מתוך ה'מגדלות מרקחים':
את ה' אלקיך תירא (ו יג)
הנה בחיוב של כבוד רבו, דנו הראשונים במקורו, דהנה נצטוינו לכבד את כל החכמים, מדכתיב והדרת פני זקן, וזה הוא שקנה חכמה, אבל כבוד הרב לכבדו יותר משאר החכמים שאינם רבו, לא נתפרש לכאורה בתורה. וכתבו התוס' בבבא קמא מא: דהמקור לחיוב כבוד רבו הוא מדכתיב את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ופירשו שם דזה קאי על כבוד רבו.
אמנם הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ר"ט כתב שזה נלמד ממה שציותה התורה לכבד את החכמים ואת האבות, והביאור הוא שזה נלמד ממצות כיבוד אב, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"ה ה"א "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא", וכתב בקרית ספר שם, שהרמב"ם לומד את כבוד הרב מדין כיבוד אב, שהאב מביאו לחיי העוה"ז וק"ו לרב שמביאו לחיי העוה"ב.
וכתב הקרית ספר שם שזהו לימוד גמור מה"ת, מדחזינן שאבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת, ואילו היה זה מדרבנן לא היה דוחה את כבוד אב שהוא מה"ת. ובאמת כבר מבואר כן בדברי הרמב"ם עצמו בסה"מ שם דהוי מה"ת, ממה שכתב שלא נמנה במנין המצוות במצוה בפני עצמה, כיון שנכלל במצות כבוד האבות והחכמים, הרי דהוי מה"ת דאל"כ בלא"ה לא היה ראוי לימנות במנין המצוות.
את ה' אלקיך תירא (ו יג)
הנה בחיוב של כבוד רבו, דנו הראשונים במקורו, דהנה נצטוינו לכבד את כל החכמים, מדכתיב והדרת פני זקן, וזה הוא שקנה חכמה, אבל כבוד הרב לכבדו יותר משאר החכמים שאינם רבו, לא נתפרש לכאורה בתורה. וכתבו התוס' בבבא קמא מא: דהמקור לחיוב כבוד רבו הוא מדכתיב את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ופירשו שם דזה קאי על כבוד רבו.
אמנם הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ר"ט כתב שזה נלמד ממה שציותה התורה לכבד את החכמים ואת האבות, והביאור הוא שזה נלמד ממצות כיבוד אב, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"ה ה"א "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא", וכתב בקרית ספר שם, שהרמב"ם לומד את כבוד הרב מדין כיבוד אב, שהאב מביאו לחיי העוה"ז וק"ו לרב שמביאו לחיי העוה"ב.
וכתב הקרית ספר שם שזהו לימוד גמור מה"ת, מדחזינן שאבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת, ואילו היה זה מדרבנן לא היה דוחה את כבוד אב שהוא מה"ת. ובאמת כבר מבואר כן בדברי הרמב"ם עצמו בסה"מ שם דהוי מה"ת, ממה שכתב שלא נמנה במנין המצוות במצוה בפני עצמה, כיון שנכלל במצות כבוד האבות והחכמים, הרי דהוי מה"ת דאל"כ בלא"ה לא היה ראוי לימנות במנין המצוות.
◆ ◆ ◆
ויתכן לומר דאיכא נפק"מ בין שיטות הראשונים הנ"ל, לענין כפיה על מצות כבוד רבו, דהנה לשיטת הרמב"ם דהוי בק"ו מכיבוד אב, יש לומר דלא חמיר מכיבוד אב דלא כייפינן עליו כדאיתא בחולין קי: משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה, וה"נ כבוד רבו דילפינן מיניה. אבל לשיטת התוס', הוי ככל מצות עשה שכופין עליה עד שתצא נפשו.
והנה המקור לסברא זו שרבו הביאו לחיי העולם הבא, הוא ממתני' דב"מ לג. דאבידת רבו קודמת לאבידת רבו, מפני שאביו הביאו לחיי העוה"ז ורבו הביאו לחיי העוה"ב, ואליבא דהרמב"ם הביאור דזהו כל עיקר חיוב כבוד רבו הוא משום שמביאו לחיי העולם הבא, ועל כן ילפינן ליה מכבוד האבות שמביאו לחיי העולם הזה. אמנם להתוס' צריך לפרש, דעצם חיוב כבוד רבו אינו משום שמביאו לחיי העולם הבא, אלא מגזה"כ דאת ה' אלקיך תירא וכנ"ל, וסברת "מביאו לחיי עוה"ב" היא רק לענין קדימה כאשר ב' המצוות עומדות לפניו, דמה"ט מצות כבוד רבו קודמת למצות כבוד אביו.
ויש לדון היכא דליכא לטעמא ד"מביאו לחיי העולם הבא", ומשכחת לה במי שלומד לקנטר ולהתגאות דנוח לו שלא בא לעולם, וכתב בשו"ת מגן שאול לרבי שאול קצנלבוגן זצ"ל סי' ס"ג דבכה"ג לא שייך לומר שרבו הביאו לחיי העולם הבא, א"כ לשיטת הרמב"ם לא יהיה חייב בכבוד רבו כלל, דהא כל עיקר הכיבוד הוא משום שהביאו לחיי העוה"ב. אמנם להתוס' י"ל דחייב בכבודו, דחיוב הכיבוד הוא מחמת עצם הדבר שהוא רבו.
והנה התוס' בב"ק שם כתבו שחכם מופלג בדורו איכא חיוב לכבדו כדין רבו מובהק, וזה ג"כ נכלל בדינא ד"את ה' אלקיך תירא". והנה זה לשיטתם דמקור החיוב הוא מקרא ד"את ה' אלקיך תירא" שהוא מדין כבוד תלמידי חכמים, ודרשינן בפרט על רבו ועל חכם מופלג בדורו. אמנם להרמב"ם דכל עיקר החיוב הוא רק משום שמביאו לחיי העולם הבא, טעם זה אינו שייך בחכם מופלג בדורו, וא"כ אינו שייך לדין כבוד רבו.
◆ ◆ ◆