מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך (כז ח)
בראש השנה ט: מבואר דתקיעת שופר מעכבת את היובל, ואם לא תקעו אין היובל קדוש. וממילא אין השדות חוזרות לבעליהן, וכן אין עבדים משתלחים לבתיהם. ויש לעיין לגבי מוכר שדה אחוזה, שמגרע את השנים שעברו וגואל לפי השנים הנותרות עד היובל, א"כ היכא דכבר גרע לפי השנים שאכל, ואם היה גואל שנה אחת קודם היובל היה משלם כפי דמי שנה אחת, ואחר כך לא תקעו ביובל, האם יתייקרו דמי הגאולה ויהיה צריך לגאול שוב ביוקר בדמי כל המכירה ולא ינכה לו כלום.
והנידון הוא האם העיקר הוא שמגרע לפי השנים שאכל הקונה, או שגואל לפי השנים הנותרות עד היובל שזה השווי של מה שהוא גואל. והנה רש"י פירש על הכתוב "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", וז"ל "כמה שנים היו עד היובל כך וכך, ובכמה מכרתיה לך בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח". משמע דתלוי באכילה שאכל הקונה.
ועוד יל"ע דאי נימא דפודה בחמשים, א"כ נמצא שמחזיר לו דמי כל המקח והוי כהלואה, והרי כבר אכל הקונה פירות שנים הראשונות ואינו מנכה לו עבור זה כלום, ולפו"ר הוי ריבית, שהרי החזיר לו את כל דמי המכירה ומלבד זאת אכל הקונה פירות בלא שום נכייתא.
◆ ◆ ◆
ולגבי מקדיש שדה אחוזה, אם הקדיש שדה אחוזה, ואחר כך לא נתקדש היובל, אע"פ שסמוך ליובל כבר היה יכול לפדות בזול כפי מיעוט השנים הנותרות עד היובל, מ"מ נראה פשוט דאם אחר כך לא נתקדש היובל משום שלא תקעו, יחזור הפדיון להיות בחמשים שקל כסף. דלגבי הקדש אין הגירוע מחמת השנים שהיה ביד ההקדש וההקדש אכלו, דהא גם אם הקדיש מלכתחילה כמה שנים אחר היובל מגרעים את כל השנים שעברו מאז היובל, וכדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וגו', א"כ ודאי הכל תלוי רק במנין השנים הנותרות עד היובל, ולא במה שעבר ביד ההקדש.
ואין תימה בזה שכבר היה יכול לפדות במעט קודם היובל, ואחר שהיובל לא נתקדש יעלו דמי הפדיון להיות יותר יקרים, שהרי בלא"ה כל מקדיש שדה אחוזה קי"ל דשנה קודם היובל כבר אינו פודה בגירוע אלא בחמשים שקל כסף, כדאיתא בערכין כד. עי"ש.
אך יש להעיר דהנה בערכין כד: מבואר אליבא דשמואל דהמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה קדושה, דלפי"ז חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הוא לארבעים ותשע שנה, דשנת היובל עצמה אינה בחשבון שהרי אי אפשר להקדיש בה. מעתה יל"ע באופן הנ"ל ששנת היובל לא נתקדשה כיון שלא תקעו, ובכה"ג ודאי יכולים להקדיש בשנת היובל, ונמצא היכי תמצי שנשארו עד היובל חמשים שנה [דזה ודאי שאע"פ שלא נתקדשה שנת היובל מ"מ אינה במנין ליובל הבא, דלא גרע ממה שאמרו דלאחר שגלו שבט ראובן וגד מנו יובלות לקדש שמיטין], וצ"ע א"כ איך יהיה החשבון של חמשים שקל כסף, הרי בעלמא חמשים שקל כסף היינו לארבעים ותשע שנה סלע ופונדיון לשנה, והכא הוא בא לפדות חמשים שנה, א"כ יצטרכו חמשים ואחד סלע.
אך באמת לא מצינו שדה אחוזה שנפדית בסכום כזה שהוא יותר ממה שקצוב בתורה. וביותר נראה לומר, דמצינו שני אופני גאולה במקדיש שדה אחוזה, גאולה בגירוע, וגאולה בלי גירוע, דבאמצע היובל הגאולה היא בגירוע כדכתיב "ואם אחר היובל וגו' וחשב", אך מיד בשנה ראשונה שאחר היובל, אז הגאולה היא בלי גירוע אלא בסכום השלם הקצוב בתורה "חמשים שקל כסף", ולא רק משום שהשנים הנותרות הם חמשים, אלא דדין גאולה בגירוע לא נאמר על שנה ראשונה.
וכמו שמצינו בערכין שם ששנה קודם היובל אין מגרעים משום דכתיב "על פי השנים הנותרות" ואין שנים פחות משנים, ועל כן אין דינו בגירוע וממילא נותן הסכום הקצוב, ואין מתחשבים כלל במנין השנים הנותרות, אלא משום דזהו הסכום הקצוב בתורה.
א"כ גם במוכר בשנת היובל עצמה כשלא נתקדש היובל, הדין הוא שנגאלת בלי גירוע ולא לפי השנים הנותרות אלא לפי הסכום השלם שהוא חמשים שקל כסף, וכמו ששנה קודם היובל דאינה נגאלת בגירוע, ואע"פ שאין זה לפי חשבון השנים הנותרות מ"מ נגאל בחמשים שקל דזהו הסכום הקצוב בלא גירוע, דכך דינו דאינו נגאל לפי השנים, גם במקדיש בשנת היובל עצמה נראה דאין בו דין גירוע וחשבון לפי השנים הנותרות כלל, דהא רק אם אחר היובל יקדיש שדהו אז נאמר לחשב לפי השנים, וממילא ישלם כפי הסכום הקצוב שהוא חמשים. [והא דמחלקין הגירוע לסלע ופונדיון לשנה היינו משום דכן הוא לפי רוב הפעמים דהיובל מתקדש].
ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך (כז ח)
בראש השנה ט: מבואר דתקיעת שופר מעכבת את היובל, ואם לא תקעו אין היובל קדוש. וממילא אין השדות חוזרות לבעליהן, וכן אין עבדים משתלחים לבתיהם. ויש לעיין לגבי מוכר שדה אחוזה, שמגרע את השנים שעברו וגואל לפי השנים הנותרות עד היובל, א"כ היכא דכבר גרע לפי השנים שאכל, ואם היה גואל שנה אחת קודם היובל היה משלם כפי דמי שנה אחת, ואחר כך לא תקעו ביובל, האם יתייקרו דמי הגאולה ויהיה צריך לגאול שוב ביוקר בדמי כל המכירה ולא ינכה לו כלום.
והנידון הוא האם העיקר הוא שמגרע לפי השנים שאכל הקונה, או שגואל לפי השנים הנותרות עד היובל שזה השווי של מה שהוא גואל. והנה רש"י פירש על הכתוב "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", וז"ל "כמה שנים היו עד היובל כך וכך, ובכמה מכרתיה לך בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף, בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח". משמע דתלוי באכילה שאכל הקונה.
ועוד יל"ע דאי נימא דפודה בחמשים, א"כ נמצא שמחזיר לו דמי כל המקח והוי כהלואה, והרי כבר אכל הקונה פירות שנים הראשונות ואינו מנכה לו עבור זה כלום, ולפו"ר הוי ריבית, שהרי החזיר לו את כל דמי המכירה ומלבד זאת אכל הקונה פירות בלא שום נכייתא.
◆ ◆ ◆
ולגבי מקדיש שדה אחוזה, אם הקדיש שדה אחוזה, ואחר כך לא נתקדש היובל, אע"פ שסמוך ליובל כבר היה יכול לפדות בזול כפי מיעוט השנים הנותרות עד היובל, מ"מ נראה פשוט דאם אחר כך לא נתקדש היובל משום שלא תקעו, יחזור הפדיון להיות בחמשים שקל כסף. דלגבי הקדש אין הגירוע מחמת השנים שהיה ביד ההקדש וההקדש אכלו, דהא גם אם הקדיש מלכתחילה כמה שנים אחר היובל מגרעים את כל השנים שעברו מאז היובל, וכדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וגו', א"כ ודאי הכל תלוי רק במנין השנים הנותרות עד היובל, ולא במה שעבר ביד ההקדש.
ואין תימה בזה שכבר היה יכול לפדות במעט קודם היובל, ואחר שהיובל לא נתקדש יעלו דמי הפדיון להיות יותר יקרים, שהרי בלא"ה כל מקדיש שדה אחוזה קי"ל דשנה קודם היובל כבר אינו פודה בגירוע אלא בחמשים שקל כסף, כדאיתא בערכין כד. עי"ש.
אך יש להעיר דהנה בערכין כד: מבואר אליבא דשמואל דהמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה קדושה, דלפי"ז חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הוא לארבעים ותשע שנה, דשנת היובל עצמה אינה בחשבון שהרי אי אפשר להקדיש בה. מעתה יל"ע באופן הנ"ל ששנת היובל לא נתקדשה כיון שלא תקעו, ובכה"ג ודאי יכולים להקדיש בשנת היובל, ונמצא היכי תמצי שנשארו עד היובל חמשים שנה [דזה ודאי שאע"פ שלא נתקדשה שנת היובל מ"מ אינה במנין ליובל הבא, דלא גרע ממה שאמרו דלאחר שגלו שבט ראובן וגד מנו יובלות לקדש שמיטין], וצ"ע א"כ איך יהיה החשבון של חמשים שקל כסף, הרי בעלמא חמשים שקל כסף היינו לארבעים ותשע שנה סלע ופונדיון לשנה, והכא הוא בא לפדות חמשים שנה, א"כ יצטרכו חמשים ואחד סלע.
אך באמת לא מצינו שדה אחוזה שנפדית בסכום כזה שהוא יותר ממה שקצוב בתורה. וביותר נראה לומר, דמצינו שני אופני גאולה במקדיש שדה אחוזה, גאולה בגירוע, וגאולה בלי גירוע, דבאמצע היובל הגאולה היא בגירוע כדכתיב "ואם אחר היובל וגו' וחשב", אך מיד בשנה ראשונה שאחר היובל, אז הגאולה היא בלי גירוע אלא בסכום השלם הקצוב בתורה "חמשים שקל כסף", ולא רק משום שהשנים הנותרות הם חמשים, אלא דדין גאולה בגירוע לא נאמר על שנה ראשונה.
וכמו שמצינו בערכין שם ששנה קודם היובל אין מגרעים משום דכתיב "על פי השנים הנותרות" ואין שנים פחות משנים, ועל כן אין דינו בגירוע וממילא נותן הסכום הקצוב, ואין מתחשבים כלל במנין השנים הנותרות, אלא משום דזהו הסכום הקצוב בתורה.
א"כ גם במוכר בשנת היובל עצמה כשלא נתקדש היובל, הדין הוא שנגאלת בלי גירוע ולא לפי השנים הנותרות אלא לפי הסכום השלם שהוא חמשים שקל כסף, וכמו ששנה קודם היובל דאינה נגאלת בגירוע, ואע"פ שאין זה לפי חשבון השנים הנותרות מ"מ נגאל בחמשים שקל דזהו הסכום הקצוב בלא גירוע, דכך דינו דאינו נגאל לפי השנים, גם במקדיש בשנת היובל עצמה נראה דאין בו דין גירוע וחשבון לפי השנים הנותרות כלל, דהא רק אם אחר היובל יקדיש שדהו אז נאמר לחשב לפי השנים, וממילא ישלם כפי הסכום הקצוב שהוא חמשים. [והא דמחלקין הגירוע לסלע ופונדיון לשנה היינו משום דכן הוא לפי רוב הפעמים דהיובל מתקדש].
