• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

בענין רוח רביעית במלחמה

גרינפלד

Well-known member
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה (לא ז)

כתב
הרמב"ם (מלכים פ"ו ה"ז) "כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, מפי השמועה למדו שבכך צוהו". ומקורו מספרי בפרשת מטות שם. ובטעם דין זה כתב הרמב"ן במצות עשה הנוספות (מצוה ה'), כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ועוד טעם כתב שם, כדי שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו.

וכעין הטעם השני כתב בפירוש הראב"ד על הספרי, דמניחין כדי שיוכלו לברוח דתחילת נפילה ניסה (עי' סוטה מד:). [ולפי דברי הראב"ד נראה דמותר לרדוף אחריהם ברוח הרביעית, דהענין רק כדי שיתחילו לנוס, ולא משום להניח להם הצלה].

והנה יש לעיין במלחמה שצרו אנשי דוד על העיר של שבע בן בכרי (שמואל ב' כ') ולא הניחו רוח רביעית, שהרי בתוספתא (תרומות פ"ז) אמרינן דאם יש סכנה שיהרגו כולם או שימסרו אחד מהם מותר למסור ביחדוהו להם כשבע בן בכרי, מבואר דהיה שם סכנה שימותו כולם או ימסרוהו, דאם יכולים לברוח א"כ לא שייך היתר של יחדו דאין כאן הצלת נפשות אלא מוטל עליהם לברוח. ובפרשת ויגש (מ"ו כ"ד) צידדנו שבכה"ג שנלחמים במורד במלכות אין לזה דיני מלחמה ולכן לא הוצרכו להניח, אמנם עי"ש שבבראשית רבה צ"ד ט' מבואר דדין קריאה לשלום היה נוהג בזה, א"כ משמע שנוהגים דיני מלחמה, וצ"ע.
◆ ◆ ◆

ונראה לבאר בס"ד, דהנה דעת הרמב"ן בהשגות שם, והחינוך (מצוה תקכ"ז), דדוקא במלחמת הרשות מניחין רוח רביעית, אבל במלחמת מצוה מקיפין מכל צד, ובחינוך ביאר יותר דהיינו במלחמת ז' אומות, וכתב בדינא דחיי (עשין קי"ח) לבאר, דכיון שנצטוו על לא תחיה כל נשמה איך יניחו להם מקום לברוח, והיינו דהיכא דמחמת הבריחה לא תתקיים תכלית המלחמה, אין מניחין אותם לברוח, בין לטעם רחמנות ובין לטעם שמא יתגברו, דהיכא דמטרת המלחמה להרוג את כולם מוכרחים שלא להניח להם לברוח.

והנה המנ"ח (שם) הקשה על החינוך, הרי מלחמת מדין היתה עפ"י ציווי השי"ת, א"כ הו"ל גם כן מלחמת מצוה, ואעפ"כ נצטוו להניח רוח רביעית. ולהנ"ל ניחא, דעיקר החילוק אינו בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות, אלא האם הוא סתירה למטרת המלחמה, וכיון דבמלחמת מדין לא היה דין להרוג את כולם, שהרי השאירו את הטף, מוכח דהדין של נקמת ה' במדין ומצוות "והכיתם אותם" מתקיימת בזה שהכו בהם אף שלא הרגו את כולם, א"כ לא איכפת לנו שיברחו חלק מהם, משא"כ היכא שנאמר "לא תחיה כל נשמה" אם יברחו מהם לא נתקיימה התכלית.

אמנם בדעת הרמב"ם כתב המנ"ח שם דמסתימת דבריו שלא חילק בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות. נראה לכאורה שהוא סובר דלא כהנ"ל, אלא דגם היכא דהוי סתירה לתכלית המלחמה מ"מ מניחין רוח רביעית. אך באמת נראה לומר בהסבר דעתו, דס"ל דאף במלחמת מצוה אם יברחו נתקיימה תכלית המלחמה, שהרי מתחילה שלח יהושע לז' אומות שמי שרוצה להשלים ישלים, לפנות יפנה, להלחם ילחם, וגרגשי פינה (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, מובא בתוס' גיטין מו.), הרי דאם הם רוצים לברוח ג"כ משיגין את התכלית, דהעיקר הוא שלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן גם במלחמת ז' עממים מניחין רוח רביעית. וכן כתב הרלב"ג (דברים כ' כ') שהביא דין זה שמניחין רוח רביעית שיוכלו לברוח, וסיים וז"ל "ואין אנחנו מצווים להמיתם אע"פ שלא הסכימו לקבל עליהם המצוות וכו', כיון שלא ישבו בארצינו ומניחין לנו העיר שלהם", עכ"ל.

ובדעת החינוך והרמב"ן צ"ל, דכל מה שמניחין לברוח כההיא דגרגשי פינה, זהו קודם שהתחילו במלחמה, אבל לאחר שהתחילו במלחמה חל חיוב "לא תחיה כל נשמה", ואם נניח אותם לברוח לא תתקיים המצוה. וכן מבואר בחינוך שם, שמ"מ מתחילה מודיעים אותם שאם רצונם להניח העיר הרשות בידם, אבל בשעת המלחמה כבר אין מניחין אותם לברוח, עי"ש. [ויל"ע לדעה המובאת בתוס' גיטין שם דרק קודם שעברו את הירדן היו יכולים להשלים, ולא לאחר שעברו, האם גם לברוח יכלו רק קודם שעברו את הירדן, ויתכן דהחילוק הוא רק לענין להשלים, דבזה לאחר שעברו את הירדן כתיב לא תכרות להם ברית, כמו שביאר שיטה זו ביחוסי תנאים ואמוראים ערך גביהא בן פסיסא, ואין זה שייך בבריחה].

עכ"פ נתבאר דגם לדעת הרמב"ם היכא דתתבטל מצות ומטרת המלחמה אין מניחין רוח רביעית, אלא דס"ל דאף במלחמת ז' עממין מתקיימת התכלית. ולפי"ז נראה, דבמלחמת עמלק דפשיטא דלא מהני שיפנו את העיר, דתמחה את זכר עמלק מתחת השמים כתיב ואינו תלוי במקום, א"כ ודאי דאף להרמב"ם אין מניחין רוח רביעית. ואין להקשות מסתימת דברי הרמב"ם בזה שלא חילק שבמלחמת עמלק אין מניחין רוח רביעית, די"ל דזה נכלל בדקדוק לשונו שכתב "כשצרין על עיר לתפשה", והיינו כשמטרת המלחמה היא לתפוש את העיר, וזה במלחמת הרשות שהיא להרווחה ולשלול שלל, או במלחמת מצוה שהיא לכבוש את א"י ולפנות ממנו הז' עממין כמו שנתבאר, אך במלחמת עמלק אין צרין על העיר "לתפשה" דהיינו לכבוש את העיר, אלא כדי להכרית את עמלק אשר בה, ובזה אין מניחין.

ולפי כל זה ניחא מה שהקשינו בתחילת דברינו מעירו של שבע בן בכרי, דבמורדין במלכות אין מניחין רוח רביעית, כיון דהענין הוא כדי להרוג את המורדים במלכות וזו כל תכלית המלחמה שלא ישארו מורדים, לכולי עלמא אין מניחין רוח רביעית כשעי"ז תתבטל תכלית המלחמה, וכנ"ל.​
 
כתב הרמב"ם (מלכים פ"ו ה"ז) "כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, מפי השמועה למדו שבכך צוהו". ומקורו מספרי בפרשת מטות שם. ובטעם דין זה כתב הרמב"ן במצות עשה הנוספות (מצוה ה'), כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה. ועוד טעם כתב שם, כדי שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו.​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
הרמב"ן שם השיג על הרמב"ם שלא מנה מצוה זו במנין המצוות, ולכאורה י"ל בדעת הרמב"ם דמצוה זו לא נאמרה בתורה בלשון ציווי, רק נאמר ויצבאו כאשר צוה, וכאן מרומז שנצטוה משה רבינו על כך בעל פה, אך כיון דבתורה שבכתב לא נאמר לשון ציווי י"ל דהוי בכלל הלכה למשה מסיני שאינה נמנית במנין המצוות, והרמב"ן לשיטתו דס"ל דהל"מ ג"כ נמנית במנין המצוות, ומצינו כעי"ז ממש שכתב הרמב"ן בהשגות סוף מצות עשה ל"ו לענין משמרות, שנאמר בדברי הימים א' כ"ד י"ט לאחר סדר המשמרות של הכהנים במקדש "אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלקי ישראל", וביאר הרמב"ן דאע"פ שבתורה לא מפורש שנצטוה אהרן הכהן לחלק את הכהנים למשמרות, מ"מ מפסוק זה גופא ד"כאשר צוהו ה' אלקי ישראל" ידעינן שאהרן נצטוה בתיקון המשמרות מפי משה רבינו בעל פה מהלכה למשה מסיני, ולכן צידד שם שיש למנות במנין המצוות מצות עשה מהל"מ שיתחלקו למשמרות וימכרו את שבתותיהם זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי, עי"ש. וכעי"ז ממש הכא. אך להרמב"ם דאין מונין הל"מ, לא קשה.​
 
חזור
חלק עליון