוקה אלא פעם אחת, ע"כ. ומדבריו נראה שנקט דכיון דאין כאן אלא חמור אחד, אע"ג דאיכא ב' סוסים אי"ז אלא חד איסורא, [ומ"מ אם איכא ב' סוסים וב' חמורים איכא ב' איסורים וכדברי הריב"ן הנ"ל].

אכן כתב שם דכל זה היכא דאינו מוסיף עוד מין, דהיינו ב' סוסים וחמור או סוס אחד וחמור הוי רק איסור אחד, אבל סוס וגמל וחמור הוי ב' איסורים, דכיון שמוסיף עוד מין חדש איכא בזה תוספת איסור.

וכתב שם דכמו כן לענין כלאי זרעים, חטה ושעורה וחרצן הוו ב' פעמים כלאי הכרם, אע"ג דאיכא חד חרצן, אבל ב' חיטין וחרצן אין תוספת איסור בחטה הב', כיון דאיכא רק חד חרצן, עכת"ד. ובאמת בראש יוסף בחולין פב: מבואר ג"כ הכי, דאם זרע הרבה גרעינין של חרצן עם שעורה, אין כאן תוספת חיוב אלא אחד, אכן בחטה ושעורה וחרצן דהוו ב' מינין הוי חילוק לענין חיובי לאוין, עכ"ד. ובקרן אורה נזיר מב. דקדק מדברי רש"י בחולין שם, דגם בחטה ושעורה וחרצן בזריעה אחת אינו חייב אלא אחת, אע"ג דאיכא ב' מיני כלאים. אמנם דבריהם שם הם לחיוב מלקות אליבא דסומכוס דהאוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל אחת, ובזה י"ל דעכ"פ בעינן מעשים מחלקים, וכמו שכתב הקר"א שם דבאכילה אחת ממש לכו"ע אינו מחלק, ועי' בראש יוסף שם, אמנם לענין איסורא גרידא י"ל דבאמת איכא תוספת איסור אפילו במין אחד בב' גרעינין, וצ"ע בכל זה.​
 
דגמל המושך חבל שכרוך סביב צוארו חשיב מנהיג בכלאים,​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
עי"ש בגמ' דהמושך גמלים בחבלים לא יכרוך אותם בידו משום כלאים, וס"ד דהכלאים היינו משום שהאדם מושך יחד עם הגמל ואיכא איסור לחרוש באדם וגמל יחדיו, וע"ז פריך הרי אין כלאים באדם, והקשו התוס' שם דאפילו אם היה כלאים באדם, הרי לא משכו שום משאוי, ותירצו דהאיסור משום החבל.

והיה מקום לדחות דבאמת היכא דהוי לצורכה לא חשיב מנהיג בכלאים, והחיוב התם הוא מצד האדם, דנהי דלגבי הגמל הוי נטירותא, מ"מ לגבי האדם הוי משאוי.

אמנם פשוט דזה אינו, דהאיסור במנהיג בכלאים הוא רק היכא דשניהם נושאים המשאוי [לשיטת הראשונים דאין חיוב אלא כשנושאים משאוי], אבל אם רק אחד מהם נושא המשאוי אין זה כלאים כלל, לא מיבעיא להשיטות דאי"צ קשירת השור והחמור יחדיו, א"כ כל הצירוף ביניהם הוא רק מה שנושאים יחד המשאוי, אלא גם לשיטת הרא"ש בהלכות כלאים סי' ז' דבעינן קשירה, מ"מ בעינן ג"כ דשניהם עושים מלאכה, וכמפורש בדבריו שם, ופשיטא דלא סגי בזה שאחד מהם עושה מלאכה בזמן שהשני קשור לו.​
 
אמנם בספר מאורות נתן [לרבי נתן שפיגלגלס זצ"ל, שהיה מורה הוראה בוורשא בזמן החידושי הרי"מ] בחידושים למסכת מכות שם, כתב לדייק מדברי הריב"ן, דרק היכא דאיכא ב' שוורים וב' חמורים איכא תוספת כלאים, אבל היכא דאיכא ב' שוורים וחמור אחד, לא ילקה ב', משום דאיכא רק שור אחד. אכן ביאר שם דהחסרון הוא משום דבכה"ג לא הוי גופים מוחלקים, דהרי חלק מן האיסור הוא באותו הגוף של האיסור האחר.​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויש לעיין מחולין פב. דשחטה ואח"כ את בת בתה ואח"כ שחט אותה חשיב גופים מוחלקים אליבא דסומכוס, ואע"ג דרק חלק מן האיסור הוא בגופים מוחלקים, וחלק ממנו הוא באותו הגוף, ואולי באמת מה"ט פליגי רבנן עליה וסבירא להו דזה לא הוי גופים מוחלקים, ודברי הריב"ן אזלי לחכמים.

ואפשר לומר דזה תלוי במה שנתבאר בפנים בס"ד, היאך הדין אם הוא חורש רק באחד מהם והשני הולך מעצמו, דאם גם בזה יש איסור, א"כ כל גוף שחורש בו הוא איסור לעצמו, והאיסור הוא לחרוש בחמור בזמן שיש עמו שור, ומה איכפת לן שהשור הוא אחד. אמנם אינו מוכרח, די"ל דהאיסור הוא עשיית הכלאים, וגם כשהוא מנהיג רק אחד מהם הרי הוא עשה את הכלאים, אבל סו"ס האיסור הוא בב' הגופים, שעשה שיהיה חרישת כלאים בהם.​
 
ובערוך השולחן יו"ד סי' רצ"ז סעיף ט"ז כתב, דהנה בגירסא שלפנינו במכות כב. אמרינן דהמרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה שתים, וביאר שם דכיון דהשור פסולי המוקדשים לעצמו הוא ב' מינים דהיינו צבי ואיל, והבהמה השניה שבה מרביעו היא שור למשל, א"כ יש כאן ב' כלאים, דהיינו גם צבי וגם ואיל עם בהמה אחרת. וכתב שהוא הדין מנהיג בשור פסולי המוקדשין עם שור אחר שאינו פסולי המוקדשין, לוקה שלש משום דהוי כמנהיג צבי ואיל עם שור, דהוי ב' כלאים, עי"ש.​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ועי"ש שכתב דכל זה דוקא במנהיג שור פסולי המוקדשים עם מין אחר שאינו צבי ואיל, אבל אם מנהיג שור פסוהמ"ק עם צבי או עם איל, ממ"נ אין כאן אלא ב' מינים.

אמנם בשו"ת מנחת זכרון המובא להלן באות ג' כתב בשם רבי יהושע העשיל אשכנזי זצ"ל, דשור פסולי המוקדשים הגם שהוא נחשב צבי ואיל, מ"מ לא פקע מיניה נמי שם "שור" דזה הוא מצד טבעו עצמו שהוא "שור", ומלבד זה הוי ג"כ צבי ואיל, [והרי לענין איסור חלב נשאר בו דין בהמה, כמבואר בבכורות טו. עי"ש, וה"נ י"ל לחומרא לענין כלאים], וא"כ אין שום נפק"מ בין אם הרביעו עם שור, דאז הוי ב' כלאים משום צבי ואיל עם שור, או אם הרביעו עם צבי, דאז הוי ב' כלאים מצד איל ושור עם צבי, [ואם הרביעו אם מין אחר כגון יחמור, אז הוי ג' כלאים, שור ואיל וצבי עם יחמור]. והמחבר מנחת זכרון שם מצדד דלא כוותיה, אלא דלענין כלאים כיון דגלי לן רחמנא דהוי כצבי וכאיל, אין לו שם "שור" לענין כלאים [וכמו שמצינו לקולא דאינו חייב בבכורה ובמתנות, ה"נ לענין כלאים הוי כצבי וכאיל בין לקולא ובין לחומרא].

ונפק"מ בכ"ז להמבואר לקמן לחלק בין מוסיף עוד בהמה מאותו המין דאין בזה תוספת איסור, למוסיף מין חדש, דיש בזה תוספת איסור, א"כ אם הוסיף צבי או איל אין כאן תוספת מין חדש, דבלא"ה הוי צבי ואיל, אך אם מוסיף שור יל"ע האם הוי מוסיף מין חדש, או דבלא"ה הוי כצבי ואיל עם שור, ותלוי בהנ"ל.

ובאמת בעיקר הדבר עי' במשנה למלך כלאים פ"ט הי"א שהביא בשם התוס' דנראה דהוי כלאים משום דחשיב כצבי עם איל, והוו ממש ב' מינים, אמנם הראב"ד שם כתב דהוי כחיה עם בהמה, א"כ אין לזה שם "צבי ואיל" ממש, רק כחיה עם בהמה, א"כ אין שייך לומר דאיכא כאן ב' כלאים, וגם אין נפק"מ אם הוי עם צבי או עם איל, וק"ל.​
 
וכתב שם דכמו כן לענין כלאי זרעים, חטה ושעורה וחרצן הוו ב' פעמים כלאי הכרם, אע"ג דאיכא חד חרצן, אבל ב' חיטין וחרצן אין תוספת איסור בחטה הב', כיון דאיכא רק חד חרצן, עכת"ד. ובאמת בראש יוסף בחולין פב: מבואר ג"כ הכי, דאם זרע הרבה גרעינין של חרצן עם שעורה, אין כאן תוספת חיוב אלא אחד, אכן בחטה ושעורה וחרצן דהוו ב' מינין הוי חילוק לענין חיובי לאוין, עכ"ד. ובקרן אורה נזיר מב. דקדק מדברי רש"י בחולין שם, דגם בחטה ושעורה וחרצן בזריעה אחת אינו חייב אלא אחת, אע"ג דאיכא ב' מיני כלאים. אמנם דבריהם שם הם לחיוב מלקות אליבא דסומכוס דהאוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל אחת, ובזה י"ל דעכ"פ בעינן מעשים מחלקים, וכמו שכתב הקר"א שם דבאכילה אחת ממש לכו"ע אינו מחלק, ועי' בראש יוסף שם, אמנם לענין איסורא גרידא י"ל דבאמת איכא תוספת איסור אפילו במין אחד בב' גרעינין, וצ"ע בכל זה.​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה רש"י שם כתב דמיירי שבידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן, ובמקדש דוד כלאים סי' י"ג כתב "ויש לעיין למה לי בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן, כיון דלר' יונתן האיסור הוא רק על זריעת התבואה והכרם הוא תנאי דבעינן שיזרע בכרם, אם כן בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה לחוד כיון דנעשה כרם ע"י החרצן שבידו זה אם כן איכא מלקות על החטה ומלקות על השעורה", עכ"ד. והיינו שהבין דמש"כ רש"י דהיו ב' חרצנין, דבלא זה אין כאן אלא כלאים אחד כיון דהוי רק חרצן אחד, ועל זה הקשה הרי האיסור הוא זריעת התבואה והחרצן רק תנאי.

אמנם באמת נראה פשוט דכיון דרש"י ס"ל דבעינן מעשים חלוקים גם אליבא דסומכוס, א"כ מש"כ דבידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן, לא סגי בזה שהחטה ביד אחת והשעורה ביד אחת, אם נזרע הכל למקום אחד, דודאי עדיין הכל חשוב זריעה אחת, רק מש"כ רק בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן, היינו דכל אחד נזרע במקום אחר, ולכן צריך חרצן לזה וחרצן לזה [דחרצן זרוע אינו תופס ו' טפחים, דזהו שיעור עבודת גפן יחידית לאחר שהיא כבר אילן, אבל בעודו חרצן לחוד שיעורו רק במקום אחד ממש במפולת יד].

ובמקדש דוד בסי' י"ד כתב, דאיכא ב' דינים, דבזורע כלאים בכרם שהוא מכבר כרם, אז החיוב הוא על הזריעה לחוד, והכרם הוא רק תנאי, אבל היכא דזורע חטה וחרצן במפולת יד, החיוב הוא על עשיית הכרם ואז החטה והחרצן שניהם הם האיסור, עי"ש.

והנה זה פשוט דהיכא דאיכא כרם נטוע, וזרוע בו חטה, פשוט דהזורע בו עוד חטה לוקה, ואין אומרים דבלא"ה הכרם הוא כלאים ואין תוספת איסור בזה. ולדברי המקדש דוד הנ"ל הטעם הוא כיון דבזה האיסור הוא הזריעה, והכרם רק תנאי. אמנם לפי"ז אם זרוע כלאים בצד גפן, ונוטע עוד גפן בסמוך לזרעים, אין תוספת איסור, כיון דבלא"ה הוי כרם, אין מוסיף עוד איסור בזה, דהוי רק עוד סיבה שיחשב כרם.

אך בעיקר מה שכתב דהכרם הוא רק תנאי, לכאורה אמנם כתבו התוס' בעירובין צב: דהאיסור הוא לזרוע זרעים במקום שיש בו "שם כרם", אך י"ל דהאיסור הוא הכלאים והחיבור, אלא דהכלאים היא על ידי שהזרעים הם בכרם, אבל עכ"פ חיבור ב' המינים הם החפצא דאיסורא, ולא שהכרם תנאי והזרעים הם האיסור. ולפי"ז אם חזינן במוסיף זרעים בכרם דחשיב תוספת בכלאים, ה"נ במוסיף בגפנים, וצ"ע בכ"ז ולא כתבתי אלא לפו"ר כדי להעיר.​
 
חזור
חלק עליון