מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו (כה כט)
בגיטין עד: נחלקו ב' לשונות בגמ' האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה, במי שגירש את אשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז ונתנה לו בעל כרחו, האם נחשב לנתינה וקיום התנאי. וכן לגבי בתי ערי חומה, איך הדין אם המוכר נתן את המעות ללוקח בתוך השנה בעל כרחו, האם נחשב נתינה ונגאלה השדה.
והראשונים שם דנו לגבי פרעון חוב בעל כרחו, וכתבו התוס' (עה. ד"ה מכלל) והרשב"א (שם) ובספר התרומות (שער נ' ח"א) דבפרעון חוב לכו"ע נתינה בע"כ שמה נתינה. ובטעם הדבר כתבו התוס' משום דאין המלוה מפסיד, ואינו דומה לבתי ערי חומה דהקונה המקבל מפסיד את הבית, ולגט דאיכא גירושין. ובספר התרומות שם כתב דלא מסתבר שיהיה עבד לוה למלוה לעולם, וכן כתב הרשב"א דלסלק השעבוד יכול לסלקו בעל כרחו שאם לא כן אתה מחייבו בעל כרחו [ונפק"מ בין הטעמים י"ל לפרעון בתוך זמנו, דבריטב"א קידושין ח: כתב דבפרעון חוב נתינה בעל כרחו שמה נתינה אף בתוך זמנו, והיינו להטעם דאין המלוה מפסיד, אך בספר התרומות שם כתב "וכי על כרחו יהיה עבד לוה למלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפרעו", משמע דדוקא בהגיע זמנו הויא נתינה, וזהו לשיטתו דהטעם משום דאין לו להשתעבד לעולם, ועל הזמן שקיבל מעיקרא אחריות ל"ש סברא זו].
והאחרונים דנו בדין נתינה בעל כרחו גם לגבי מתנות כהונה, שבקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד הביא בשם הגאון בעל פרי חדש (שו"ת מים חיים סי' ה'), שדן האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה במתנות כהונה, כגון תרומות ומעשרות, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז, ופדיון הבן. ומסיק שזה תלוי במחלוקת הנ"ל האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה בתנאי בגט ובבתי ערי חומה.
ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו (כה כט)
בגיטין עד: נחלקו ב' לשונות בגמ' האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה, במי שגירש את אשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז ונתנה לו בעל כרחו, האם נחשב לנתינה וקיום התנאי. וכן לגבי בתי ערי חומה, איך הדין אם המוכר נתן את המעות ללוקח בתוך השנה בעל כרחו, האם נחשב נתינה ונגאלה השדה.
והראשונים שם דנו לגבי פרעון חוב בעל כרחו, וכתבו התוס' (עה. ד"ה מכלל) והרשב"א (שם) ובספר התרומות (שער נ' ח"א) דבפרעון חוב לכו"ע נתינה בע"כ שמה נתינה. ובטעם הדבר כתבו התוס' משום דאין המלוה מפסיד, ואינו דומה לבתי ערי חומה דהקונה המקבל מפסיד את הבית, ולגט דאיכא גירושין. ובספר התרומות שם כתב דלא מסתבר שיהיה עבד לוה למלוה לעולם, וכן כתב הרשב"א דלסלק השעבוד יכול לסלקו בעל כרחו שאם לא כן אתה מחייבו בעל כרחו [ונפק"מ בין הטעמים י"ל לפרעון בתוך זמנו, דבריטב"א קידושין ח: כתב דבפרעון חוב נתינה בעל כרחו שמה נתינה אף בתוך זמנו, והיינו להטעם דאין המלוה מפסיד, אך בספר התרומות שם כתב "וכי על כרחו יהיה עבד לוה למלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפרעו", משמע דדוקא בהגיע זמנו הויא נתינה, וזהו לשיטתו דהטעם משום דאין לו להשתעבד לעולם, ועל הזמן שקיבל מעיקרא אחריות ל"ש סברא זו].
והאחרונים דנו בדין נתינה בעל כרחו גם לגבי מתנות כהונה, שבקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד הביא בשם הגאון בעל פרי חדש (שו"ת מים חיים סי' ה'), שדן האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה במתנות כהונה, כגון תרומות ומעשרות, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז, ופדיון הבן. ומסיק שזה תלוי במחלוקת הנ"ל האם נתינה בעל כרחו שמה נתינה בתנאי בגט ובבתי ערי חומה.
◆ ◆ ◆
והנה הרשב"א בגיטין שם כתב, דאף למ"ד נתינה בעל כרחו שמה נתינה, לא זכה המקבל במעות, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו, אלא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו, והיינו דזה נחשב קיום התנאי, וכן בפרעון חוב אינו חייב יותר מזה.
ויש לעיין האם נחשב שקיים "נתינה", או שבאמת אין זה נחשב נתינה כלל, אלא שאינו חייב יותר מזה, ונפקע החוב. ונפקא מינה בתשלומי תרומה למי שאכל תרומה בשוגג, ואיכא למ"ד בירושלמי תרומות פ"ו ה"א, דנתינתו מקדשתו בקדושת תרומה ולא הפרשתו, מעתה יל"ע איך הדין אם נתן לכהן בעל כרחו, דאם הביאור הוא רק שנפטר מחיובו א"כ לא יתקדשו התשלומין דהרי לא נתקיימה נתינה, אך אם הביאור הוא דזה גופא חשוב נתינה אע"פ שלא זכה הכהן, יתקדשו התשלומין בקדושת תרומה.
וכמו כן יש לדון במי שגזל מחבירו ואכל את הגזילה, וקיים והשיב את הגזילה במעות בעל כרחו של הגזלן, האם נפטר ממלקות מדין לאו הניתק לעשה, או דאין זה נחשב שקיים את העשה, אלא שפקע החיוב.
ונראה להוכיח מדברי הרשב"א דנתינה בעל כרחו שמה "נתינה" ולא רק שפקע החיוב, דהנה הרשב"א ביבמות קו. כתב שהמגרש את אשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז אינה חייבת לתת לו את אותם מאתים זוז, דמעשה הגירושין אינו מחייב שכר פעולה לשלם מאתים זוז, אלא הדבר תלוי ברצונה, וכתב וז"ל "ותדע לך, דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כרחיה, הרי אלו עליה כחוב, ועל כרחיה מקבל וכו', אלא על כרחין אין מחייבין אותה אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת", עכ"ל. והיינו דאם היתה חייבת ליתן, היה שמו נתינה, דהא בפרעון חוב שמה נתינה לכו"ע. ואי נימא דאין זה נתינה אלא רק שיעור בחיובו של הלוה, א"כ אפילו אם יש כאן חוב מ"מ בנתינה בע"כ יפטר מחיובו ומ"מ לגבי קיום התנאי תלוי במחלוקת האם נתינה בע"כ שמה נתינה, ומדברי הרשב"א מבואר דכיון דהוי נתינה מחמת דהוי פרעון חוב, ממילא חשוב נתינה גם לגבי קיום התנאי, וזה יתכן רק אי נימא דחשוב נתינה [ויש לדחות קצת דכיון דבאותו הדבר איכא גם תנאי וגם חוב מסתברא בהאומדנא דשניהם תלויים באותם הגדרים].
ועוד יש להוכיח כן מדברי הרשב"א בגיטין שם, שהקשה אמאי לא פשטינן מדכתיב לגבי גט "ונתן בידה", וקי"ל דאשה מתגרשת בעל כרחה, ותירץ דהוי כפרעון חוב דכיון שהבעל משועבד לאשה אי אתה יכול לשעבדו בעל כרחו עי"ש, ומבואר דמחמת זה קרינן ביה "ונתן".
ובאמרי בינה (דיני פדיון הבן סי' ב') הוכיח דנתינה בעל כרחו שמה נתינה בפדיון הבן, ממה שמבואר בתשובת הרשב"א סי' י"ח דאין מברכין על צדקה ומתנות עניים משום דאינה תלוי כולה ביד העושה, דאפשר שלא יתרצה בו חבירו ונמצא המעשה מתבטל, ומ"מ כתב שעל פדיון הבן מברכין, עי"ש. ואי נימא דנתינה בעל כרחה לא שמה נתינה א"כ איך יכולים לברך על פדיון הבן, הא אינו תלוי ביד העושה, ועל כרחך משום דבנתינה בעל כרחו סגי. והנה זה תלוי בהנ"ל, דאם נימא דבנתינה בעל כרחו חשיב "נתינה" וקיים את המצוה, שפיר יכול לברך על זה, אבל אי נימא דרק נפטר מחובת המצוה אבל לא קיים, א"כ אינו יכול לברך על זה, ועי'.
◆ ◆ ◆
ובעיקר דברי הפרי חדש שדן דנימא נתינה בעל כרחו במתנות כהונה, יש לדון דעד כאן לא מצינו דנתינה בעל כרחו שמה נתינה, אלא היכא דהמקבל חייב לקבל, וכמו שכתבו התוס' וביתר ביאור ברשב"א גיטין שם, דנתינה בעל כרחו שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית בבתי ערי חומה [דהקונה חייב לקבל, כמבואר בתוס' גיטין שם, דאף למ"ד דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, מ"מ יכול לכפותו בבי"ד לקבל], ובתנאי בגט אע"פ שאינו חייב לקבל מ"מ כך עשה את התנאי מלכתחילה שיהיה כאילו הוא חייב לקבל, עי' בתוס' ורשב"א שם ובשיטמ"ק ב"מ (מז:). וכמו כן צ"ל לפי"ז בפרעון חוב, שיש חיוב על המלוה לקבל את החוב, וכן מבואר בספר התרומות שם, דאפילו להצד שנתינה בעל כרחו בפרעון חוב לא שמה נתינה, מ"מ יכול לכפות את המלוה בבי"ד לקבל, וז"ל "דלא מקריא נתינה ולא נפטר ממנה עדין הלוה עד שיתנה לידו של מלוה מדעתו, או יכפנו בב"ד עד שיקבל". ואם כי צ"ב מאיזה דין חייב המלוה לקבל את החוב ועוד יכולים לכפות אותו על כך אבל מ"מ כך מבואר בספר התרומות הנ"ל.
א"כ י"ל דבמתנות כהונה אין חיוב על הכהן לקבל את המתנות, ואף אם יש לו מצוה לסייע ביד הישראל, מ"מ אינו מחוייב בזה מדיני הממונות, וגם אין כופין אותו על זה, [ואפשר דכדי שנתינה בעל כרחו תחשב נתינה לא די בזה שיהיה חייב לקבל, אלא בעינן דוקא שיהיו יכולים לכפותו לקבל, כמו בבתי ערי חומה שיכולין לכפותו כמבואר בתוס' הנ"ל, וכן בפרעון חוב כמבואר בספר התרומות הנ"ל]. משא"כ במתנות כהונה, דמבואר בשו"ע יו"ד סי' ש"ו דאין כופין את הכהן לקבל. [ולכאורה מסתבר דכל מה שיכולים לכפות את המלוה לקבל את החוב היינו דוקא בחוב שנעשה מדעתו של המלוה, דלא כל כמינך לחייב אותי לעולם, אבל כגון מזיק שהחיוב מאליו, י"ל דאין הניזק חייב לקבל בעל כרחו, דמי אמר לך להזיק אותי ולהתחייב אלי, וכמו כן במתנות כהונה שאינו חיוב שחל מדעת הכהן י"ל דאינו חייב לקבל].
◆ ◆ ◆
ובקצוה"ח שם דן להיפך דאפילו אם נתינה בעל כרחו לאו שמה נתינה לגבי בתי ערי חומה, מתנות כהונה הוו כמו פרעון חוב דלכו"ע שמה נתינה. ובאמת יש לחלק דדוקא בפרעון חוב ממוני אמרינן כן, משא"כ במתנות כהונה שהוא רק חוב של מצוה. ועי' במנחת חינוך מצוה שצ"ב מה שהאריך לחלוק על הקצוה"ח בזה, דבמתנות כהונה המצוה היא דוקא נתינה ממש שיזכה הכהן, ואינו דומה לשאר חוב דמהני ג"כ מחילה, עי"ש. ובנתיה"מ שם כתב דכיון דהחיוב אינו דוקא לכהן מסויים אינו דומה לפרעון חוב, דאם כהן זה אינו רוצה לקבל יתן לכהן אחר, ובאמת י"ל דמטעם זה אפילו למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה הכא לא יועיל, דכל דין נתינה בעל כרחו שייך דוקא אם עשה כל מה שיכול לעשות וזה אינו רוצה לקבל, משא"כ הכא אם הוא אינו רוצה יתן לאחרים, וכ"כ בהגהות יד שאול. עוד כתב בקצוה"ח שם די"ל דבעינן דרך נתינה, ובנתיה"מ שם ביתר ביאור דמתנה קרייה רחמנא ואין מתנה בעל כרחו, ועי' בבא בתרא קכד. לגבי חלק בכורה דאין מתנה בעל כרחו.
