בענין מכירת איסור דרבנן לגוי - בירור ועיונים במשנת מרן זיע"א בדין זה - האם לאור המבואר היה חוזר בו

בענין מכירת איסור דרבנן לגוי
בדין מכירת פת גויים לגוי, ובדין מכירת פת שנילושה בחלב או שומן לגוי ​

מקור הדין שאסור למכור איסור דרבנן לגוי

א) המרדכי (ע"ז רמז תתל) כ' זאת משם מהר"ם [וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' לג)], ולמד זאת מפסחים (מ:) גבי ארבא דטבעה בחישתא [ספינה הטעונה בחיטים שטבעה קודם הפסח בנהר, והתיר רבא למוכרה לנכרי]. והק' הפת"ש (ס"ק ג) דהיה לו הביא ראיה מע"ז (סה:) בחיטים שנפל עליהם יין נסך, דהוא איסור דרבנן, וכמש"כ איהו גופיה (בפסחים סי' תקנח) דמיירי בסתם יינם דאסור מדרבנן. וכן פי' הריטב"א בע"ז (שם, וסב:). (דמאיסור דאו' של חמץ אין ראיה לאסור בפת גוים שהיא מדרבנן). ע"ש. (ועי' נוב"י [או"ח מהדו"ת סי' ע] שהק' דאי מיירי בסתם יינם שאסור מדרבנן, מה הק ע"ז רבה בר ליואי מבגד שאבד בו כלאים שאסורים מדאו', ועי' יבי"א דלהלן [אות ח והלא'] שכ' ליישב שבגד שאבד בו כלאים אסור רק מדרבנן. אולם כ' (באות יא] שלא מסתבר לומר בד' המרדכי דס"ל שאיסור בגד שאבד בו כלאיים הוא מדרבנן. וסיים "וע' בתשו' נוב"י שם ביישוב דברי המרדכי הנ"ל. ודפח"ח". ובנוב"י שם תי' ע"פ ד' התוס' שם [ד"ה איתיביה] שרבה בר לואי לא אותבי' לרבא בפסחים שם ובהנך חיטי בכל אחד בפנ"ע אלא אחר ב' המעשים הללו אותביה והדר ביה רבא משניהם, והתלמוד קבע הפירכא על שניהם כל אחד במקומו. [ובמג"א ר"ס תסז כ' ששני המעשים באו כאחד בפני רבא. וא"כ מיושב ד' המרדכי שרבה בר לואי אותביה עכ"פ על ארבא דטבע בחישתא שהוא איסור תורה כמו כלאים, ורבא מסברת עצמו כאשר שמע חששא דשמא ימכרנו לישראל חשש לזה גם באיסור דרבנן בעובדא דיי"נ דרבנן. עכת"ד. אלא דלפי"ז צ"ב מנ"ל לרבא לחשוש בדרבנן. ועי' בריטב"א שם שביאר שבחמץ החמיר טפי שלא יטחן ויאפה וימכור לנכרי, שמא יטעה וימכור בפני ישראל ויבוא הישראל לקנות מהגוי [שיסמוך על מה שראה שאינו פת גוים]. משא"כ בסתם יינם שהחמיר רק שלא למוכרם כך לגוי, אבל התיר לטוחנם ולאפותם ולמכור לגוי שלא בפני ישראל).

ומרן הגרע"י זיע"א ביבי"א ח"א (יו"ד סי' ה אות ו) ובהליכו"ע ח"ו (עמ' רנג) וח"ז (עמ' נג ועמ' צו) כ' ליישב שאף חיטים שלא נתבקעו אינם אסורות מדאו', ובכ"ז אסרי'. ע"ש. [אולם מד' המהר"ם מרוטנבורג גופיה בתשו' מהדו' אמשטרדם דלהלן מבואר דהוי איסור דאו'. וראה בזה להלן]. וביבי"א שם ובהליכו"ע ח"ז (עמ' נ והלא') האריך להביא כמה ראיות לד' המרדכי שאפי' בדרבנן אסור למכור לגוי. ע"ש. וע"ע ביבי"א ח"ט (או"ח סי' לט אות ד-ה). וע"ע בדרכי תשובה (ס"ק עא).

ולענ"ד נראה ליישב דמחיטים שנפל עליהם יין נסך א"א להוכיח איסור זה, כיון ששם אמרי' רק שאסור למוכרו בפני ישראל, אבל אין ראיה שאסור למוכרו שלא בפני ישראל. ואדרבה לכאו' מבואר שם שאין חשש למוכרו שלא בפני ישראל, דישראל לא זבני מעכו"ם, כיון דפתן אסורה. וכמש"כ רש"י שם (ד"ה ולמפינהו). ורק בפסחים (שם) שמדובר במוכר חיטים שהקונה לא יודע שהם אסורים, חיישי'. ודו"ק.

ולפי"ז צ"ל דכל האיסור למכור לגוי הוא רק בגוונא דישראל קונים מגוים, כמקומות שמיקלים בפת פלטר, שאז יהיה אסור למכור לפלטר. (ועי' הוראה ברורה בביה"ל שכ' לסייע דכוונת מרן לפלטר, דאל"כ יהא מותר למוכרו מעט מעט כחמץ שכ' בכס"מ שמסתמא לצורך ביתו הוא קונה. ורק אי נימא דמיירי בפלטר אין לסתמא זו. ע"ש). או במקום שקונים גם מגוי בעה"ב (וכגון שאין שם פלטר כלל), שאז יהיה אסור למכור גם לבעה"ב. שו"ר שכ"כ להדיא הריטב"א (פסחים מ: ד"ה הדר) שמה שהותר שם למכור לגוי "ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי' של פלטר, א"נ אפי' במקום שאין פלטר ישראל ובמוכרו לגוים בעלי בתים שלא [הוחזקו] למכור, דודאי לא חיישינן כולי האי שימכרום לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל". ובשו"ת פירות הדר (סאמעט, ח"ג סי' פד ד"ה ברם) הביא כן מס' רוח חיים (סי' צז אות א). שו"ר ביבי"א שם (אות יד-יח) שכ"כ, והביא כן מכמה אח' ומהריטב"א. ושנה דבריו בהליכו"ע ח"ז (עמ' נח והלא'). וע"ע ביבי"א ח"י (יו"ד סי' נח בהע' לח"ב אות ו ד"ה בסוף). [אולם בחי' החת"ס (סעי' א) כ' דהיינו במקום שנהגו איסור בפת גוי, ומ"מ לא ימכרנו לגוי שמא יתננו לגוי בפני ישראל. וכבר העירו בהוראה ברורה (ביה"ל ס"א ד"ה פת) דבגמ' ע"ז (שם) מבואר דלא חיישי' כשמוכרו שלא בפני ישראל שמא יתננו בפניו. ע"ש. וצ"ע].

למה אסור למכור לגוי

ב) ובעיקר האיסור למוכרו לגוי לכאו' צ"ב דהרי כל איסור פת ובישול גוי הוא גזירה דרבנן, ולמה יאסר למוכרו שמא יגיע ליד ישראל. ולכאו' היה צריך להיות מותר, הן מצד שאין גוזרים גזירה לגזירה (ואין לומר דהכל בכלל גזירת פת גויים, דהרי לא נזכר כלל בגמ', ורק המהר"ם למד זאת מדין אחר), והן מצד שספק דרבנן לקולא.

וביבי"א ח"א (שם אות יב-יג) ובהליכו"ע ח"ז (עמ' נו-נז) כ' ליישב שהוא משום שאין עושים ספק דרבנן בידיים. (כגון שפך מתבשיל שיש בו כחל [שאיסורו דרבנן], ואין ידוע אם יש בו שישים כנגד החלב. [סי' צח ס"ב-ג ובש"ך שם דקודם שנשפך לא מקרי ספק]). וע"ש דאפי' ס"ס בידיים אין עושים. ושד"ח (מערכת המ"ם כלל ריד).

ולכאו' צ"ב אמאי חשיב עושה ס"ס בידיים, והרי אינו בא להתירו באכילה, אלא בא למוכרו לגוי והרי אינו אסור בהנאה, וכיון שיש ספק אם הגוי ימכרנו לישראל אמאי אסור, והא לכל היותר הוי סד"ר דלקולא. וכעי"ז כ' בשו"ת יד יוסף (דייטש, ס"ס נה). ע"ש.

וביותר ק' שביבי"א ח"ג (יו"ד סי' י אות ח) כ' דעבדי' ספק דרבנן בידיים, ועכ"פ היכא דהוי ספק במציאות או היכא שהקילו באיסורו. (אולם בספק שהוא מכח פלוגתא דרבוותא לא עבדי'). ע"ש. (וע"ע ביבי"א ח"ז או"ח סי' מב בגליון הע' 6). וכאן גם הוי ספק במציאות (אם יגיע לידי ישראל), וגם מצינו שהיקלו באיסור פת גויים (שפת פלטר מותר, ובשדה מותר, ושמועיל בו זריקת קיסם [סעי' ט], ושבטל ברוב ולא בשישים [סעי' יד], ואין איסור בטעמו [סעי' טו] ועוד קולות רבות), וא"כ בנ"ד יש להתיר לעשות ספק דרבנן בידיים. וגם במאור ישראל ח"א (ברכות יב. סד"ה תד"ה לא) כ' שלגבי איסור ל"ת עבדי' ספק דרבנן בידיים אף לכתחילה. וכמש"כ בלוית חן (עמ' קי), ובשו"ת חזו"ע (ס"ס יג). וכ"כ ביבי"א ח"ז (יו"ד סי' ד סוף אות ג) דעבדי' ס"ס בידיים, והוסיף שבדבר שאין לו עיקר מה"ת, עושים ספק דרבנן אף לכתחילה. ושם הוי ספק במציאות. ע"ש.

אולם ביבי"א ח"ח (יו"ד סי' יג אות ה השני) כ' שלעשות ספק במציאות חמיר מלעשות ספק בפלוגתא דרבוותא. (אלא שי"ל שכ' כן לרווחא דמילתא, דאף לד' האוסרים לעשות ספק דרבנן בידיים, י"ל שבנידונו שהוא פלוגתא דרבוותא יודו. אך אה"נ לדידיה ס"ל שאף במציאות עבדי'). וכן מבואר ביבי"א ח"ו (יו"ד סי' כח סוף אות ה) שכ' ליישב ד' מרן השו"ע בנידונו דס"ל דהוי סד"ר די"א דלא עבדי' בידיים, ושם הוי ספק במציאות. (ובגליון תי' באופ"א). ע"ש. וכ"כ בעין יצחק ח"ב (כללי ס"ס סעי' ז) שס"ס במציאות לא עבדי', ובפלוגתא דרבוותא עבדי'. ולקמיה (סעי' ח) כ' שבדרבנן לכו"ע עבדי'. ומשמע שבדרבנן אף במציאות עבדי'. וע"ע שם (כללי ספק דרבנן, סעי' יד) שכ' כמה חילוקים בדין ספק דרבנן בידיים. (וע"ע במאור ישראל ח"א עמ' ד). [וע"ע בטה"ב ח"ב (עמ' ערב) שכ' "ובפרט שהרבה פוס' ס"ל שאין לעשות ס"ס בידיים", ומשמע שם שכ' כן רק לרווחא דמילתא. (וע"ש עוד בעמ' תח ובעמ' תסה, דעבדי' ס"ס בידיים)]. ומכל הנ"ל נראה טפי דס"ל דעבדי' ספק דרבנן בידיים בספק במציאות. (וע"ע בנו"כ השו"ע יו"ד סי' פד ס"ה, וסי' פו ס"י). וצ"ע.

[שו"ר ביבי"א ח"י (יו"ד סי' נח בהע' לח"ב סוף אות ו) שכ' ליישב ד' הפרי תואר וסיעתיה שמתירים למכור פת שנילושה בחלב לגוי מדין ס"ס, ע"פ מ"ש הכנה"ג (סי' נז הגה"ט ס"ק נה) שהרי"ף והרא"ש השמיטו הא דקאמר בחולין (נג ב) גבי ספק דרוסה, "ולזבנינהו לעכו"ם, דילמא יזבנינהו לישראל". ונראה דה"ט משום דס"ל שלפי המסקנא דאמרינן דשמואל לפרסומי מילתא הוא דעבד, מדינא שרי למוכרה לעכו"ם משום דאיכא ספק ספיקא להיתרא, שמא אינה דרוסה, ושמא לא ימכרנה לישראל. ע"ש. לפ"ז שפיר עבדינן ס"ס בהכי. אבל הרב ערך השלחן (סי' נז ס"ק טוב) דחה דברי הכנה"ג. וכן בספר בגדי שש (שם ס"ק טז). וע' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' סא). וצ"ע. עכת"ד. ונראה דאף שכתב ליישב דבריהם מקושייתו מדין ספק דרוסה, מ"מ לדינא לא הדר ביה, כיון דס"ל דאחר שאסרו חכמים פת שנילושה, שוב הוי איסור ודאי ולא ספק, (וכמו שביאר שם). ולא מהני ביה ס"ס].

האם אסור מדין לפני עור

וחשבתי ליישב שהוא אסור מדין לפני עיור, (ואף שהוא איסור דרבנן עובר בלפני עור, וכמו שכתבתי בקובץ משנת יוסף גליון יג סי' מח אות ו. וע"ע אינצ' תלמודית כרך לז עמ' שכט.-של. ע"ש). אלא שראיתי בס' אור ההלכה (מקייס, ס"ק לג) שהביאו מהריטב"א (ע"ז יד.) שכ' שאין במכירת איסור לגוי לפני עור (דלפני עור הוא רק במסירת האיסור למי שיעבור בו עבירה), אלא הוא אסור "מפני שאנו מוזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלת עבירה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור בו ישראל עבירה". אולם לכאו' הריטב"א קאי רק באיסורים דאו' (כלאיים יי"נ וחמץ), אך באיסור דרבנן מנין שיש לנו לאסור זאת. ובפרט דהוי ספק דרבנן ולקולא.

ולכאו' יש להוסיף בזה עוד מש"כ מרן הגרע"י זיע"א ביחו"ד ח"ג (סי' סז) שבמכירה במקום שיש לתלות שישתמש בזה בהיתר, אינו עובר בלפני עור. וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (גיטין סא.), שדוקא כשאין למסייע הנאה עובר משום לפני עור, אבל כשלא עושה זאת אלא לטובת עצמו (שמתכוין להרויח ממון), כל שאפשר לתלות שישתמש בזה בהיתר, אין איסור לפני עור. (וע"ע למו"ר הראש"ל שליט"א בילקו"י כבוד או"א עמ' שסח והלא', ובילקו"י איסור והיתר ח"א עמ' תס, בנידונו שג"כ כתב לצרף שבמכירה אין איסור לפני עור). וא"כ בדין פת גויים, אתי שפיר שאין היתר זה, כיון שא"א לאוכלה בהיתר. אך בדין פת שנילושה בחלב שיש לתלות שיאכל אותה בלא בשר, לכאו' גם אם היה מוכר לישראל שיכול לעבור בו איסור, לא היה עובר בלפני עור. אלא שלפמש"כ ביבי"א שאחר איסור חכמים לאוכלה שוב הוי איסור ודאי, א"כ אין להיתר זה. [אלא דיש לדון האם אפשר לתלות שיתנם לפועליו הנכרים, ועי' להלן אות ה].

ואחר כל הנ"ל לא זכינו, לביאור מספיק אמאי אסור למכור לגוי פת גוים שהיא איסור דרבנן.

שוב בינותי שצ"ל שכוונת הריטב"א היא שמכיון שהישראל שיקנה מהגוי את הפת אינו יודע שהוא איסור (דאינו יודע שהוא פת גוי בעה"ב, או שנילושה בחלב או בשומן), א"כ נמצא שאתה מכשילו בלא ידיעתו, ולכן חמור יותר מלמכור לישראל איסור שיכול להשתמש בו בהיתר, דכיון שיודע שהוא איסור, אין מוטל עליך להפרישו, דיש לתלות שישתמש בהיתר. משא"כ היכא שאינו יודע שהוא איסור, או שאינו יודע שיכול להכשל בו (וכגון בפת שנילושה בחלב או שומן לצד שאינו איסור בפנ"ע, אלא רק אסור לאוכלו עם המין שכנגד), שמוטל על האדם לדאוג שלא יגיע לאחר איסור על ידו. ודו"ק. (שו"ר שכעי"ז כ' האח' בסי' פד גבי איסור מכירת קמח ומלח שהתליעו [עי' ט"ז ס"ק ט, ש"ך ס"ק טז, בית הלל ס"ק ב, ופר"ח ס"ק יח], שכל האיסור למוכרו הוא רק באופן שאין האיסור ניכר, אלא ששם הוא איסור דאו').

בירור דברי המהר"ם מרוטנבורג בעל דין זה

ג) אחר הדברים האלה ראיתי בשו"ת פירות הדר (סאמעט, ח"ג סי' פד) שהביא שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג מהדו' אמשטרדם (סי' עז, במהדו' מכון י-ם ח"ב עמ' תקמו) כ' על תנור שטחוהו בשומן ואפו בו שאסור לאכול הפת עם חלב, ואסור לאפות פת בתנור זה (בלא היסק לפנ"ז) כדין פת שנילושה בחלב. וכ' המהר"ם דלענין האם מותר למוכרו לגוי "נראה לי דלכולי האי לא חיישי', חדא דלא משתמיט תלמודא בשום דוכתא לאשמועינן האי חששא באיסורא דרבנן אלא באיסורא דאו', כגון ההוא ארבא דחיטי דהוי חמץ נוקשה דלכה"פ בלאו. ועוד ראיה מדקאמר (פסחים ל., עו:) ואסרה למיכל ואפי' במילחא ולא קאמר לזבוניה לגוים, ש"מ דלגוים שרי לזבוני כיון דאיסורא דרבנן היא, דמדאו' בטיל ברובא ולא מחמרינן למיחש כולי האי למיסר לזבוני לגוים". ולכאו' הוא סותר למש"כ בשמו המרדכי הנ"ל וכן הוא בתשובותיו מהדו' פראג. ולכן כ' לחלק בין איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת שמותר למוכרו לגוי, לבין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת שאסור למוכרו לגוי. עכת"ד. וכן הוא בספרו הדר השלחן (עמ' עח והלא'). ובס' פתחי תשובות (שרגא, סי' צז עמ' רמ) הסתמך ע"ד. אולם הנה המרדכי (ע"ז רמז תתל) הנ"ל כ' משם מהר"ם שאסור למכור פת נכרי לגוי, אף שאין לו עיקר מה"ת. ולא כמש"כ איהו דהמרדכי הנ"ל מיירי בבישול גוים.

ולכאו' יש לחלק (א) שבפת גוים יש רק ספק אחד שמא ימכור לישראל, משא"כ בפת שנילושה בחלב או שומן שיש ב' ספיקות, שמא ימכור לישראל ושמא הישראל יאכל זאת עם בשר או חלב. וי"ל דבספק אחד אסר, ובס"ס התיר. אולם מלבד שיש לדון בזה דאינו ספק ספיקא, כיון שאחרי שחז"ל אסרוהו הו"ל איסור ודאי, וכמש"כ ביבי"א ח"א שם מד' האח' ומהאו"ז. מלבד זאת עדיין לא יגהה מזור ליישב סתירת ד' המהר"ם, דהרי במהדו' אמסטרדם כ' שלא מצינו איסור למכור לגוי איסור דרבנן, ובדפוס פראג כ' לאסור למכור לגוי פת גוים האסורה מדרבנן. וגם שעל הראיה לאסור שהביא שם, כ' במהדו' אמסטרדם שהוא איסור דאו'. וגם צריך ליישב דבריו מכל המקומות שהביא ביבי"א שם שהם איסור דרבנן ואסרו חז"ל למוכרם לגוי. וצע"ג.

(ב) וחשבתי ליישב עוד לפמש"כ בשו"ת כת"ס (יו"ד ס"ס סא, הביא דבריו ביבי"א ובהליכו"ע שם) לחלק בין נילוש בחלב לבין זב תחתיו, אולם עדיין לא יגהה מזור לטעמא שכ' המהר"ם מרוטנבורג דהוא משום שלא מצינו איסור דרבנן שאסור במכירה לנכרי. אולם בטעמו השני שכ' "ועוד ראיה מדקאמר ואסרה למיכל ואפי' במילחא ולא קאמר לזבוניה לגוים, ש"מ דלגוים שרי לזבוני", י"ל דהוא רק בטחו התנור בשומן שהוא כזב, דבזה מיירי בגמ' שם. אבל בנילוש שלא נאמר זאת אה"נ שיהא אסור. ולפי"ז כל מה שהתיר המהר"ם הוא רק בטחו התנור, אבל בפת שנילוש בחלב מודה שאסור למוכרה לגוי. ויל"ע בזה עוד.

(ג) שוב בינותי שלשון המהר"ם בדפוס פראג גבי פת גוים היא "אשר שאלת על פת של ישראל שאפאה גוי ולא חיתה ישראל בגחלים, יודע לך חביבי שבצרפת אוסרין, ואפי' לגוי אסור לזבוני דלמא אתי לזבוני לישראל כדחיישי' בפ' כל שעה (מ:) בההוא ארבע דטבע בחישתא ואסרה רבה לזבוני לגוים מה"ט, וכן מצאתי בספרי הגאונים וכו'". ולפי"ז יש לפרש בדוחק דמאי דאסר אינו מדינא אלא שבצרפת אוסרים זאת.

(ד) וראה להלן (אות ו) דרך נוספת לחלק בין תשובותיו, אך עכ"פ צ"ע.

מכירת איסור גברא ואיסור חפצא

ד) ובעיקר דברי הפירות הדר שכ' להקל במכירת פת שנילושה בחלב לגוי, מחמת ס"ס, עי' ביבי"א ח"א שם, ובהליכו"ע ח"ז (עמ' נ' והלא' בתוספת מעט נופך [בסוד"ה אולם, ובסוד"ה המורם]) שהאריך להוכיח דאף בס"ס אסור למכור. ובמה שהוסיף להוכיח כן במאור ישראל (מו"ק כו: בתוד"ה כך). וביבי"א ח"ב (יו"ד סי' ג אות ג), ובח"י (יו"ד סי' נח בהע' לח"ב אות ו ד"ה בסוף, ושם בהע' לח"א אות ג). וכן מבואר באיסור והיתר הארוך (שער לט דין ח) שהביא בפירות הדר שם, שרק אם חותכו לחתיכות מותר. וע"ע בס' אמרי מרדכי (הקר, יו"ד סי' צז שערי דעה ס"ק ו) שג"כ כ' להוכיח מד' כמה מהאח' (הש"ך, גליון מהרש"א, ושו"ת טוב טעם ודעת) שאסור. ע"ש.

ומה שהביא הפירות הדר משו"ת מעון אריה שכ' להתיר מכיון שחכמים לא הטילו האיסור על התבשיל, אלא על האדם שלא יבוא לאוכלו. ורק בדבר שהאיסור הוא על המאכל אסור למוכרו לגוי. ע"ש. (וכעי"ז כ' החכמת שלמה ע"ד השו"ע סי' פד ס"ה). לכאו' הוא תלוי במח' האח' האם כל איסורי דרבנן הם איסורי גברא או איסורי חפצא, שהנתיה"מ (סי' רלד ביאורים ס"ק ג) ס"ל שהם איסורי גברא, וכ"כ הגר"א וסרמן בקונ' דברי סופרים (אות לב) משם הגר"ח מבריסק בדעת הרמב"ן. (ועי' בדעת סופרים על הדברי סופרים שם [אות פה-פו] מש"כ בזה) אולם אינו מוסכם, עי' אינצ' תלמודית ערך איסור דרבנן. וביבי"א ח"ז (או"ח סי' נב אות ד) כ' בדעת הרשב"א והר"ן דכל איסורי דרבנן אינם איסור חפצא אלא איסור גברא, שנאמר 'לא תסור' וכו' הרי שתלה האיסור באדם. ע"ש. וכ"כ עוד בח"א (יו"ד סי' ד אות ד, ובסי' יד אות ט והלא'), בדעת הנתיה"מ, ושהוא תלוי בפלוגתא דרבוותא, ושלהרמב"ם והשו"ע גם איסורי דרבנן הינם איסורי חפצא. (וע"ע במש"כ בזה ביבי"א ח"ד או"ח סי' יב אות טו במוסגר. ובחזו"ע סוכות עמ' רלח-רלט. [וע"ע בקובץ קול סיני כסלו טבת תשע"ח, עמ' קסד]). ע"ש. [ואף באיסורי דאו' מצינו שנח' הראשונים אי הוו איסורי גברא או חפצא. ובמק"א כתבתי בזה].

ובנ"ד עי' יבי"א ח"י (יו"ד סי' נח בהע' לח"ב אות ו) שכ' שהפמ"ג ומהר"ש קלוגר והדרכי תשובה ס"ל שפת גויים אין איסורה מחמת עצמה ומגופה [ולכן יועיל בה בישול להפקיע ממנה איסורה].

שוב בינותי דאם נאמר כמ"ד דכל איסורי דרבנן הם איסורי גברא, א"כ כיון שמצינו איסורי דרבנן שאסור למוכרם לגוי, מוכח דאף בדבר שהטילו את האיסור על האדם [איסור גברא], אסור. ואף למ"ד דאיסורי דרבנן הם איסורי חפצא מנ"ל דבהאי איסורא הוא איסור גברא ולא איסור חפצא.

שו"ר בדרכי תשובה (סי' צז ס"ק לב) שעמד ע"ד המעון אריה וכ' שתי' תלוי במח' האח' שהביא לעיל (ס"ק יא) האם איסור פת הוא איסור עצמי או איסור בלוע. שלד' האומרים שהוא איסור עצמי נפל תירוצו בבירא, אולם לד' האומרים שהוי איסור בלוע תי' אתי שפיר. ע"ש. ולפמשנ"ת אף אי נימא דהוי איסור בלוע אסור למוכרו. [זאת מלבד שצ"ב היאך שייך לקוראו איסור בלוע, והרי החלב בפנ"ע אינו אסור, ורק כשנבלע אסרו חז"ל את הפת מחמתו, ולא רק החלב. ודו"ק].

ה) ולכאו' יש להוסיף בזה עוד ספק, דאף אם ימכרנו לישראל, שמא לא יאכלנו בעצמו, אלא יאכילנו לפועליו הנכרים, או יתנהו לבנו קטן (למ"ד דספינן לקטן איסור דרבנן בידיים. עי' יבי"א ח"ד יו"ד סי' ד). וכמש"כ כעי"ז ביבי"א שם אות יד, ובהליכו"ע שם עמ' נט. ואף שיש לחלק דהתם יודע שהוא איסור, ולכן תלינן שיתן לפועליו, משא"כ הכא. (וכעי"ז כ' האח' בסי' פד גבי איסור מכירת קמח ומלח שהתליעו [עי' ט"ז ס"ק ט, ש"ך ס"ק טז, בית הלל ס"ק ב, ופר"ח ס"ק יח], שכל האיסור למוכרו הוא רק באופן שאין האיסור ניכר, אלא ששם הוא איסור דאו'). מ"מ כיון שרבים מחמירים בפת גויים ואף בפת פלטר, וכמש"כ השו"ע, א"כ יש לנו לתלות שקונה זאת לילדיו או פועליו. ויל"ע בזה עוד.

בדברי התוספתא והירושלמי שמותר למכור איסור דרבנן לגוי

ו) שוב הפנה אותי הגר"מ ברנדסדרופר שליט"א (ממהדירי היד יהודה) לד' השו"ע יו"ד סי' קיז, ושם כ' השו"ע "וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם, מותר לעשות בו סחורה". ובטור כ' "כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח הי"ז-יח) מותר לעשות סחורה בחלב שחלבו נכרי ובגבינות הנכרי' וכיוצא בהם, זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו בדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספק בין בודאי". וכ' הב"י שהוא בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א, וב"ק פ"ז ה"ז) דגרסינן התם כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. והגר"א שם (ס"ק א) כ' "ירושלמי (פ"ז דשביעית ה"א) כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה, וכו', ר' הושעיא נסב ויהב בהדין מורייס ר' הונא נסב ויהב בהדין חילתיתא ר"ל שהיו נושאין ונותנין בחלתית ומורייס שהן מד"ס. וכן בתוספתא (שם פ"ה ה"ו) לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדת הסנאים וחתולין וקפוד למכרן לעכו"ם ולרכב עליהן, אבל מורייס וגבינות בית הוניקי והפת והשמן שלהן מותר למכרן ולשכב עליהן".

הרי דתוספתא מפורשת שמוכרים לגוי כל איסורי דרבנן, ואף פת גויים. דהרי ברישא כ' שאסור למכור לגוי ובסיפא כ' "אבל" וכו' מותר למוכרן, ומבואר דהיינו לגוי שדיבר בו ברישא. והגירסא לפנינו בתוספתא "מותר למוכרן לגוי", וכ"ה בפר"ח (שם ס"ק יד). והוא כד' מהר"ם מרוטנבורג מהדו' אמסטרדם.

אולם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' שא) ובמיוחסות (סי' קעג) גרס בתוספתא "אבל המורייס וגבינת בית הניאקי והפת והשמן שלהם מותרין למכרן (להם) לישראל ולשכור עליהם". ויש לדון לפי"ז האם כ"ש שמותר למוכרן לנכרי שהוא רק חשש שיגיע לישראל. וביאור התוספתא הוא שאיסורי דאו' אסור למכור אפי' לנכרי, ואיסורי דרבנן מותר למכור אפי' לישראל. או דלפי"ז כוונת התוספתא היא שרק לישראל שרי, והיינו דצריך להודיעו שהוא איסור, דודאי שאין לו להכשילו באיסור. (וי"ל דשרי למכור לו אף שעומד לאכילה כיון שיש לתלות שקונה לפועליו הנכרים. וראה לעיל סוף אות ב ואות ה).

ולפי"ז לכאו' גם מש"כ ביבי"א שם (אות ו) להוכיח במה שדן שם (ובאות ח ואות יא) בד' הגמ' (חולין סד.) האם אסור למכור לגוי רק ביצת טריפה האסורה מדאו', כגירסת הגמ' שם. או שגם ביצת נבלה האסורה מדרבנן אסור למוכרה לגוי, כגירסת הרי"ף שם. וכ' להוכיח כגירסת הרי"ף מד' התוספתא חולין (פ"ג ה"ח) שביצת נבלה אסור למוכרה לגוי אע"ג דאיסורה דרבנן. ולהאמור צ"ע, דתוספתא זו סותרת לתוספתא דשביעית שאיסור דרבנן מותר למכור. ובאמת שגם ברי"ף כתב בהגהות דרך תמים (לחד מקמאי, ראה במבוא לרי"ף מהדו' עוז והדר הע' מא) כ' שצ"ל "ביצת טרפה", וכן הוא ברש"י שעל הרי"ף שכ' "אין מוכרין ביצת: של תרנגולין טרפה". וכן העתיק הר"ן שם. ועי' בחשק שלמה על הרי"ף שכ' ליישב הע' הנוב"י שמקור הרי"ף הוא מהתוספתא, ושצריך לגרוס ברי"ף כהתוספתא, ושוב כ' דיש לדחות דהתוספתא מיירי בביצת נבלה שנעשתה נבלה מחיים דאסורה ביצתה מדאו', אבל אה"נ שבביצת נבלה ממש שפיר י"ל דמותר למכור לגויים. וגם הרא"ש שם (סי' סד) כ' אין מוכרים ביצת טריפה.

אולם הטור (יו"ד סי' פו) כ' שאין מוכרין ביצת נבלה וטרפה לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל. וכ' הב"י "ברייתא בסוף פרק אלו טרפות (סד.)". וכ"פ בשו"ע (שם סעי' י). ולהמבואר הגירסא הנ"ל אינה לפנינו בגמ', וגם ברי"ף כ' כמה מהראשונים כגירסת גמ' דידן. וצ"ב מהיכן הוציא הטור זאת, אחר שאביו הרא"ש כ' לאסור רק ביצת טריפה. וגם שי"ל דמיירי בביצת נבילה מחיים.

והנה הגר"א עצמו כאן לא העיר כלום מהתוספתא הנ"ל. וצ"ב.

ובאמת שמרן הגרע"י זיע"א בכה"ח סי' קיז (ס"ק עג) כ' דהיינו רק באופן שאין חשש שימכרנו לישראל. אולם דבריו צ"ב, שמסתימת כל האחרונים בזה, בד' הרמב"ם והשו"ע, משמע דלא ס"ל הכי, וחיפשתי ולא מצאתי למי שהעיר בזה לא ע"ד התוספתא (שביעית שם), ולא ע"ד הירושלמי (שביעית שם, כלאים פ"ב ה"ג, ב"ק פ"ז ה"ז), ולא ע"ד הרמב"ם שם, ולא ע"ד השו"ע בכל המקומות הנ"ל, דהיינו רק היכא שאין חשש שימכרנו לישראל. [ובאמת שכעין ד' מרן הגרע"י זיע"א כ' האח' בסי' פד גבי איסור מכירת קמח ומלח שהתליעו (עי' ט"ז ס"ק ט, ש"ך ס"ק טז, בית הלל ס"ק ב, ופר"ח ס"ק יח), אלא ששם הוא איסור דאו'].

אלא שבאמת לפי"ז יש ליישב כל הנ"ל, די"ל דמש"כ המהר"ם מרוטנבורג לאסור מכירת פת גויים הוא היכא שיש חשש שימכרנו לישראל, ומה שהתיר למכור הוא היכא שאין חשש שישראל יקנה ממנו, (וכגון לבעה"ב גוי, או שיבצע את הפת לשנים).

ולפי"ז צ"ל שד' התוספתא שביעית הנ"ל הם רק באופן שאין חשש שיחזור ישראל ויקנה ממנו, דלגבי פת י"ל דמיירי שמוכר לגוי בעה"ב דאין חשש שישראל יקנה ממנו. וכמשנ"ת לעיל (אות א ד"ה ולפי"ז) מהריטב"א ועוד. ולגבי מורייס י"ל דמיירי במקום שרגילים לערב בו יין דאז אין קונים מגויים (עי' שו"ע לקמן סי' קיד סי"א), וכדאיתא בתוספתא ע"ז (פ"ה ה"ו וה"ז) שרק מאומן גוי מותר לקנותו. וכן לגבי גבינת בית אונייקי י"ל דמיירי במוכרו למי שאינו אומן שאז אין חשש שיקנה ממנו ישראל, וכדאיתא בתוספתא שם שרק מן האומן מותר לקנותה. אולם לגבי שמן הרי מותר לקנותו מהגויים כדאיתא בתוספתא שם (ה"ה) וכן נפסק בשו"ע (סי' קיד ס"ז). אלא דלפי"ז לכאו' צ"ב מה הצד שאסור למוכרו לגויים, והרי הוא מותר, ולכאו' צ"ל דמיירי קודם שנמנו והתירוהו, וא"כ ג"כ אתי שפיר דאז לא היה חשש שיחזור ישראל ויקנה ממנו.

אולם באמת הוא דוחק בדברי המהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג שלא חילק בזה, וגם בטעם הדבר כתב שלא החמירו באיסור דרבנן שלא למכור, ומוכח שאין אסור למוכרה לגוי בכל גווני. וצ"ע.

ולפי כל הנ"ל לכאו' יש לצדד להקל במכירת פת שנילושה בחלב לגוי, מחמת כמה ספיקות, שמא כד' המהר"ם מהדו' אמסטרדם שבכל איסורי דרבנן אין איסור למוכרם לגוי. ואת"ל שאיסורי דרבנן ג"כ אסורים במכירה לגוי, שמא כהמעון אריה שכל האיסור הוא רק בדבר שהאיסור על המאכל עצמו, ולא בדבר שהאיסור על האדם.

ויש לעיין היטב ביבי"א שם סוף אות ו בהע', ובחי"א או"ח סי' מו אות ד בהע'.

נקודות לעיון

ולאור כל הנ"ל יש לעיין בכמה נקודות:

• האם יש לנו לומר שמרן השו"ע ומרן הגרע"י אילו היו רואים ד' המהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין היו חוזרים בהם. או דיש לנו לתפוס כתשובתו בדפוס פראג שהובאה גם במרדכי, ונפסקה בשו"ע?
• האם יש לתפוס כגירסת השו"ע בגמ' חולין סד שגורס נבילה, כיון שכן הגירסא ברי"ף שלפנינו, וכן מפורש בתוספתא. או שכיון שמצינו לכמה מרבותינו הראשונים שגרסו ברי"ף טריפה, ואף בגירסה נבילה מצינו למי שפירש דהיינו נבילה דאו', יש לנו לתפוס כן?
• האם בכל הנ"ל יש לנו להקל כיון שהוא ספק דרבנן, ובפרט שבכל הנידונים הנ"ל לפחות ב' עמודי הוראה לא הביאו דין זה?

ואודה במאוד למי שיעמידני בקרן אורה בסוגיא זו