יצחק משען
Well-known member
פתחי תשובה חושן משפט סימן רסד ס"ק ח
(ח) לתת לו הרבה. עיין באר היטב [סקי"ח], עד ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה. ובספר מסגרת השלחן [סקי"ח] כתב וז"ל, הב"ח פסק בתשובה סימן כ"ח דצריך ליתן כל מה שנדר לו, אף שיש תקנה כמה שיתן לו, אותה תקנה אינה אלא היכא דלא התנה, אבל היכא דהתנה צריך ליתן לו כל מה שנדר לו, כן פסק לדינא הלכה למעשה, ע"ש הטעם, עכ"ל. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן צ"ז הביא שם דברי הב"ח אלו באריכות וחלק עליו, ומסיק לדינא דאין לזוז מפסק רמ"א במקום דאיכא תקנה אף שמבטיח לו ליתן יותר אין לו אלא שכרו כפי התקנה. ואם נתן לו משכון או שטר חוב והזכיר בשטר על מתנה שנתן לו תחילה, נמי י"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן, עד שיאמר לו קנה בגוף המשכון, מ"מ נראה דעכ"פ בנתן משכון או שטר חוב יכול לומר השדכן קים לי כהנך רבוותא דסבירא להו דאם הבטיח לו יותר משכר הראוי לו דצריך לקיים תנאו, אבל בלא נתינת המשכון כבר קיימו וקיבלו חכמי הדור כהכרעת רמ"א והוא יתד שלא תמוט, עכ"ד ע"ש היטב. ועיין בתשובת חכם צבי סי' נ"ז דמשמע שם ג"כ דאם השדכן תפוס יכול לומר קים לי כמאן דאמר הקוצב בשכר שדכנות אפילו הרבה מחויב ליתן לו, אך מבואר שם דאם תפוס שטר לא מהני ליה חזקת השטר, דהא לא קיי"ל כבית שמאי [יבמות ל"ח ע"ב] דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא כבית הלל כו', ע"ש. [גם בתשובת נודע ביהודה [מהדו"ק חו"מ] סי' ה' שהבאתי לעיל סימן רל"ה סעיף ח' סק"ה מבואר ג"כ דמה שתפוס שטר לא מיקרי מוחזק בהכי, אלא שהשטר עושה פעולה דגם שכנגדו שוב לא נקרא מוחזק, ע"ש היטב. ואפשר כונת אא"ז הנ"ל במ"ש דאם נתן שטר חוב יכול לומר השדכן קים לי כו', היינו באופן שנזכר בתחילת התשובה שם היכי דנתן לו שטר ממרנ"י דאין נזכר בו שם המלוה ובידו למסרו לכל אדם לגבות ממנו, דבזה הוי כגבוי, אך א"כ צ"ע למה לו הטעם דקים לי, הא זה הוי כאילו כבר נתן לו כמבואר בסעיף שאחרי זה, וצ"ע]. גם בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קנ"ז חולק על תשובת ב"ח הנ"ל ודעתו לפסוק כהכרעת רמ"א דא"צ ליתן לו רק שכרו בשדכנות, זולת היכא שכבר נתן לו דאין מוציאין מידו, וכתב ג"כ דאפילו לא נתן לו מעות רק משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו, כיון דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון, וכן פסק בפשיטות בתשובת רמ"א סי' (פ"ז) [פ"ו], אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לו בקנין גמור כמ"ש מהר"ם [מרוטנבורג דפוס פראג סי' תתקנ"ב] הובא בתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' כ"ב ע"ש. ועיין בקצוה"ח [סק"ד] שכתב דאם נשבע או נתן תקיעת כף ליתן לו, נראה שצריך ליתן לו כל שכרו, דעיקר הטעם דאינו אלא משטה אני בך, ושבועה מסלק השטאה, ואפילו מת צריכין היורשין לשלם כיון דשכירות נקנה בדיבור כו', וכן אם הבטיח שכרו לעני נמי מחויב ליתן כל מה שפסק וכמבואר בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' ס"ד כו', ע"ש. ועיין עוד בתשובת שבות יעקב שם אודות ראובן שביקש משמעון להשתדל לו חזקת ישוב וקצב עמו ק' ר"ט, ועכשיו אינו רוצה ליתן לו כל כך רק ע"פ שומת ב"ד, והשיב דהדין עם שמעון, כי הרמ"א עצמו בתשובה סימן פ"ו פסק דבשתדלנות שהוא חמור יותר צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו, וכן מבואר בהגהות מרדכי דקדושין [סי' תקמ"ד], וכ"ש בחזקת ישוב שבמדינה זו שרגילין להוציא ממון הרבה בשביל חזקת ישוב טוב, פשיטא דאין דין אונאה וצריך ליתן לו מה שפסק עמו, ואם יש הכחשה ביניהם צריך לישבע, ע"ש. ועיין עוד בקצוה"ח [שם] ובנתיבות המשפט [משה"א סק"ח] מענין זה. ועיין בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' צ"א אודות ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון שאם ישתדל לו מאבי המשודכת שלו שטר זכר שלם בשעת כתיבת תנאים יהיה שכרו אלף זהובים [שיין], וכן עשה שמעון ופעל השתדלותו, ונכתב בתנאים ראשונים התחייבות שטר זכר שלם המגיע לששה עשר אלף זהובים, והנה תבע שמעון שכר פעולתו ודחאו עד אחר חתונתו, ועתה תבע ממנו בב"ד אלף זהובים [שיין] הנ"ל, וראובן כפר שמעולם לא הפריז לו סך הנ"ל, אמת הוא שהשתדל לו כאשר נכתב בתנאים ראשונים, אמנם בשעת נישואין חזר בו חמיו ולא נתן לו אלא שטר חצי זכר כנהוג. וכתב בזה, הנה אם לא הפריז לו כלום פשיטא ישום על פי ב"ד כמה שכר יגיע להשתדלן הנ"ל, אמנם אם הפריז לו שכרו כנ"ל, אפילו בלא תקיעת כף חייב לו שכרו משלם כמבואר סוף סימן רס"ד, דהכא הוי דרך ליתן הרבה עבור שתדלנות כזה, ובלא"ה מביא ש"ך שם [סקט"ו] בשם יש"ש [ב"ק פ"י סי' ל"ח] דלעולם צריך לשלם הכל, ונמצא צריך לישבע אפילו שבועה דאורייתא שהרי עכ"פ מגיע לו ממנו דבר מה. איברא, כל זה אם נתן לו בסוף שטר זכר שלם, אך הוא טוען שלבסוף לא נתן לו, הנה אם באלמות לא נתן לו אין אנו יכולים להוציא ממון על הפיוס של תנאים ראשונים, עיין היטב סוף סימן קפ"ה בסמ"ע [סקכ"ו] וש"ך [סקי"ג] ויש"ש שם [סי' ל"ט] וחכם מבין מדעתו שאין לדמותו ממש לשידוכים, אך אם היה קנינים ביניהם או שחמיו פייס אותו בדבר אחר חלף שטר זכר שלם, א"כ פשוט שצריך לשלם לו כפי הנ"ל. והיות כי לא הראה לב"ד תנאים אחרונים הנכתבים מנאמני הקהילה כנהוג כי עשו דבריהם בלט וסתר, והראה תנאים אחרונים החתומים עדים אחרים, וגם לא רצה להראות הסך והענין רק שכתב בו שטר חצי זכר ולא שטר שלם, אשר מזה יש כעין רגלים לדבר להשביע על ככה שאין יש לו באמת שטר זכר שלם ושנעשה הכל באלמות ולא בפיוס ורצון ממנו, ואז פטור מכלום, ואם לא ירצה לישבע שבועה זו עכ"פ ישבע שבועה ראשונה, ורק היסת ולא שבועה דאורייתא, שלא הפריז כלום, ואז ישומו ב"ד מה מגיע שכר על ככה אם לא הפריז, אבל שבועה דאורייתא א"א להשביע כיון שטוען שלא קיבל מחמיו כלום אלא שאין רוצה לישבע על ככה, ואין כח בידינו להשביע שבועה דאורייתא ע"י גרימת שבועה אחרונה שהיא רק מכח רגלים לדבר כי אינו תביעת ברי, זהו הנראה לענ"ד בהסכמת בד"צ דפה, עכ"ל:
(ח) לתת לו הרבה. עיין באר היטב [סקי"ח], עד ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה. ובספר מסגרת השלחן [סקי"ח] כתב וז"ל, הב"ח פסק בתשובה סימן כ"ח דצריך ליתן כל מה שנדר לו, אף שיש תקנה כמה שיתן לו, אותה תקנה אינה אלא היכא דלא התנה, אבל היכא דהתנה צריך ליתן לו כל מה שנדר לו, כן פסק לדינא הלכה למעשה, ע"ש הטעם, עכ"ל. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן צ"ז הביא שם דברי הב"ח אלו באריכות וחלק עליו, ומסיק לדינא דאין לזוז מפסק רמ"א במקום דאיכא תקנה אף שמבטיח לו ליתן יותר אין לו אלא שכרו כפי התקנה. ואם נתן לו משכון או שטר חוב והזכיר בשטר על מתנה שנתן לו תחילה, נמי י"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן, עד שיאמר לו קנה בגוף המשכון, מ"מ נראה דעכ"פ בנתן משכון או שטר חוב יכול לומר השדכן קים לי כהנך רבוותא דסבירא להו דאם הבטיח לו יותר משכר הראוי לו דצריך לקיים תנאו, אבל בלא נתינת המשכון כבר קיימו וקיבלו חכמי הדור כהכרעת רמ"א והוא יתד שלא תמוט, עכ"ד ע"ש היטב. ועיין בתשובת חכם צבי סי' נ"ז דמשמע שם ג"כ דאם השדכן תפוס יכול לומר קים לי כמאן דאמר הקוצב בשכר שדכנות אפילו הרבה מחויב ליתן לו, אך מבואר שם דאם תפוס שטר לא מהני ליה חזקת השטר, דהא לא קיי"ל כבית שמאי [יבמות ל"ח ע"ב] דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא כבית הלל כו', ע"ש. [גם בתשובת נודע ביהודה [מהדו"ק חו"מ] סי' ה' שהבאתי לעיל סימן רל"ה סעיף ח' סק"ה מבואר ג"כ דמה שתפוס שטר לא מיקרי מוחזק בהכי, אלא שהשטר עושה פעולה דגם שכנגדו שוב לא נקרא מוחזק, ע"ש היטב. ואפשר כונת אא"ז הנ"ל במ"ש דאם נתן שטר חוב יכול לומר השדכן קים לי כו', היינו באופן שנזכר בתחילת התשובה שם היכי דנתן לו שטר ממרנ"י דאין נזכר בו שם המלוה ובידו למסרו לכל אדם לגבות ממנו, דבזה הוי כגבוי, אך א"כ צ"ע למה לו הטעם דקים לי, הא זה הוי כאילו כבר נתן לו כמבואר בסעיף שאחרי זה, וצ"ע]. גם בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קנ"ז חולק על תשובת ב"ח הנ"ל ודעתו לפסוק כהכרעת רמ"א דא"צ ליתן לו רק שכרו בשדכנות, זולת היכא שכבר נתן לו דאין מוציאין מידו, וכתב ג"כ דאפילו לא נתן לו מעות רק משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו, כיון דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון, וכן פסק בפשיטות בתשובת רמ"א סי' (פ"ז) [פ"ו], אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לו בקנין גמור כמ"ש מהר"ם [מרוטנבורג דפוס פראג סי' תתקנ"ב] הובא בתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' כ"ב ע"ש. ועיין בקצוה"ח [סק"ד] שכתב דאם נשבע או נתן תקיעת כף ליתן לו, נראה שצריך ליתן לו כל שכרו, דעיקר הטעם דאינו אלא משטה אני בך, ושבועה מסלק השטאה, ואפילו מת צריכין היורשין לשלם כיון דשכירות נקנה בדיבור כו', וכן אם הבטיח שכרו לעני נמי מחויב ליתן כל מה שפסק וכמבואר בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' ס"ד כו', ע"ש. ועיין עוד בתשובת שבות יעקב שם אודות ראובן שביקש משמעון להשתדל לו חזקת ישוב וקצב עמו ק' ר"ט, ועכשיו אינו רוצה ליתן לו כל כך רק ע"פ שומת ב"ד, והשיב דהדין עם שמעון, כי הרמ"א עצמו בתשובה סימן פ"ו פסק דבשתדלנות שהוא חמור יותר צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו, וכן מבואר בהגהות מרדכי דקדושין [סי' תקמ"ד], וכ"ש בחזקת ישוב שבמדינה זו שרגילין להוציא ממון הרבה בשביל חזקת ישוב טוב, פשיטא דאין דין אונאה וצריך ליתן לו מה שפסק עמו, ואם יש הכחשה ביניהם צריך לישבע, ע"ש. ועיין עוד בקצוה"ח [שם] ובנתיבות המשפט [משה"א סק"ח] מענין זה. ועיין בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' צ"א אודות ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון שאם ישתדל לו מאבי המשודכת שלו שטר זכר שלם בשעת כתיבת תנאים יהיה שכרו אלף זהובים [שיין], וכן עשה שמעון ופעל השתדלותו, ונכתב בתנאים ראשונים התחייבות שטר זכר שלם המגיע לששה עשר אלף זהובים, והנה תבע שמעון שכר פעולתו ודחאו עד אחר חתונתו, ועתה תבע ממנו בב"ד אלף זהובים [שיין] הנ"ל, וראובן כפר שמעולם לא הפריז לו סך הנ"ל, אמת הוא שהשתדל לו כאשר נכתב בתנאים ראשונים, אמנם בשעת נישואין חזר בו חמיו ולא נתן לו אלא שטר חצי זכר כנהוג. וכתב בזה, הנה אם לא הפריז לו כלום פשיטא ישום על פי ב"ד כמה שכר יגיע להשתדלן הנ"ל, אמנם אם הפריז לו שכרו כנ"ל, אפילו בלא תקיעת כף חייב לו שכרו משלם כמבואר סוף סימן רס"ד, דהכא הוי דרך ליתן הרבה עבור שתדלנות כזה, ובלא"ה מביא ש"ך שם [סקט"ו] בשם יש"ש [ב"ק פ"י סי' ל"ח] דלעולם צריך לשלם הכל, ונמצא צריך לישבע אפילו שבועה דאורייתא שהרי עכ"פ מגיע לו ממנו דבר מה. איברא, כל זה אם נתן לו בסוף שטר זכר שלם, אך הוא טוען שלבסוף לא נתן לו, הנה אם באלמות לא נתן לו אין אנו יכולים להוציא ממון על הפיוס של תנאים ראשונים, עיין היטב סוף סימן קפ"ה בסמ"ע [סקכ"ו] וש"ך [סקי"ג] ויש"ש שם [סי' ל"ט] וחכם מבין מדעתו שאין לדמותו ממש לשידוכים, אך אם היה קנינים ביניהם או שחמיו פייס אותו בדבר אחר חלף שטר זכר שלם, א"כ פשוט שצריך לשלם לו כפי הנ"ל. והיות כי לא הראה לב"ד תנאים אחרונים הנכתבים מנאמני הקהילה כנהוג כי עשו דבריהם בלט וסתר, והראה תנאים אחרונים החתומים עדים אחרים, וגם לא רצה להראות הסך והענין רק שכתב בו שטר חצי זכר ולא שטר שלם, אשר מזה יש כעין רגלים לדבר להשביע על ככה שאין יש לו באמת שטר זכר שלם ושנעשה הכל באלמות ולא בפיוס ורצון ממנו, ואז פטור מכלום, ואם לא ירצה לישבע שבועה זו עכ"פ ישבע שבועה ראשונה, ורק היסת ולא שבועה דאורייתא, שלא הפריז כלום, ואז ישומו ב"ד מה מגיע שכר על ככה אם לא הפריז, אבל שבועה דאורייתא א"א להשביע כיון שטוען שלא קיבל מחמיו כלום אלא שאין רוצה לישבע על ככה, ואין כח בידינו להשביע שבועה דאורייתא ע"י גרימת שבועה אחרונה שהיא רק מכח רגלים לדבר כי אינו תביעת ברי, זהו הנראה לענ"ד בהסכמת בד"צ דפה, עכ"ל:
פתחי תשובה אבן העזר סימן קכה ס"ק כה: (מתוך שו"ת בר אילן)
שיצא לחוץ פסול. עבה"ט ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' שזו חומרא יתירה היא ובטופס לא מיפסיל בהכי ובתורף פסלינן אם מה שהוא חוץ לשטה בגליון אם המחק מפסיק משמעות מה שהוא תוך הגט ע"ש (והובא ג"כ בב"י) ובג"פ ס"ק נ"ט נראה דעתו דבתורף בכל גווני יש לפסול ובטופס יש להקל בזה אם אינו משנה משמעות מ"ש בתוך הגט כו' ע"ש. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף ק"כ כתב דמעשה הי' שכ' שתי תיבות חוץ לשיטה והי' בטופס הגט ועדיין לא ניתן והסכימו הרב מהר"י זיין ומהר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר. כ"כ הרב חיים שאול ח"א סי' ט"ל אות ה' וכ' עוד אם הניחו חלק בצדו בסוף השיטה כדי לכתוב ב' אותיות יטייטו שם כזה וכן נעשה מעשה ב' פעמים פה עה"ק. הרב מזבח אדמה דף מ"ז ע"ב עכ"ל. ולא ראיתי נוהגין כן:
שיצא לחוץ פסול. עבה"ט ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' שזו חומרא יתירה היא ובטופס לא מיפסיל בהכי ובתורף פסלינן אם מה שהוא חוץ לשטה בגליון אם המחק מפסיק משמעות מה שהוא תוך הגט ע"ש (והובא ג"כ בב"י) ובג"פ ס"ק נ"ט נראה דעתו דבתורף בכל גווני יש לפסול ובטופס יש להקל בזה אם אינו משנה משמעות מ"ש בתוך הגט כו' ע"ש. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף ק"כ כתב דמעשה הי' שכ' שתי תיבות חוץ לשיטה והי' בטופס הגט ועדיין לא ניתן והסכימו הרב מהר"י זיין ומהר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר. כ"כ הרב חיים שאול ח"א סי' ט"ל אות ה' וכ' עוד אם הניחו חלק בצדו בסוף השיטה כדי לכתוב ב' אותיות יטייטו שם כזה וכן נעשה מעשה ב' פעמים פה עה"ק. הרב מזבח אדמה דף מ"ז ע"ב עכ"ל. ולא ראיתי נוהגין כן:
יצחק משען
Well-known member
שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו - קונ' משיבת נפש פרק ט
(ה) והלום ראיתי בספר שו"ת בית יהודה למהר"י עייאש ז"ל חאו"ח סי' נ"ט שכתב בנידונו שם להתיר להדליק נר לחולה מסוכן שהיה קרוב ליציאת הנפש גם כשאינו מרגיש כבר ומבחין בהנאת הנר ומטעמא דצריכין היושבים סביבו לידע כשיהיה סמוך ליציאת הנפש אם קרבה פקודתו כדי לסייעו בוידוי וק"ש ולא תצא נפשו כרוח הבהמה היורדת היא למטה ע"ש, והדברים מפליאים, ושותא דמר לא ידענו. דהיכן מצינו בכזאת להתיר לחלל שבת באיסור תורה בכדי שיוכלו לקרות עם נוטה למות וידוי וק"ש, וכי יש לך מצוה הבאה בעבירה יותר גדולה מזו? כן תמוה מאד מ"ש שם הבני יהודה בלפני כן, דלאחר שמברר הדין דבכל ענין מדליקין הנר עבור חשיב"ס משום דיש הנאה גדולה לחולה המסוכן כשיראה סביביו קרוביו ואוהביו ולא תיטרף דעתו עליו, מוסיף וכותב בלשון אפילו בחולה שלא היה מרגיש ולא היה מבחין אין לחלק, דהך טעמא של אין לחלק אין לו כל הבנה כלל, והאם בשביל זה נתיר לעצמנו לעשות חילול שבת דאורייתא גם כשידענו שלחולה לא איכפת מזה ואין לו כבר הבחנה אם יש נר או אין נר לפניו, ורק משום כדי שלא לחלק בהיכא שיש לו הבחנה? ולהתיר בשביל הטעם הנ"ל, כדי שהיושבים סביבו ידעו אם קרבה פקודתו וכו', שכאמור ג"כ מופלא ונעלם הוא, הוא כותב זה כתוספת להטעם של אין לחלק, וכדממשיך שם לכתוב בלשון וגם צריכין היושבין לידע וכו', כיעו"ש. ואילו היה הבני יהודה מבאר את דבריו, שהדברים האמורים כותבם רק על כגון נדונו שהיה הדבר כבר בבין השמשות של מוצאי שבת, כמבואר בשאלה, דאז אינו כבר אלא משום שבות, היה אולי איזה מקום ליישבם במקצת, אבל כפי שיראה הרואה הוא כותב את דבריו בכנז"ל בהמשך דברי תשובתו כבירור כללי בדין ובהסבר היתר הדלקת נר בשבת עבור חולה שיב"ס, וע"כ דבריו מאד מרפסין איגרא ואין להם כל מקום ליישבם.
(ה) והלום ראיתי בספר שו"ת בית יהודה למהר"י עייאש ז"ל חאו"ח סי' נ"ט שכתב בנידונו שם להתיר להדליק נר לחולה מסוכן שהיה קרוב ליציאת הנפש גם כשאינו מרגיש כבר ומבחין בהנאת הנר ומטעמא דצריכין היושבים סביבו לידע כשיהיה סמוך ליציאת הנפש אם קרבה פקודתו כדי לסייעו בוידוי וק"ש ולא תצא נפשו כרוח הבהמה היורדת היא למטה ע"ש, והדברים מפליאים, ושותא דמר לא ידענו. דהיכן מצינו בכזאת להתיר לחלל שבת באיסור תורה בכדי שיוכלו לקרות עם נוטה למות וידוי וק"ש, וכי יש לך מצוה הבאה בעבירה יותר גדולה מזו? כן תמוה מאד מ"ש שם הבני יהודה בלפני כן, דלאחר שמברר הדין דבכל ענין מדליקין הנר עבור חשיב"ס משום דיש הנאה גדולה לחולה המסוכן כשיראה סביביו קרוביו ואוהביו ולא תיטרף דעתו עליו, מוסיף וכותב בלשון אפילו בחולה שלא היה מרגיש ולא היה מבחין אין לחלק, דהך טעמא של אין לחלק אין לו כל הבנה כלל, והאם בשביל זה נתיר לעצמנו לעשות חילול שבת דאורייתא גם כשידענו שלחולה לא איכפת מזה ואין לו כבר הבחנה אם יש נר או אין נר לפניו, ורק משום כדי שלא לחלק בהיכא שיש לו הבחנה? ולהתיר בשביל הטעם הנ"ל, כדי שהיושבים סביבו ידעו אם קרבה פקודתו וכו', שכאמור ג"כ מופלא ונעלם הוא, הוא כותב זה כתוספת להטעם של אין לחלק, וכדממשיך שם לכתוב בלשון וגם צריכין היושבין לידע וכו', כיעו"ש. ואילו היה הבני יהודה מבאר את דבריו, שהדברים האמורים כותבם רק על כגון נדונו שהיה הדבר כבר בבין השמשות של מוצאי שבת, כמבואר בשאלה, דאז אינו כבר אלא משום שבות, היה אולי איזה מקום ליישבם במקצת, אבל כפי שיראה הרואה הוא כותב את דבריו בכנז"ל בהמשך דברי תשובתו כבירור כללי בדין ובהסבר היתר הדלקת נר בשבת עבור חולה שיב"ס, וע"כ דבריו מאד מרפסין איגרא ואין להם כל מקום ליישבם.
פרי האדמה הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ה
תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר ועדיין החטים בקרקע ר"ל שלא השרישו הרי זה ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחים בכד או לא יתיר כיון שבטלו בקרקע וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו אלא שהשרישו קודם לעומר וחזר וזרעם היתה השאלה אם התירן עומר שעבר אם לאו ע"כ. וכתב מרן ז"ל איני רואה לא שיבוש ולא השגה שמש"כ ומי יתירם לאלו הוא פשוט שאם היו מונחים בכד היה העומר הבא מתירן ופי' הראב"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמ' וכו' ע"כ.
והנה מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' רי"ג כתב ז"ל כי הן אמת שהשגה הזאת היא תמוה מ"מ כד מעיינינן שפיר צדקו דבריו ז"ל והוא דס"ל להראב"ד דכל שלא השרישו קודם העומר שאין העומר מתירן עד עומר הבא אם לשנה הבאה הוא מונח בבית ודאי דעומר מתירו אמנם אם זרעו קודם שיבא עומר הכא בטיל ליה אגב ארעא ודאי ואין עומר הבא עליו מתירו ולכך השיגו להרמב"ם אם חטים אלו לא השרישו קודם העומר וזרעם בקרקע אם כן מי התירם לאלו שהרי עומר שעבר עדיין לא היו מושרשים ועומר הבא הרי הם כקרקע אם כן מי התירם אלא הבעיא היא היכא שהשרישו קודם העומר שלאחר העומר מותרים וזרעם בקרקע קודם עומר הבא מי אמרינן כמונחים בכד דמו והרי התירם עומר שעבר או דילמא בטלינהו אגב קרקע ונאסרו דאה"נ שאם היו בכד או אפי' בקרקע קודם העומר מותרים דלא בטלינהו מכל מקום היכא דחליף עלייהו עומר דהשתא תחת הקרקע מיבעיא אם בטלינהו אגב קרקע ועלתה בתיקו ע"כ. וכתב דזהו יושר דברי אמת וכו' יעו"ש.
והנה הר"ב משנה למלך הביא דברי מהרש"ך הנזכר וכתב וקשה דאם איתא דאע"ג דאשרוש קודם העומר כל שזרעם אחר העומר אמרינן בטלינהו וכו' א"כ הבעיין למה לי לאוקומא שעברו עליו שני עומרים ליבעי בחטים דאשרוש קודם העומר שהעומר התירם אם חזר וזרעם אם מותרים לאכלם בתוך השנה או צריך להמתין עד עומר הבא כי לזה נדחק מהרש"ך וכתב דאה"נ דמותרים אף על גב דזרעם בקרקע ולא כגידולים דמו אלא כמונחים בכד ולא מבעיא לן אי בטלינהו אגב קרקע אלא היכא דחליף עלייהו עומר הבא בדלא אשרוש וכתב התנא ז"ל באמת אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר וכו' וכתב שהם דברים בלתי מובנים.
והנה לענ"ד עוד קשה לי טובא על הרש"ך והראב"ד ז"ל דאם איתא דאיירי דאשרוש קודם העומר וכבר התירן העומר ומבעיא לן כיון דזרעינהו וחליף עלייהו עומר דהשתא אם נאסרין דבטלינהו או לא ובאמת כי לפי זה לשון הש"ס דקאמר עומר מתירן או אין מתירן קשה להולמו דלפי מהרש"ך היה לו לומר עומר אוסרן או לא וזהו שכתב מרן ודברי הש"ס לפי' הראב"ד לא ידעתי ליישבו וכו' ותמה אני על התנא אמאי לא הקשה לו זה שזה לא יישב הרש"ך משא"כ קושייתו שכבר יישבה בדרך קבלה או מה שיהיה גם לשון הראב"ד שכתב אם התירן עומר שעבר או לא קשים שהרי לדברי מהרש"ך הרי ודאי התירן אפילו זרעם כל דלא חליף עלייהו עומר הבא אמנם לענ"ד נראה לי ליישב דברי הראב"ד והוא דהוקשה לו ז"ל לפי פירש"י במנחות דף ס"ט שכתב שהספק של הבעיין הוא אם מקרו גידולין ונאסרו או אם מקרו כמונחים בכדא ומותרים והשתא אם כמונחין בכדא ניחא אך אם י"ל דמקרו גידולין א"כ אפי' התירן עומר שעבר דהיינו שהשרישו קודם שעבר יש להסתפק כל שזרען כיון דליכא למימר דמיקרו גידולין.
ועוד הקושיא עצמה של התנא להראב"ד שייך לרש"י דלמה ליה לש"ס למינקט בשני עומרין אפי' בעומר אחד שהשרישו קודם והתירן כיון שזרען אח"כ ואיכא לספוקי אי מקרו כגידולין סגי לכן פי' הראב"ד דהבעיא היא אפי' אם התירן עומר שעבר כגון שהשרישו קודם אי זרעם וחליף עלייהו עומר זה אי מותרין או לא ומדלא נקט אלא בב' עומרין משמע דקודם העומר אף על גב דזרען כל דלא חליף עלייהו עומר זה בהתירן הראשון הן עומדין ומה שקשה לשון הש"ס דקאמר עומר מתירן או לא וכו' אפשר לידחק דיישב זה הראב"ד במ"ש אי התירן עומר שעבר או לא ועומר מתירן וכו' היינו עומר שעבר אי התירן לגמרי או כיון דחליף עלייהו עומר זה חזרו ונאסרו וממ"ש ז"ל מי יתירם לאלו וכו' נראה ודאי דהכי ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שזרען והיו תחת הקרקע אין העומר מתירן פשיטא ולא מבעיא ליה לש"ס אלא אפי' התירן עומר שעבר ומה שכתב התנא ז"ל דלא שמענו שהעומר יאסור את המותר ואם קבלה נקבל וכו' נראה לענ"ד דלאו יחידאה הוא הראב"ד ז"ל בסברא זו שהרי מצאנו להרי"ט דסבר הכי והוא דהב"ח ז"ל הקשה ביו"ד סי' ק"ב בהא דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל א"כ היכי רב פפא ורב הונא הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר בחוץ לארץ דקא סבר דהוי דרבנן ולספקא לא חיישינן והרי הוי דבר שיש לו מתירין אחר העומר ותירץ הרי"ט ז"ל דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חדש וכן כתב הר' חיים דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירים כל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה.
והואיל ואתא לידן האי מלתא ראיתי לעמוד במה שכתב הרב בעל פר"ח שם סי' ק"ב ובכלל מה שהקשה עליו הקשה שם ס"ק י"ג ממתניתין דמשילין דאמרינן התם האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח ותבלין לעיסתה ביום טוב הרי העיסה כרגלי שתיהן ופריך בש"ס וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירץ רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי מחר יוליכנה או היום יאכלנה כאן ואם כן הרי עיסה דאע"ג דהיא עצמה אם יניחוה לשבת הבאה נאסרת ואפי' הכי מקרי דבר שיש לו מתירין ואם כן הוא הדין חמץ דאע"ג דחוזר לאיסורו הוא עצמו לשנה הבאה מקרי דבר שיש לו מתירין והנה הרב סמא דחיי כמוהר"ח אבולעפיה יצ"ו בס' עץ החיים דף ו' וס' מקראי קדש דף קס"ב כתב דטעות הוא בידו של הפר"ח דאשתמיט מיניה משנה ערוכה דהשואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל שקנה שביתה בבית השואל וכל שכן זה ששאל מים ומלח מיו"ט זה ליו"ט הבא דעיסה כרגלי השואל ואמאי תיאסר לשבת הבאה משא"כ בחמץ דודאי יחזור לאיסורו לשנה הבאה ולענ"ד י"ל דכונת הפר"ח ז"ל היינו גם כן אם אירע שהעיסה עצמה היתה ערב שבת הבא בבית המשאיל דודאי חוזרת ונאסרת ואם כן נקט הש"ס דהוי דבר שיש לו מתירין בפשיטות אף על גב דיש לדחות דבחמץ התם ודאי יחזור לאיסורו לשנה הבאה הרי שאפשר שלא יהיה בביתו או יתנהו לגוי במתנה וכו' דאינו נאסר מ"מ אם נשאר מקרי חוזר לאיסורו גם בעיסה אם תשאר בבית המשאיל ערב שבת הבא תחזור לאיסורו ואפי' הכי מקרי דבר שיש לו מתירין כן נראה להליץ בעד הפר"ח עוד ראיתי להפר"ח ז"ל שכתב דאשתמיט מיניה דמהרי"ט ז"ל ההיא סוגיא דאמרינן התם פ' הנודר מן הירק דגרסינן התם כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור וכו' הרי בפירוש דחדש קאמר הש"ס דהוי דבר שיש לו מתירין.
אמנם לענ"ד יתורץ קושיא זו דלא אישתמיט ליה הך סוגיא להרי"ט ז"ל אלא מוכרח לומר דס"ל כמ"ש מהרש"ך ז"ל לסברת הראב"ד ז"ל דאפי' דאשרוש קודם העומר ובא העומר והתירן כל שזרען והיו תחת הקרקע בשעת העומר דכל שלא בא העומר אפי' היו תחת הקרקע לא בטלינהו אבל לאחר העומר העומר אסרן הם ממש ואם כן מוכרח דחדש לא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון שחוזר הוא עצמו לאיסורו דומיא דחמץ שהוא עצמו חוזר לאיסורו לשנה הבאה ומאי דקרי ליה הש"ס שם בנדרים דחדש דבר שיש לו מתירין היינו בחטין שאינם עומדים לזריעה דשוב אין נאסרין משא"כ בחדש העומד לזריעה דחוזר לאיסורו והתם לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואחרי כתבי באמת ראיתי מ"ש הרב בני חיי ביו"ד סי' ק"ב דף מ' ודבריו צריך לי עיון שתירץ ז"ל דחדש הוי דבר שחוזר לאיסורו כגון שזרע אותם החטים ומ"ש בנדרים היינו היכא שנעשה קמח דלאו בר זריעה הוא והכריע כן מהבעיא הנזכרת דאם איתא דלא מקרי חוזר לאיסורו בודאי אמאי לא פשיט הבעיא שם מההיא דנדרים דאמר דהוי דבר שיש לו מתירין ואם חוזר לאיסורו מה שייך לומר דהוי דבר שיש לו מתירין ואם כן מאי קא מבעיא ליה ואמאי לא פשיט מההיא דקרי ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי דיש לחלק דההיא דנדרים איירי במידי דלאו בר זריעה כגון קמח ולכך מקרי דבר שיש לו מתירין והבעיא היא בחטים ושוב דחה הרב ז"ל ראיה זו דאפי' הכי לא דמי לחטים דמאיליו חוזר לאיסורו וכו' יעו"ש.
וקשה לי טובא בדבריו דאיך קאמר דמקרי חוזר לאיסורו כגון שזרען הלא אי אשרוש קודם העומר ועבר עליו העומר ואחר כך זרען פשיטא ליה להר"מ ומרן דלא מקרי גידולין ובהתירן הם עומדין ומי אסרן וכמ"ש התנא ז"ל דהעומר לא בא לאסור את המותר אלא דוקא חדש דלא אשרוש קודם העומר מבעיא לן וא"כ חדש דאשרוש קודם העומר הרי אחר העומר מותרין ואין עוד איסור בהם כלל אפילו אם זרען כל שלא השרישו דלא נאסרו הם אלא גדוליהם כמ"ש רש"י ז"ל אלא מוכרח לומר לענ"ד דלא מתוקמא סברת הרי"ט ז"ל אלא דוקא לסברת הראב"ד ז"ל דאפילו דהתירן עומר שעבר חוזרין לאיסורן דעומר הבא אוסרן וקודם העומר מותרין אפי' זרען כמ"ש מהרש"ך ז"ל ומה שכתב ז"ל דלא דמי לחמץ דמאליו חוזר לאיסורו הא לא איכפת כולי האי דכיון דקיימי לזריעה ודאי מקרי חוזר לאיסורו כיון דודאי זורען והתם בנדרים קאי בשלא הניחם לזורען ודוק וכיון דקיימא בתיקו לא הוי דבר שיש לו מתירין כמ"ש רש"ל סימן פ"ז יעו"ש בכנה"ג יו"ד.
והנה הכנה"ג יו"ד דף ק"א ס"ק ו' כתב וזה לשונו וכתב הב"ח ונראה לענ"ד דהיכא שיש בו צד קולא כגון שאין בו ממשו אלא טעמו אפי' הוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חמץ בפסח ואיסור חדש אין להחמיר אבל בלאו הכי אין להקל ע"כ. וכתב הכנה"ג ולא הבינותי דבריו במ"ש אפי' הוא חוזר לאיסורו כגון חמץ וכו' דנראה דהוי רבותא מאחר שחוזר לאיסורו והלא מה שחוזר לאיסור קולא היא לומר דלא הוי דבר שיש לו מתירין ומשום הכי בטיל ונראה דצריך להגיה היכא שיש בו צד קולא מפני שהוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה וכו'.
והנה לענ"ד הגהה זו אינה מתיישבת כ"כ שהרי לפי זה נראה דטעמו היינו משום דחוזר לאיסורו כי כן משמע מלישנא דמפני ואינו כן רק צד קולא הוא מפני שאין בו ממשו רק טעמו ואם יש להגיה היינו וגם חוזר לאיסורו וכו' אמנם נראה לענ"ד דאין להגיה והיינו דקאמר ונראה לענ"ד דהיכא שאין בו ממשו רק טעמו אפי' חוזר לאיסורו כגון וכו' דוקא מטעם זה אין להחמיר אבל בלאו הכי אפי' חוזר לאיסורו אין להקל והאפילו קאי לאין להקל עוד אפשר בכונתו ז"ל והוא אפי' שהוא חוזר לאיסורו כגון חמץ בפסח דלסברת הר"ם ומרן לא הוי דבר שאין לו מתירין וגם חדש דיש חולקים וכולם סוברים היפך סברת הרי"ט ואומרים דהוי דבר שיש לו מתירין אפ"ה אם ליכא אלא טעמו ולא ממשו אין להחמיר וכו' אמנם מהרי"ט או"ח סי' א' הביא לשון רבי ישעיה מטראני שכתב דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל אלא ביבש שממשו של איסור הוא עומד אבל אם נימוח ואין שם ממשו ולא טעמו הרי זה בטל ועומד וכו' וכתב הכנה"ג ז"ל שם ס"ק ז' דמשמע דדוקא היכא שאין שם לא ממשו ולא טעמו אבל אם יש בו נותן טעם אסור והוא היפך המרדכי וסיעתם וכתב ז"ל ואפשר שטעות סופר נפל בלשון ר"י מטראני ובמקום ולא צ"ל אלא טעמו וכו' ולענ"ד נראה להכריח כן מלשונו של ר"י מטראני ז"ל שכתב דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין דלא בטיל רק ביבש דממשו של איסור עומד משמע ודאי דבעינן דוקא ממשו של איסור וא"כ כשכתב אח"כ אבל כאן שנימוח ואין שם ממשו ולא טעמו מוכח ודאי שהוא טעות סופר וצ"ל אלא טעמו ואם כן מה שכתבו הכנה"ג דרך אפשר נראה לענ"ד שהוא ברור גם כי באו"ח סי' תמ"ז כתב הכנה"ג ז"ל לשון ר"י מטראני בלי הגהה וכתב שהוא חולק עם המרדכי וסיעתו ולא הכריח כמו שכתבתי.
אמנם הר"ב פר"ח או"ח סי' תמ"ז כתב על הכנה"ג דשכח ונשתבש ח"ו שלענין טעם אין לו בטול מדרבנן ולדעת רוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא הנה תמוה לי מלתא כיון דשם באו"ח לאו לפסקא דדינא כתבו רק הביא סברת ר"י מטראני והראיה שביו"ד הסכים אח"כ להחמיר כדעת הר"ן ושאר הפוסקים וכל שכן שהיא סברת ההגהת רמ"א שם סי' ק"ב אף כי עדיין לא היה כנה"ג יו"ד בזמן הפר"ח מ"מ אין מקום כלל לשבשו ח"ו וכ"ש שרבינו הוא דס"ל טעם כעיקר דרבנן יעו"ש בפט"ו מהלכות אלו ועיין בס' מנחת כהן מ"ש על רבינו בפ' י' מהלכות חמץ ומצה יעו"ש.
וראיתי להר"ב מקראי קדש דף קס"ג שכתב הטעם דחמץ בפסח אוסר במשהו לרבינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין והרא"ש נתן טעם משום דלא בדילי מניה וכו' וחייב כרת ונפק"מ כשנתערב משש שעות להרא"ש בטל בס' דליכא כרת ולרבינו אפי' באלף לא בטיל משום דבר שיש לו מתירין אחר הפסח ומרן חולק וכתב דאף לדעת רבינו אם נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים נגד סברת המגיד משנה ז"ל והקשה הרב סמא דחיי יצ"ו על מרן ז"ל דלסברת רבינו דאף דחוזר ונאסר מקרי דבר שיש לו מתירין איך כתב דנתערב ערב פסח בטל בששים ומאחר דמקרי דבר שיש לו מתירין קיימא לן דאפי' באלף לא בטיל והדין עם המגיד משנה וכו'.
ולי הדיוט אחר המחילה קשה שהרי מ"ש רבינו דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין אפי' שחוזר לאיסורו לשנה הבאה אפי' לשאינו מינו היינו משום טעמא דכתיב כל מחמצת והחמירה תורה בו וכו' משא"כ בשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין היינו דוקא במינו ומרן ז"ל בפ"א דהלכות חמץ שם כתב על הרב המגיד דבערב פסח נמי אפי' באלף לא בטיל וכו' כתב לא מן השם הוא ומ"ש דכיון דטעמו משום דבר שיש לו מתירין אפי' נתערב בערב פסח אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו היינו בתוך הפסח כדכתיב ביה קרא אבל משש שעות ולמעלה דלא כתיב ביה כל לא הוי במשהו וכו' יעו"ש ואשתמיט מהרב נר"ו דברי מרן הללו כאן כי מהרח"א עצמו יצ"ו דף קס"ב ע"ב סי' תמ"ז דין ב' נתן טעם לדברי מרן ז"ל דלא כמ"ש הפר"ח ז"ל ודוק.
תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר ועדיין החטים בקרקע ר"ל שלא השרישו הרי זה ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחים בכד או לא יתיר כיון שבטלו בקרקע וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו אלא שהשרישו קודם לעומר וחזר וזרעם היתה השאלה אם התירן עומר שעבר אם לאו ע"כ. וכתב מרן ז"ל איני רואה לא שיבוש ולא השגה שמש"כ ומי יתירם לאלו הוא פשוט שאם היו מונחים בכד היה העומר הבא מתירן ופי' הראב"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמ' וכו' ע"כ.
והנה מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' רי"ג כתב ז"ל כי הן אמת שהשגה הזאת היא תמוה מ"מ כד מעיינינן שפיר צדקו דבריו ז"ל והוא דס"ל להראב"ד דכל שלא השרישו קודם העומר שאין העומר מתירן עד עומר הבא אם לשנה הבאה הוא מונח בבית ודאי דעומר מתירו אמנם אם זרעו קודם שיבא עומר הכא בטיל ליה אגב ארעא ודאי ואין עומר הבא עליו מתירו ולכך השיגו להרמב"ם אם חטים אלו לא השרישו קודם העומר וזרעם בקרקע אם כן מי התירם לאלו שהרי עומר שעבר עדיין לא היו מושרשים ועומר הבא הרי הם כקרקע אם כן מי התירם אלא הבעיא היא היכא שהשרישו קודם העומר שלאחר העומר מותרים וזרעם בקרקע קודם עומר הבא מי אמרינן כמונחים בכד דמו והרי התירם עומר שעבר או דילמא בטלינהו אגב קרקע ונאסרו דאה"נ שאם היו בכד או אפי' בקרקע קודם העומר מותרים דלא בטלינהו מכל מקום היכא דחליף עלייהו עומר דהשתא תחת הקרקע מיבעיא אם בטלינהו אגב קרקע ועלתה בתיקו ע"כ. וכתב דזהו יושר דברי אמת וכו' יעו"ש.
והנה הר"ב משנה למלך הביא דברי מהרש"ך הנזכר וכתב וקשה דאם איתא דאע"ג דאשרוש קודם העומר כל שזרעם אחר העומר אמרינן בטלינהו וכו' א"כ הבעיין למה לי לאוקומא שעברו עליו שני עומרים ליבעי בחטים דאשרוש קודם העומר שהעומר התירם אם חזר וזרעם אם מותרים לאכלם בתוך השנה או צריך להמתין עד עומר הבא כי לזה נדחק מהרש"ך וכתב דאה"נ דמותרים אף על גב דזרעם בקרקע ולא כגידולים דמו אלא כמונחים בכד ולא מבעיא לן אי בטלינהו אגב קרקע אלא היכא דחליף עלייהו עומר הבא בדלא אשרוש וכתב התנא ז"ל באמת אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר וכו' וכתב שהם דברים בלתי מובנים.
והנה לענ"ד עוד קשה לי טובא על הרש"ך והראב"ד ז"ל דאם איתא דאיירי דאשרוש קודם העומר וכבר התירן העומר ומבעיא לן כיון דזרעינהו וחליף עלייהו עומר דהשתא אם נאסרין דבטלינהו או לא ובאמת כי לפי זה לשון הש"ס דקאמר עומר מתירן או אין מתירן קשה להולמו דלפי מהרש"ך היה לו לומר עומר אוסרן או לא וזהו שכתב מרן ודברי הש"ס לפי' הראב"ד לא ידעתי ליישבו וכו' ותמה אני על התנא אמאי לא הקשה לו זה שזה לא יישב הרש"ך משא"כ קושייתו שכבר יישבה בדרך קבלה או מה שיהיה גם לשון הראב"ד שכתב אם התירן עומר שעבר או לא קשים שהרי לדברי מהרש"ך הרי ודאי התירן אפילו זרעם כל דלא חליף עלייהו עומר הבא אמנם לענ"ד נראה לי ליישב דברי הראב"ד והוא דהוקשה לו ז"ל לפי פירש"י במנחות דף ס"ט שכתב שהספק של הבעיין הוא אם מקרו גידולין ונאסרו או אם מקרו כמונחים בכדא ומותרים והשתא אם כמונחין בכדא ניחא אך אם י"ל דמקרו גידולין א"כ אפי' התירן עומר שעבר דהיינו שהשרישו קודם שעבר יש להסתפק כל שזרען כיון דליכא למימר דמיקרו גידולין.
ועוד הקושיא עצמה של התנא להראב"ד שייך לרש"י דלמה ליה לש"ס למינקט בשני עומרין אפי' בעומר אחד שהשרישו קודם והתירן כיון שזרען אח"כ ואיכא לספוקי אי מקרו כגידולין סגי לכן פי' הראב"ד דהבעיא היא אפי' אם התירן עומר שעבר כגון שהשרישו קודם אי זרעם וחליף עלייהו עומר זה אי מותרין או לא ומדלא נקט אלא בב' עומרין משמע דקודם העומר אף על גב דזרען כל דלא חליף עלייהו עומר זה בהתירן הראשון הן עומדין ומה שקשה לשון הש"ס דקאמר עומר מתירן או לא וכו' אפשר לידחק דיישב זה הראב"ד במ"ש אי התירן עומר שעבר או לא ועומר מתירן וכו' היינו עומר שעבר אי התירן לגמרי או כיון דחליף עלייהו עומר זה חזרו ונאסרו וממ"ש ז"ל מי יתירם לאלו וכו' נראה ודאי דהכי ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שזרען והיו תחת הקרקע אין העומר מתירן פשיטא ולא מבעיא ליה לש"ס אלא אפי' התירן עומר שעבר ומה שכתב התנא ז"ל דלא שמענו שהעומר יאסור את המותר ואם קבלה נקבל וכו' נראה לענ"ד דלאו יחידאה הוא הראב"ד ז"ל בסברא זו שהרי מצאנו להרי"ט דסבר הכי והוא דהב"ח ז"ל הקשה ביו"ד סי' ק"ב בהא דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל א"כ היכי רב פפא ורב הונא הוו אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר בחוץ לארץ דקא סבר דהוי דרבנן ולספקא לא חיישינן והרי הוי דבר שיש לו מתירין אחר העומר ותירץ הרי"ט ז"ל דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חדש וכן כתב הר' חיים דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירים כל שחוזר לאיסורו לשנה הבאה.
והואיל ואתא לידן האי מלתא ראיתי לעמוד במה שכתב הרב בעל פר"ח שם סי' ק"ב ובכלל מה שהקשה עליו הקשה שם ס"ק י"ג ממתניתין דמשילין דאמרינן התם האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח ותבלין לעיסתה ביום טוב הרי העיסה כרגלי שתיהן ופריך בש"ס וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירץ רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי מחר יוליכנה או היום יאכלנה כאן ואם כן הרי עיסה דאע"ג דהיא עצמה אם יניחוה לשבת הבאה נאסרת ואפי' הכי מקרי דבר שיש לו מתירין ואם כן הוא הדין חמץ דאע"ג דחוזר לאיסורו הוא עצמו לשנה הבאה מקרי דבר שיש לו מתירין והנה הרב סמא דחיי כמוהר"ח אבולעפיה יצ"ו בס' עץ החיים דף ו' וס' מקראי קדש דף קס"ב כתב דטעות הוא בידו של הפר"ח דאשתמיט מיניה משנה ערוכה דהשואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל שקנה שביתה בבית השואל וכל שכן זה ששאל מים ומלח מיו"ט זה ליו"ט הבא דעיסה כרגלי השואל ואמאי תיאסר לשבת הבאה משא"כ בחמץ דודאי יחזור לאיסורו לשנה הבאה ולענ"ד י"ל דכונת הפר"ח ז"ל היינו גם כן אם אירע שהעיסה עצמה היתה ערב שבת הבא בבית המשאיל דודאי חוזרת ונאסרת ואם כן נקט הש"ס דהוי דבר שיש לו מתירין בפשיטות אף על גב דיש לדחות דבחמץ התם ודאי יחזור לאיסורו לשנה הבאה הרי שאפשר שלא יהיה בביתו או יתנהו לגוי במתנה וכו' דאינו נאסר מ"מ אם נשאר מקרי חוזר לאיסורו גם בעיסה אם תשאר בבית המשאיל ערב שבת הבא תחזור לאיסורו ואפי' הכי מקרי דבר שיש לו מתירין כן נראה להליץ בעד הפר"ח עוד ראיתי להפר"ח ז"ל שכתב דאשתמיט מיניה דמהרי"ט ז"ל ההיא סוגיא דאמרינן התם פ' הנודר מן הירק דגרסינן התם כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור וכו' הרי בפירוש דחדש קאמר הש"ס דהוי דבר שיש לו מתירין.
אמנם לענ"ד יתורץ קושיא זו דלא אישתמיט ליה הך סוגיא להרי"ט ז"ל אלא מוכרח לומר דס"ל כמ"ש מהרש"ך ז"ל לסברת הראב"ד ז"ל דאפי' דאשרוש קודם העומר ובא העומר והתירן כל שזרען והיו תחת הקרקע בשעת העומר דכל שלא בא העומר אפי' היו תחת הקרקע לא בטלינהו אבל לאחר העומר העומר אסרן הם ממש ואם כן מוכרח דחדש לא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון שחוזר הוא עצמו לאיסורו דומיא דחמץ שהוא עצמו חוזר לאיסורו לשנה הבאה ומאי דקרי ליה הש"ס שם בנדרים דחדש דבר שיש לו מתירין היינו בחטין שאינם עומדים לזריעה דשוב אין נאסרין משא"כ בחדש העומד לזריעה דחוזר לאיסורו והתם לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואחרי כתבי באמת ראיתי מ"ש הרב בני חיי ביו"ד סי' ק"ב דף מ' ודבריו צריך לי עיון שתירץ ז"ל דחדש הוי דבר שחוזר לאיסורו כגון שזרע אותם החטים ומ"ש בנדרים היינו היכא שנעשה קמח דלאו בר זריעה הוא והכריע כן מהבעיא הנזכרת דאם איתא דלא מקרי חוזר לאיסורו בודאי אמאי לא פשיט הבעיא שם מההיא דנדרים דאמר דהוי דבר שיש לו מתירין ואם חוזר לאיסורו מה שייך לומר דהוי דבר שיש לו מתירין ואם כן מאי קא מבעיא ליה ואמאי לא פשיט מההיא דקרי ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי דיש לחלק דההיא דנדרים איירי במידי דלאו בר זריעה כגון קמח ולכך מקרי דבר שיש לו מתירין והבעיא היא בחטים ושוב דחה הרב ז"ל ראיה זו דאפי' הכי לא דמי לחטים דמאיליו חוזר לאיסורו וכו' יעו"ש.
וקשה לי טובא בדבריו דאיך קאמר דמקרי חוזר לאיסורו כגון שזרען הלא אי אשרוש קודם העומר ועבר עליו העומר ואחר כך זרען פשיטא ליה להר"מ ומרן דלא מקרי גידולין ובהתירן הם עומדין ומי אסרן וכמ"ש התנא ז"ל דהעומר לא בא לאסור את המותר אלא דוקא חדש דלא אשרוש קודם העומר מבעיא לן וא"כ חדש דאשרוש קודם העומר הרי אחר העומר מותרין ואין עוד איסור בהם כלל אפילו אם זרען כל שלא השרישו דלא נאסרו הם אלא גדוליהם כמ"ש רש"י ז"ל אלא מוכרח לומר לענ"ד דלא מתוקמא סברת הרי"ט ז"ל אלא דוקא לסברת הראב"ד ז"ל דאפילו דהתירן עומר שעבר חוזרין לאיסורן דעומר הבא אוסרן וקודם העומר מותרין אפי' זרען כמ"ש מהרש"ך ז"ל ומה שכתב ז"ל דלא דמי לחמץ דמאליו חוזר לאיסורו הא לא איכפת כולי האי דכיון דקיימי לזריעה ודאי מקרי חוזר לאיסורו כיון דודאי זורען והתם בנדרים קאי בשלא הניחם לזורען ודוק וכיון דקיימא בתיקו לא הוי דבר שיש לו מתירין כמ"ש רש"ל סימן פ"ז יעו"ש בכנה"ג יו"ד.
והנה הכנה"ג יו"ד דף ק"א ס"ק ו' כתב וזה לשונו וכתב הב"ח ונראה לענ"ד דהיכא שיש בו צד קולא כגון שאין בו ממשו אלא טעמו אפי' הוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה כגון חמץ בפסח ואיסור חדש אין להחמיר אבל בלאו הכי אין להקל ע"כ. וכתב הכנה"ג ולא הבינותי דבריו במ"ש אפי' הוא חוזר לאיסורו כגון חמץ וכו' דנראה דהוי רבותא מאחר שחוזר לאיסורו והלא מה שחוזר לאיסור קולא היא לומר דלא הוי דבר שיש לו מתירין ומשום הכי בטיל ונראה דצריך להגיה היכא שיש בו צד קולא מפני שהוא חוזר לאיסורו לשנה הבאה וכו'.
והנה לענ"ד הגהה זו אינה מתיישבת כ"כ שהרי לפי זה נראה דטעמו היינו משום דחוזר לאיסורו כי כן משמע מלישנא דמפני ואינו כן רק צד קולא הוא מפני שאין בו ממשו רק טעמו ואם יש להגיה היינו וגם חוזר לאיסורו וכו' אמנם נראה לענ"ד דאין להגיה והיינו דקאמר ונראה לענ"ד דהיכא שאין בו ממשו רק טעמו אפי' חוזר לאיסורו כגון וכו' דוקא מטעם זה אין להחמיר אבל בלאו הכי אפי' חוזר לאיסורו אין להקל והאפילו קאי לאין להקל עוד אפשר בכונתו ז"ל והוא אפי' שהוא חוזר לאיסורו כגון חמץ בפסח דלסברת הר"ם ומרן לא הוי דבר שאין לו מתירין וגם חדש דיש חולקים וכולם סוברים היפך סברת הרי"ט ואומרים דהוי דבר שיש לו מתירין אפ"ה אם ליכא אלא טעמו ולא ממשו אין להחמיר וכו' אמנם מהרי"ט או"ח סי' א' הביא לשון רבי ישעיה מטראני שכתב דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל אלא ביבש שממשו של איסור הוא עומד אבל אם נימוח ואין שם ממשו ולא טעמו הרי זה בטל ועומד וכו' וכתב הכנה"ג ז"ל שם ס"ק ז' דמשמע דדוקא היכא שאין שם לא ממשו ולא טעמו אבל אם יש בו נותן טעם אסור והוא היפך המרדכי וסיעתם וכתב ז"ל ואפשר שטעות סופר נפל בלשון ר"י מטראני ובמקום ולא צ"ל אלא טעמו וכו' ולענ"ד נראה להכריח כן מלשונו של ר"י מטראני ז"ל שכתב דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין דלא בטיל רק ביבש דממשו של איסור עומד משמע ודאי דבעינן דוקא ממשו של איסור וא"כ כשכתב אח"כ אבל כאן שנימוח ואין שם ממשו ולא טעמו מוכח ודאי שהוא טעות סופר וצ"ל אלא טעמו ואם כן מה שכתבו הכנה"ג דרך אפשר נראה לענ"ד שהוא ברור גם כי באו"ח סי' תמ"ז כתב הכנה"ג ז"ל לשון ר"י מטראני בלי הגהה וכתב שהוא חולק עם המרדכי וסיעתו ולא הכריח כמו שכתבתי.
אמנם הר"ב פר"ח או"ח סי' תמ"ז כתב על הכנה"ג דשכח ונשתבש ח"ו שלענין טעם אין לו בטול מדרבנן ולדעת רוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא הנה תמוה לי מלתא כיון דשם באו"ח לאו לפסקא דדינא כתבו רק הביא סברת ר"י מטראני והראיה שביו"ד הסכים אח"כ להחמיר כדעת הר"ן ושאר הפוסקים וכל שכן שהיא סברת ההגהת רמ"א שם סי' ק"ב אף כי עדיין לא היה כנה"ג יו"ד בזמן הפר"ח מ"מ אין מקום כלל לשבשו ח"ו וכ"ש שרבינו הוא דס"ל טעם כעיקר דרבנן יעו"ש בפט"ו מהלכות אלו ועיין בס' מנחת כהן מ"ש על רבינו בפ' י' מהלכות חמץ ומצה יעו"ש.
וראיתי להר"ב מקראי קדש דף קס"ג שכתב הטעם דחמץ בפסח אוסר במשהו לרבינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין והרא"ש נתן טעם משום דלא בדילי מניה וכו' וחייב כרת ונפק"מ כשנתערב משש שעות להרא"ש בטל בס' דליכא כרת ולרבינו אפי' באלף לא בטיל משום דבר שיש לו מתירין אחר הפסח ומרן חולק וכתב דאף לדעת רבינו אם נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים נגד סברת המגיד משנה ז"ל והקשה הרב סמא דחיי יצ"ו על מרן ז"ל דלסברת רבינו דאף דחוזר ונאסר מקרי דבר שיש לו מתירין איך כתב דנתערב ערב פסח בטל בששים ומאחר דמקרי דבר שיש לו מתירין קיימא לן דאפי' באלף לא בטיל והדין עם המגיד משנה וכו'.
ולי הדיוט אחר המחילה קשה שהרי מ"ש רבינו דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין אפי' שחוזר לאיסורו לשנה הבאה אפי' לשאינו מינו היינו משום טעמא דכתיב כל מחמצת והחמירה תורה בו וכו' משא"כ בשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין היינו דוקא במינו ומרן ז"ל בפ"א דהלכות חמץ שם כתב על הרב המגיד דבערב פסח נמי אפי' באלף לא בטיל וכו' כתב לא מן השם הוא ומ"ש דכיון דטעמו משום דבר שיש לו מתירין אפי' נתערב בערב פסח אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו היינו בתוך הפסח כדכתיב ביה קרא אבל משש שעות ולמעלה דלא כתיב ביה כל לא הוי במשהו וכו' יעו"ש ואשתמיט מהרב נר"ו דברי מרן הללו כאן כי מהרח"א עצמו יצ"ו דף קס"ב ע"ב סי' תמ"ז דין ב' נתן טעם לדברי מרן ז"ל דלא כמ"ש הפר"ח ז"ל ודוק.
בני דוד הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב
[ב] החדש כיצד וכו'. ז"ל התוס' בקידושין דף ל"ז ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים וכו' יע"ש ואין בידי ס' ירושלמי לראות אם הקושיא שהביא בראש הדבור היא זו ומשמע לתוס' דקושיא זו דחלה הוא לכולה מתני' או דעל דברי ר"א דאמר אף החדש נמי פריך פעם אחרת אמאי לא תני חלה ומשני שאינה בשל גוים ואם הדבר כן קשה כיון שכבר תירצו לרבנן זה התי' הוא ג"כ לר"א ג"כ ומה חדש עכשו להקשות ולתרץ התי' עצמו אשר מזה מוכרח דהירוש' פעם א' בלבד הקשה ותי' וס"ל לתוס' דהקושיא הוא לכולה מתני' ואף לר"א:
והנה שמעתי שהב"ח הקשה לתוס' דמנ"ל דקושית הירושלמי הוא ג"כ לר"א הרי אפשר דר"א סבר דחדש אינו נוהג אלא בישראל וקושית חלה קאי דוקא לרבנן ומשום דערלה וכלאים נוהג בשל גוים תי' דחלה אינה בשל גוים. והקשו להב"ח דאם אית' דחדש נוהג בשל ישראל דוקא דלא כמ"ש התוס' א"כ אמאי לא תני חלה ועכשו לא יוכל לתרץ שאינה בשל גוים ולכאורה קושית הב"ח צ"ע שהרי בגמרא לקמן רוצה להוכיח דר"א מודה לרבנן בערלה וכלאים מדקתני אף החדש ודחי דלא גריס אף החדש אלא החדש לבד וא"כ כפי גרסתנו דקתני אף החדש משמע דמוסיף על דברי ת"ק וא"כ היאך נאמר דהקושיא לת"ק לבד והנה לקושיא שהק' להב"ח יש לתרץ דא"א לו' דר"א ס"ל דחדש הוא בישראל דוקא דא"כ לגרסתינו דמודה ר"א בערלה וכלאים א"כ הו"ל לר"א לפרש דחדש נמי נוהג בשל ישראל ולא לסתום לו' אף החדש דמשמע שהוא כמו ערלה וכלאים ובודאי כשתירצו בירושלמי לפי שאין חלה בגוי קאי גם לר"א והיה צריך הירושלמי לפרש זה דתי' זה לא שייך בחדש שהרי ר"א קאי גם לערלה וכלאים ומי יחלק לחדש ולפלוגי מערלה וכלאים ולמ"ד בגמ' דר"א אינו מודה לת"ק בערלה וכלאים אין קושיא כלל שהרי חדש הוא מן התורה וחלה הוא מדרבנן וכמ"ש התוס' בריש הדבור וא"ל שהוא מדרבנן שהרי חלה הוא מדרבנן וכו' וזה התי' שייך לרבנן אבל לר"א אינו הכרח דר"א מיירי בדאורייתא ות"ק דס"ל ערלה וכלאים הרי הם מדרבנן. אלא שק"ל תוס' אמאי הוכיחו מחלה שנוהג בח"ל ולא הוכיחו מערלה וכלאים שהוא מדרבנן:
[ב] החדש כיצד וכו'. ז"ל התוס' בקידושין דף ל"ז ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים וכו' יע"ש ואין בידי ס' ירושלמי לראות אם הקושיא שהביא בראש הדבור היא זו ומשמע לתוס' דקושיא זו דחלה הוא לכולה מתני' או דעל דברי ר"א דאמר אף החדש נמי פריך פעם אחרת אמאי לא תני חלה ומשני שאינה בשל גוים ואם הדבר כן קשה כיון שכבר תירצו לרבנן זה התי' הוא ג"כ לר"א ג"כ ומה חדש עכשו להקשות ולתרץ התי' עצמו אשר מזה מוכרח דהירוש' פעם א' בלבד הקשה ותי' וס"ל לתוס' דהקושיא הוא לכולה מתני' ואף לר"א:
והנה שמעתי שהב"ח הקשה לתוס' דמנ"ל דקושית הירושלמי הוא ג"כ לר"א הרי אפשר דר"א סבר דחדש אינו נוהג אלא בישראל וקושית חלה קאי דוקא לרבנן ומשום דערלה וכלאים נוהג בשל גוים תי' דחלה אינה בשל גוים. והקשו להב"ח דאם אית' דחדש נוהג בשל ישראל דוקא דלא כמ"ש התוס' א"כ אמאי לא תני חלה ועכשו לא יוכל לתרץ שאינה בשל גוים ולכאורה קושית הב"ח צ"ע שהרי בגמרא לקמן רוצה להוכיח דר"א מודה לרבנן בערלה וכלאים מדקתני אף החדש ודחי דלא גריס אף החדש אלא החדש לבד וא"כ כפי גרסתנו דקתני אף החדש משמע דמוסיף על דברי ת"ק וא"כ היאך נאמר דהקושיא לת"ק לבד והנה לקושיא שהק' להב"ח יש לתרץ דא"א לו' דר"א ס"ל דחדש הוא בישראל דוקא דא"כ לגרסתינו דמודה ר"א בערלה וכלאים א"כ הו"ל לר"א לפרש דחדש נמי נוהג בשל ישראל ולא לסתום לו' אף החדש דמשמע שהוא כמו ערלה וכלאים ובודאי כשתירצו בירושלמי לפי שאין חלה בגוי קאי גם לר"א והיה צריך הירושלמי לפרש זה דתי' זה לא שייך בחדש שהרי ר"א קאי גם לערלה וכלאים ומי יחלק לחדש ולפלוגי מערלה וכלאים ולמ"ד בגמ' דר"א אינו מודה לת"ק בערלה וכלאים אין קושיא כלל שהרי חדש הוא מן התורה וחלה הוא מדרבנן וכמ"ש התוס' בריש הדבור וא"ל שהוא מדרבנן שהרי חלה הוא מדרבנן וכו' וזה התי' שייך לרבנן אבל לר"א אינו הכרח דר"א מיירי בדאורייתא ות"ק דס"ל ערלה וכלאים הרי הם מדרבנן. אלא שק"ל תוס' אמאי הוכיחו מחלה שנוהג בח"ל ולא הוכיחו מערלה וכלאים שהוא מדרבנן:
בטקסט, או שגם ב-pdf זה יעזור?
מצורף עכ"פ בקובץ pdf.
פרי האדמה הלכות ברכות פרק ג הלכה י
[י] לענין ברכת האורז הטור כתב בתחלה מברך בורא פרי האדמה בשלו וכו' כמ"ש וכו' ובגמרא אמרינן דאורז אפילו איתיה בעיניה שלא ע"י תערובת אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בורא פרי האדמה ומותיב מדאמרינן הכוסס וכו' בפה"א טחנו וכו' בשלו וכו' בורא מיני מזונות ואסיק בתיובתא וכו' וכתב הרא"ש ז"ל הלכך על האורז אם אפאו או שבשלו ועשאו כמין דייסא וכו' בורא מיני מזונות ויש ספרים משם הלכות גדולות דבאורז שהכל וכתב הרא"ש ז"ל לאו מילתא היא וכו' ומרן בב"י כתב לשון הרא"ש ז"ל שעשאו כעין דייסא וכתב בהדיא ומ"מ נראה דהיינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אפילו ששלקו אינו מברך אלא בפה"א דבכלל כוסס הוא וכמו שכתבתי בחטים שלוקים וכו' והכי דייק לשון הרא"ש ז"ל שכתב כעין דייסא דוקא הא לאו הכי בורא פרי האדמה ואף על פי שה"ר יונה כתב דיש הפרש בין אורז ודוחן דבאורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם י"ל דהאי שלם אינו ר"ל דלא בעינן שנתמעך וכו' אלא דלא בעינן כתוש וכן מוכיח וכו' אלמא דשלם דנקט גבי אורז היינו לאפוקי כתוש דוקא אבל לעולם בעינן ממועך כדי שיברך עליו בורא מיני מזונות וכתב ז"ל ומיהו יש לחלק בין חטים לאורז דדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלי שום כתישה והילכך אף כשלא נתבשל הרבה לא נשתנה ברכתו משא"כ בחטים שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון הריפות והילכך כשמבשל אותם שלימים בלא כתישה הוי כאילו כוסס אותם חיים ע"כ. ונראה דכונת דבריו ז"ל היינו כיון שאין עושים בו שום דבר אלא כמות שהוא מבשלים אותו לכך אף שנתבשל כל שלא נתבשל הרבה לא נשתנה ברכתו ומברכין בפה"א אבל מבושל הרבה כדין תשתנה ברכתו וכו' אבל חטים שאין דרך לבשלם אלא כתושים או חלוקים לכך אפילו נתבשלו הרבה מאד כל שמבשלים אותם שלימים ועשאם דייסא כל שלא נכתשה הוי כאלו כוסס אותם חיים וכו' וכמ"ש בהלחם חמודות בשם הר"ר יונה גם כתוב שם בס' ל"ח על מ"ש הרא"ש ז"ל הילכך על האורז [שאפאו] או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין בורא מיני מזונות כתב בלחם חמודות דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אף על פי ששלקו אינו מברך כי אם בפה"א וכו' ובמעדני מלך כתב עיין וכו' על זה והלבוש כתב ס"ז אורז וכו' בין קלוי בין שלוק והגרעין שלם בורא פרי האדמה דפרי הוא וכו' ואם בשלו עד שנתמעך או טחנו ואפאו וכו' אזי אינו נקרא פרי ומברך בורא מיני מזונות וכו' יעו"ש ואי לאו דמסתפינא להגיה בלשון מרן הב"י אז הייתי מגיה והילכך דוקא כשלא נתבשל הרבה וכו' או למחוק תיבת אף לבד וכונתו היא כמ"ש לעיל דר"ל דלעולם האורז כל שהגרעין שלם מברכים בפה"א אבל אם נתמעך כדייסא מברכים בורא מיני מזונות אבל בחטים אפי' נתמעך כדייסא כיון שדרכם לכותשם או לחלקם כל שבשלם שלמים אפי' נתמעך כדייסא ברכתם בפה"א אם לא שנתמעך יפה כעין חביץ דקדרה והכי דייק לה מרן הב"י לעיל גבי חטים דנתמעך שלהם לא סגי כסתם דייסא אלא כדייסא כעין חביץ דקדרה שנדבקים ומ"ש לעיל גבי חטים והגרעינים שלמים היינו שאינו ר"ל שאינם נדבקים כעין חביץ אפי' שנתמעך כל שאין המיעוך כחביץ של קדרה ברכתו בפה"א כל זה כתבתי לפי שראיתי חולקים וס"ל דמברכים על האורז אפי' שלא נתמעך אלא הוא כמו שהוא חי שקורין פילאוו או טיני מברכין בורא מיני מזונות ואין להם שחר וסומכים עצמם בלשון רבינו יונה וכבר מרן הב"י פירש דברי ר' יונה דהיינו נתמעך ומ"ש שלמים היינו שלא נכתשו או נחלקו ומ"ש מרן הב"י אח"כ ומיהו וכו' אין נראה דסתר כל מ"ש לעיל כמ"ש המגן אברהם ס"ק יו"ד ותפס על הגהה שכתוב עד שנתמעך וכו' אבל לשון הב"ח ז"ל יש לומר דמה שתפס על מרן הוא דתחילה כתב בדין אורז כמו כוסס חטים וכו' דהשוה דין האורז לדין החטים ואחר כך נסתפק דיש לחלק וכו' ור"ל דבאורז כל שנתמעך אפי' שלא נתמעך הרבה כחביץ של קדרה דנדבקים וכו' מברך במ"מ ובחטים בעינן נתמעך הרבה כעין חביץ דנדבקים וכו' ועיין בס' מעם לועז פרשת יתרו דף קצ"א ע"ב דכתב בהדיא אפילו בג'ורבה דמברך בפה"א ובעינן דוקא שנתבקע ונמחה שכ"כ קיסי אריב'ינטו איסי דיזיזו דומיא מ"ש דהתם ברכתו במ"מ.
ועיין בספר ראשון לציון בשיטתו לברכות דף ל"ז במ"ש דהאוכל אורז חי וכן בחיטה היינו דוקא שהכל שהרי אינו נאכל כמ"ש חי וכו' ולע"ד י"ל דאם הוא חי יבש אינו נאכל כלל ואינו מברך כלום ואם הוא חי רך דנאכל משו"ה הוי בפה"א ואפשר כי זהו טעם הרא"ש והתוס' ומרן בשו"ע דפסקו סתם חיים בפה"א ולא הביא מרן בב"י שום חולק אמנם לענין ברכת האורז המבושל כתב ז"ל דלברך במ"מ צריך שיהיו הגרעינים דבוקים אחת אל אחת ומבושלים הרבה עד שהבא לאוכלן אינו לועסן כלל אלא בולעם כמו שהן דהיינו מעשה קדרה לכן לענ"ד נראה דיש לברך בפה"א עד שיתמעך הרבה כעין חביץ של קדרה שנדבקים זה עם זה אזי יברך במ"מ והנראה לענ"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר.
לענין הביסקוג'ו יבש שאין בו כדי שיעור ברכת המזון רק שאינו יכול לאכלו כי אם שרוי ואחר כך אפילו שנתיבש נתפח ויש בו שיעור רב עיין בספר גן המלך.
[י] לענין ברכת האורז הטור כתב בתחלה מברך בורא פרי האדמה בשלו וכו' כמ"ש וכו' ובגמרא אמרינן דאורז אפילו איתיה בעיניה שלא ע"י תערובת אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בורא פרי האדמה ומותיב מדאמרינן הכוסס וכו' בפה"א טחנו וכו' בשלו וכו' בורא מיני מזונות ואסיק בתיובתא וכו' וכתב הרא"ש ז"ל הלכך על האורז אם אפאו או שבשלו ועשאו כמין דייסא וכו' בורא מיני מזונות ויש ספרים משם הלכות גדולות דבאורז שהכל וכתב הרא"ש ז"ל לאו מילתא היא וכו' ומרן בב"י כתב לשון הרא"ש ז"ל שעשאו כעין דייסא וכתב בהדיא ומ"מ נראה דהיינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אפילו ששלקו אינו מברך אלא בפה"א דבכלל כוסס הוא וכמו שכתבתי בחטים שלוקים וכו' והכי דייק לשון הרא"ש ז"ל שכתב כעין דייסא דוקא הא לאו הכי בורא פרי האדמה ואף על פי שה"ר יונה כתב דיש הפרש בין אורז ודוחן דבאורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם י"ל דהאי שלם אינו ר"ל דלא בעינן שנתמעך וכו' אלא דלא בעינן כתוש וכן מוכיח וכו' אלמא דשלם דנקט גבי אורז היינו לאפוקי כתוש דוקא אבל לעולם בעינן ממועך כדי שיברך עליו בורא מיני מזונות וכתב ז"ל ומיהו יש לחלק בין חטים לאורז דדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלי שום כתישה והילכך אף כשלא נתבשל הרבה לא נשתנה ברכתו משא"כ בחטים שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון הריפות והילכך כשמבשל אותם שלימים בלא כתישה הוי כאילו כוסס אותם חיים ע"כ. ונראה דכונת דבריו ז"ל היינו כיון שאין עושים בו שום דבר אלא כמות שהוא מבשלים אותו לכך אף שנתבשל כל שלא נתבשל הרבה לא נשתנה ברכתו ומברכין בפה"א אבל מבושל הרבה כדין תשתנה ברכתו וכו' אבל חטים שאין דרך לבשלם אלא כתושים או חלוקים לכך אפילו נתבשלו הרבה מאד כל שמבשלים אותם שלימים ועשאם דייסא כל שלא נכתשה הוי כאלו כוסס אותם חיים וכו' וכמ"ש בהלחם חמודות בשם הר"ר יונה גם כתוב שם בס' ל"ח על מ"ש הרא"ש ז"ל הילכך על האורז [שאפאו] או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין בורא מיני מזונות כתב בלחם חמודות דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אף על פי ששלקו אינו מברך כי אם בפה"א וכו' ובמעדני מלך כתב עיין וכו' על זה והלבוש כתב ס"ז אורז וכו' בין קלוי בין שלוק והגרעין שלם בורא פרי האדמה דפרי הוא וכו' ואם בשלו עד שנתמעך או טחנו ואפאו וכו' אזי אינו נקרא פרי ומברך בורא מיני מזונות וכו' יעו"ש ואי לאו דמסתפינא להגיה בלשון מרן הב"י אז הייתי מגיה והילכך דוקא כשלא נתבשל הרבה וכו' או למחוק תיבת אף לבד וכונתו היא כמ"ש לעיל דר"ל דלעולם האורז כל שהגרעין שלם מברכים בפה"א אבל אם נתמעך כדייסא מברכים בורא מיני מזונות אבל בחטים אפי' נתמעך כדייסא כיון שדרכם לכותשם או לחלקם כל שבשלם שלמים אפי' נתמעך כדייסא ברכתם בפה"א אם לא שנתמעך יפה כעין חביץ דקדרה והכי דייק לה מרן הב"י לעיל גבי חטים דנתמעך שלהם לא סגי כסתם דייסא אלא כדייסא כעין חביץ דקדרה שנדבקים ומ"ש לעיל גבי חטים והגרעינים שלמים היינו שאינו ר"ל שאינם נדבקים כעין חביץ אפי' שנתמעך כל שאין המיעוך כחביץ של קדרה ברכתו בפה"א כל זה כתבתי לפי שראיתי חולקים וס"ל דמברכים על האורז אפי' שלא נתמעך אלא הוא כמו שהוא חי שקורין פילאוו או טיני מברכין בורא מיני מזונות ואין להם שחר וסומכים עצמם בלשון רבינו יונה וכבר מרן הב"י פירש דברי ר' יונה דהיינו נתמעך ומ"ש שלמים היינו שלא נכתשו או נחלקו ומ"ש מרן הב"י אח"כ ומיהו וכו' אין נראה דסתר כל מ"ש לעיל כמ"ש המגן אברהם ס"ק יו"ד ותפס על הגהה שכתוב עד שנתמעך וכו' אבל לשון הב"ח ז"ל יש לומר דמה שתפס על מרן הוא דתחילה כתב בדין אורז כמו כוסס חטים וכו' דהשוה דין האורז לדין החטים ואחר כך נסתפק דיש לחלק וכו' ור"ל דבאורז כל שנתמעך אפי' שלא נתמעך הרבה כחביץ של קדרה דנדבקים וכו' מברך במ"מ ובחטים בעינן נתמעך הרבה כעין חביץ דנדבקים וכו' ועיין בס' מעם לועז פרשת יתרו דף קצ"א ע"ב דכתב בהדיא אפילו בג'ורבה דמברך בפה"א ובעינן דוקא שנתבקע ונמחה שכ"כ קיסי אריב'ינטו איסי דיזיזו דומיא מ"ש דהתם ברכתו במ"מ.
ועיין בספר ראשון לציון בשיטתו לברכות דף ל"ז במ"ש דהאוכל אורז חי וכן בחיטה היינו דוקא שהכל שהרי אינו נאכל כמ"ש חי וכו' ולע"ד י"ל דאם הוא חי יבש אינו נאכל כלל ואינו מברך כלום ואם הוא חי רך דנאכל משו"ה הוי בפה"א ואפשר כי זהו טעם הרא"ש והתוס' ומרן בשו"ע דפסקו סתם חיים בפה"א ולא הביא מרן בב"י שום חולק אמנם לענין ברכת האורז המבושל כתב ז"ל דלברך במ"מ צריך שיהיו הגרעינים דבוקים אחת אל אחת ומבושלים הרבה עד שהבא לאוכלן אינו לועסן כלל אלא בולעם כמו שהן דהיינו מעשה קדרה לכן לענ"ד נראה דיש לברך בפה"א עד שיתמעך הרבה כעין חביץ של קדרה שנדבקים זה עם זה אזי יברך במ"מ והנראה לענ"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר.
לענין הביסקוג'ו יבש שאין בו כדי שיעור ברכת המזון רק שאינו יכול לאכלו כי אם שרוי ואחר כך אפילו שנתיבש נתפח ויש בו שיעור רב עיין בספר גן המלך.
תודה רבה!
תזכה לבנים ובנות צדיקים וצדיקות בע"ה.
פרי האדמה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ה
[ה] ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהם ולא יאחוז כלים ומעות בידו אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום.
נשאלתי אם מותר לשים הבתי עינים בחוטמו בשעה שמתפלל שמונה עשרה דאיכא למיחש שמא יפלו ויטרד ותתבטל כונתו כמ"ש גבי כתבי הקדש ותפילין דאין לאחוז אותם בידו כשהוא מתפלל או נימא דדמי למחזור תפלה שמותר לאחוז בידו הואיל ותופס לצורך תפלה עצמה לא טריד דומיא דלולב דמשום דלקיחתו מצוה לא טריד או אפשר דלא דמי להנהו שאוחזם בידו לצורך תפלה לא טריד לבו דהתם אוחזם בידו ואינם נופלים מאליהם משא"כ הכא שתלויים ועומדים דאיכא למיחש טפי שיפלו וישתברו או אפי' לא ישתברו יבא ליקח אותם מעל גבי קרקע ויבא שכמ"ה.
תשובה מה' מענה לשון יהיה עם פי והגיון לבי לכוין את ההלכה והיה לי לעינים ינחני במעגלי יושר למען שמו ואל אכשל בדבר הלכה ובתורתו אהגה יומם ולילה לא ימושו מפי ומפי זרעי וזרע זרעי תורת ה' מאירת עינים כן יהי רצון וזה החלי בס"ד גרסינן פ' לולב הגזול דף מ"א ע"ב אמר מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה מתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל וכו' ואמר שמואל סכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהם התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ע"כ ופי' רש"י ז"ל סכין מתירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו וקערה מלאה ומעות שלא יתפזרו וככר שאם יפול יהיה נמאס ע"כ נראה לפי זה דשאר דברים שאין בהם הפסד אם יפלו מידו מותר להתפלל בעודן בידו כן כתב מרן ז"ל בב"י סי' צ"ו ואחר כך הביא סברת רבינו יונה ז"ל דס"ל דסכין וקערה וכיוצא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת תפלה אלא לולב בלבד דמשום חיבוב מצוה לא ימעט בזה כונת התפלה ע"כ ומרן ז"ל בשלחנו הטהור פסק כסברת רש"י ז"ל. ולענ"ד מדיוק הש"ס נראה כסברת רש"י ז"ל ממה שאמרו התם לאו מצוה וטריד וכו' כנראה דמשום דטריד שמא יפלו ויהיו נפסדים הא לאו הכי שאינם מצוה שרי וההיא דלולב גם כן דמשום מצוה שרי התם נמי אם יפול אפשר יפסל וכן דייק רש"י ז"ל שכתב גבי לולב דמצוה היא ומתוך שחביבה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד ע"כ הרי שכתב דצריך שמירה כנראה שאם יפול אפשר יפסל.
והנה לנדו"ד נראה לדייק ממ"ש רש"י ז"ל אין משאן ושמירתם כבד עליו ולא טריד נראה דאפילו דדעתו בשמירתן כיון דאינו כבד עליו מתוך חבוב המצוה לא מקרי טריד ושרי אם כן בנדו"ד דאפי' דצריך הוא לשומרם כיון דחביב עליו ואדרבא הוי צורך אליו כדי להתפלל שאינו יודע להתפלל בעל פה ואפי' יודע מכל מקום מתוך הסידור מתפלל בעיון ודיוק יפה כי הכתב מעורר הכונה כמ"ש בתוצאות חיים כי אפי' בחזרת הש"ץ השמונה עשרה יהיה הסידור פתוח לפניו להיות אזניו פקוחות למ"ש הש"ץ ולא יפנה מחשבותיו כי ודאי שרי כמ"ש הבנימין זאב סי' קע"א דומיא דמחזורים דשרו וכמ"ש התרומת הדשן סי' טו"ב ואי משום מ"ש בשאלה דהתם אוחזם בידו ולא אתו ליפול כל כך בנקל כמו הבתי עינים ליתא חדא כי אדרבא כל המשים הבתי עינים כבר מדד אותם בחוטמו ועל הרוב הם נדחקים שם ואם לא יסירם בידו אינם נופלין ועדיף מהמחזורים דבאלו אין שום משא בהם ולא צריכי שמירה כ"כ כסידורים שצריך לאחוז אותם בידו מה גם שהרי גבי קערה מלאה פי' רש"י דהיינו טעמא משום דליכא מצוה באחיזתה הא אם היה צורך מצוה אף על גב דבנקל ישפך מעט ממנה וגם יתלכלכו בגדיו אפ"ה שרי ואדרבה הכא כיון שאפי' אם יפלו יכול ליקח אותם מעל גבי קרקע כמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה שאם היה במקום מיוחד דאז מותר ליטלו אפילו בתוך התפלה כדי להתפלל מתוכו וכן כתב מהריק"ש ז"ל. ובס' החסידים כתוב לאמר אפי' שאר ספרי הקדש אם היה מתפלל ונפל ספר לפניו או נטרד מדעתו ואינו יכול להתפלל בכונה יגביה ויתפלל בכונה וקודם שיגביה יסיים הברכה שהתחיל בה ואם הוא יכול לכוין יגביה הספר שהוא על הארץ ע"כ.
וראיתי להב"ח ז"ל שכתב סי' צ"ו וז"ל שלשה חילוקים בדבר תפילין וקערה וככר וכיוצא שיש בהם הפסד או היזק או בזיון כתבי הקדש אסור לתופסם ואם תפסן צריך לחזור ולהתפלל ולולב דמצוה ולא טריד מותר לכתחילה ושאר דברים דליכא מצוה ולא טריד לכתחילה לא יאחזם ובדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולהתפלל והכי נקטינן עכ"ד. והר"ב פרי חדש בס' מים חיים שם בסי' צ"ו כתב ז"ל דהוא טעות שהרי אפי' לא כיון קי"ל לקמן סי' קי"א שאין צריך לחזור ולהתפלל ע"כ. ולענ"ד אחר המחילה אי מהא לא איריא שהרי אדרבא התם בהדיא אמרינן שאם לא כיון באבות שיחזור ויתפלל וכתב הטור ז"ל וכן מרן ז"ל בשו"ע שאפי' כיון בכולם אם לא כיון באבות שיחזור ויתפלל ואם מפני מה שאמרו דהאידנא אינם חוזרים מפני חסרון כונה הטעם הוא משום דגם בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אמנם הב"ח ז"ל קאמר לדינא דגמרא שצריך לחזור ולהתפלל אמנם צריך לומר לדעת הב"ח דכשיש הפסד או היזק או בזיון כתבי הקדש דודאי לא יכוין משום הכי יחזור ויתפלל אבל שאר דברים דליכא מצוה כיון דלא טריד יכול לכוין ולכך בדיעבד יצא אבל באותם הדברים פסיקא ליה לתלמודא דודאי אינו יכול לכוין ולכך אפילו בדיעבד יחזור להתפלל כדין הגמרא כשלא כיון דיחזור להתפלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל סי' שד"מ וספר החסידים סי' ח"י.
והשיירי כנסת הגדולה סי' צ"ו כתב משם הב"ח השלשה חילוקים בדבר כל הני דטירדא וכו' אי נמי היזק וכו' אם תפסם צריך לחזור וכו' ולולב דמצוה ולא טריד לא יאחזנו בידו ובדיעבד יצא וכו' ע"כ ולענ"ד נראה דטעות סופר נפל שהרי הב"ח ז"ל כתב בהדיא דלולב מצוה ולא טריד אפי' לכתחילה והכי מוכח שם בש"ס ועוד דא"כ הו"ל שני חילוקים אלא ודאי חסר לשון וכצ"ל ולולב וכו' אפילו לכתחילה ושאר דברים דליכא מצוה ולא טריד בדיעבד יצא. ולענ"ד הן אמת כי מדברי הפוסקים ז"ל נראה דגם באלו דאיכא הפסד וכיוצא בדיעבד יצא ואולי יצא לו להרב ז"ל דין זה ממאי דקי"ל גבי היה רוכב על החמור או בספינה או ע"ג קרון שכתב מרן ז"ל סי' צ"ד ס"ט מי שהוכרח להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד ואין צריך לחדש דבר ואף כי הט"ז שם הכריח דרש"י ותוס' ור"ח והרא"ש לא סבירא להו הכי גם הטור ורבינו אם איתא דס"ל הכי הו"ל למימר בהדיא דיחזור יעוין שם אף כי יש לדחות כיון דהאידנא גם בחזרה אפשר שלא יכוין להכי לא ביארו דצריך לחזור וכו' מכל מקום הרי מרן ז"ל ס"ל דצריך לחזור ולהתפלל וכתב שם הב"ח ז"ל דמ"ש צריך לעמוד באבות היינו אכלהו ארוכב וכו' וצריך לחזור אחר כך ולהתפלל דלא גרע מספק התפלל דהכא אין לך חידוש גדול מזה שמתפלל עתה מעומד וכו' יעו"ש.
אמנם לענ"ד נראה דשלשה חילוקים בדבר כפי דיוק הש"ס דקאמר פרק לולב הגזול התם לאו מצוה וטריד נראה דמשום דאיכא תרתי ואחר כך קאמר הכא מצוה ולא טריד נראה דבעינן מצוה ולא טריד לכן נראה דבאותם דאיכא הפסד וכו' אפילו בדיעבד אם כבר היו בידו כשהתחיל להתפלל [יניחם] ע"ג קרקע ובאותם דליכא מצוה ולא טריד אם כבר היו בידו כשהתחיל להתפלל (יניחם) [א"צ להניחם] ובאותם דאיכא מצוה אפי' לכתחילה יקחם בידו קודם שיתחיל להתפלל ובסידורים שהם לצורך התפלה הרי פסקו שאפי' בתוך התפלה יקחם ממקום שהם מוכנים שם כדי להתפלל מכל מקום ממ"ש הש"ס לא יאחוז וכו' ויתפלל נראה לכתחילה דאל"כ היה לו לומר יניחם ואפשר כיון דקאי לספר תורה ותפילין דאי אפשר להניחם על גבי קרקע להכי נקט לא יאחוז וכו' ואם אחזם ודאי לא אמרינן ליה שיניחם על גבי קרקע ח"ו או יפסיק תפלתו להוליכם במקומם אמנם בההיא דלולב וכיוצא דאפילו לכתחילה שרי ליקח אותם קודם שיתחיל להתפלל כן נראה מהש"ס דפריך לאמימר וכו' שהיה לכתחילה מההיא דלא יאחוז וכו' ומשני דשרי וכו' נראה דקאי לאחוז אותם ולהתפלל משום חבוב מצוה. והרב ט"ז סי' צ"ו דייק הכי וכתב דנראה פשוט דאין זה אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ואפי' לדין התלמוד שכתב הטור סי' ק"א שצריך לחזור בשביל חסרון כונה באבות מכל מקום כאן אפילו שאחז ספר בידו אינו מהנמנע שיכול לכוין ואם ברור לו שכיון יצא ואם לא נתכון לא יצא אלא דחכמים אסרו לכתחילה לאחוז וכו' דקרוב שיבא לידי ביטול כונה וכו' ודבריו ז"ל ברורים ואינם צריכים חיזוק. והתוס' ז"ל שם דף מ"א ע"ב ד"ה ואמר שמואל כתבו ז"ל דאיצטריך ליה לשמואל לומר דלא תימא דוקא תפילין וספר תורה דאיכא בזיון כתבי הקדש וכו' יעו"ש. ולכאורה נראה דלא ס"ל כפי' רש"י ז"ל דדוקא הני דאיכא בזיון או פסידא אבל שאר דברים לא דאל"כ נימא דשמואל איצטריך אפי' תימא דלא הוה ס"ד לומר דוקא הנהו דאיכא ח"ו בזוי קדש אלא הוא הדין פסידא גם כן ואפי' הכי איצטריך לשמואל להשמיענו דוקא הני משום פסידא אבל אחריני דליכא פסידא לא אלא ודאי דס"ל דמאי דנקט שמואל הני לאו דוקא אלא הוא הדין שום דבר וכמו שכתב ר' יונה ז"ל ולזה הוכרחו לומר דלא איצטריך שמואל אלא דלא נימא דוקא הנהו להכי אמר דלאו דוקא הנך דנקט הברייתא אמנם אם נפרש דמאי דקאמרי ז"ל איצטריך ליה לשמואל היינו דהמקשן דהקשה היכי הוה מצלי וכו' אמאי הוצרך להביא מימרת שמואל מהברייתא לחוד קשיא לזה כתבו דאי מהברייתא היינו אומרים דוקא הנהו וכו' להכי איצטריך ליה למקשן מימרת שמואל מכל מקום פשט דברי התוס' שכתבו איצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דוקא וכו' שמע מינה דלפרש סברת שמואל קאמרי דלזה בא שמואל אם כן נראה דס"ל כסברת ר' יונה ז"ל.
והנה רבינו ז"ל שכתב לא יאחז תפילין בידו וכו' וספר תורה בזרועו וכו' ולא יאחז כלים ומעות בידו כתב הלח"מ ז"ל דמשמע מדבריו דכל מיני כלים קאמר דלא כפי' רש"י ז"ל ולפי זה הקשה אם כן אמאי נקט שמואל ככר וקערה ומעות לכן כתב דכלים דנקט רבינו היינו דומיא דמעות דשייך שמא יתפזרו הכי נמי כלים שמא ישתברו. והן אמת כי כן נראה דאם איתא דס"ל כסברת ר' יונה דכל מילי אסור היה לו לומר ולא יאחז שום דבר וכו' אלא ודאי דהאי כלים היינו דשייך בהו חשש שברון והלח"מ ז"ל דהקשה להר' ב"י אמאי נקט שמואל הכי ומשו"ה נייד מלפרש כל מילי הרי ר' יונה ז"ל דפירש כל מילי קאמר דמ"ש שמואל הני לאו דוקא ולא הזכירו הלח"מ גם דקושיא זו נמי שייך קצת לפי' רש"י נמי אמאי נקט הברייתא תפילין וספר תורה וכו' הלא אפילו ככר ומעות אלא ודאי דלרבותא נקט ספר תורה ותפלין אף על גב שהם מצוה וחשיבי ולא יפלו קמ"ל שמואל דלא אם כן נימא הוא הדין שאר כלים ואתא שמואל לומר הני בפירוש דלא תימא אדרבא אף על גב דהללו לית מצוה בהו מכל מקום כיון דאיכא פסידא עדיפי מכתבי הקדש ולא אתי ליפול קמ"ל דאדרבא טריד והוא הדין שאר כלים אף על גב דליכא הפסד וכ"כ הר"ב נחלת צבי ס"ק א' שהביא סברת ר' יונה וכתב וכן נראה מדברי הר"מ שכתב סתם ולא כלים וכו' ומ"ש שם ולא כלום הוא טעות סופר מכל מקום דברי רבינו ז"ל מוכחי דס"ל כפי' רש"י ז"ל כנזכר ועיין מ"ש מרן ז"ל בכ"מ אינו עושה מצוה בתפיסתן בידו ולא טריד הוא טעות סופר וצ"ל וטריד.
סוף דבר לענין הבתי עינים נראה דודאי שרי להניחם ודמי לספרי מחזור דאפי' לא היה בידו מקודם שיתחיל להתפלל מותר ליקח אותו בתוך השמונה עשרה כמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה סי' צ"ו אם הוא במקום מיוחד הכי נמי הא חזינן דלא נפלי מהר ואפי' יפלו ינטלם מהר וכל שכן לפי מ"ש הט"ז ז"ל שם דאפי' בספר תורה אם אוחזו בתפילת שמונה עשרה כדי שיהיה מורא שמים עליו וע"י זה יעורר הכונה שרי ולא אסרו בש"ס אלא היכא שלוקחם בידו לשמירה לחוד זהו סברתו וכן נראה גם כן סברת הר"ב עטרת צבי ס"ק ג' אף על גב דלמעשה לבו נוקפו כיון דלא נמצא מפורש אלא הש"ס סתמא אסר אבל בנדו"ד פשיטא דשרי שהרי אינו יכול להתפלל בספר כי אם בבתי עינים ואז יותר בכונה כמ"ש העטרת זקנים סי' צ"ו מ"מ אם אינם על פי מידת חוטמו ונופלין מחוטמו אפשר דיש להחמיר כיון דעומדין ליפול ולא דמי למחזור דאוחזו בידו לכן יקשרם או על ידי מחט יהדקם שהרי אפי' בקערה מלאה היינו משום שאין בה צורך מצוה הא אם יש צורך מצוה שרי.
ומ"ש מרן ז"ל בכ"מ על מ"ש רבינו היה משוי על ראשו וכו' ברייתא פרק המקבל בלשון הזה. קשה לי שהרי שם גרסינן היה משוי על כתפו וכו' ואדרבא היה לו לומר דלגירסת רבינו דוקא כשהיא על ראשו התם הוא דאמרינן מפשילו לאחריו אבל אם היה על כתפו לא כמ"ש בב"י סימן צ"ז יעו"ש וצריך לומר דחסורי מחסרא וכצ"ל ברייתא בפ' המקבל וגריס כלשון הזה ועיין מ"ש בהל' תפלין פ"ד הל' כ"ג יעו"ש.
[ה] ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהם ולא יאחוז כלים ומעות בידו אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום.
נשאלתי אם מותר לשים הבתי עינים בחוטמו בשעה שמתפלל שמונה עשרה דאיכא למיחש שמא יפלו ויטרד ותתבטל כונתו כמ"ש גבי כתבי הקדש ותפילין דאין לאחוז אותם בידו כשהוא מתפלל או נימא דדמי למחזור תפלה שמותר לאחוז בידו הואיל ותופס לצורך תפלה עצמה לא טריד דומיא דלולב דמשום דלקיחתו מצוה לא טריד או אפשר דלא דמי להנהו שאוחזם בידו לצורך תפלה לא טריד לבו דהתם אוחזם בידו ואינם נופלים מאליהם משא"כ הכא שתלויים ועומדים דאיכא למיחש טפי שיפלו וישתברו או אפי' לא ישתברו יבא ליקח אותם מעל גבי קרקע ויבא שכמ"ה.
תשובה מה' מענה לשון יהיה עם פי והגיון לבי לכוין את ההלכה והיה לי לעינים ינחני במעגלי יושר למען שמו ואל אכשל בדבר הלכה ובתורתו אהגה יומם ולילה לא ימושו מפי ומפי זרעי וזרע זרעי תורת ה' מאירת עינים כן יהי רצון וזה החלי בס"ד גרסינן פ' לולב הגזול דף מ"א ע"ב אמר מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה מתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל וכו' ואמר שמואל סכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהם התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ע"כ ופי' רש"י ז"ל סכין מתירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו וקערה מלאה ומעות שלא יתפזרו וככר שאם יפול יהיה נמאס ע"כ נראה לפי זה דשאר דברים שאין בהם הפסד אם יפלו מידו מותר להתפלל בעודן בידו כן כתב מרן ז"ל בב"י סי' צ"ו ואחר כך הביא סברת רבינו יונה ז"ל דס"ל דסכין וקערה וכיוצא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת תפלה אלא לולב בלבד דמשום חיבוב מצוה לא ימעט בזה כונת התפלה ע"כ ומרן ז"ל בשלחנו הטהור פסק כסברת רש"י ז"ל. ולענ"ד מדיוק הש"ס נראה כסברת רש"י ז"ל ממה שאמרו התם לאו מצוה וטריד וכו' כנראה דמשום דטריד שמא יפלו ויהיו נפסדים הא לאו הכי שאינם מצוה שרי וההיא דלולב גם כן דמשום מצוה שרי התם נמי אם יפול אפשר יפסל וכן דייק רש"י ז"ל שכתב גבי לולב דמצוה היא ומתוך שחביבה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד ע"כ הרי שכתב דצריך שמירה כנראה שאם יפול אפשר יפסל.
והנה לנדו"ד נראה לדייק ממ"ש רש"י ז"ל אין משאן ושמירתם כבד עליו ולא טריד נראה דאפילו דדעתו בשמירתן כיון דאינו כבד עליו מתוך חבוב המצוה לא מקרי טריד ושרי אם כן בנדו"ד דאפי' דצריך הוא לשומרם כיון דחביב עליו ואדרבא הוי צורך אליו כדי להתפלל שאינו יודע להתפלל בעל פה ואפי' יודע מכל מקום מתוך הסידור מתפלל בעיון ודיוק יפה כי הכתב מעורר הכונה כמ"ש בתוצאות חיים כי אפי' בחזרת הש"ץ השמונה עשרה יהיה הסידור פתוח לפניו להיות אזניו פקוחות למ"ש הש"ץ ולא יפנה מחשבותיו כי ודאי שרי כמ"ש הבנימין זאב סי' קע"א דומיא דמחזורים דשרו וכמ"ש התרומת הדשן סי' טו"ב ואי משום מ"ש בשאלה דהתם אוחזם בידו ולא אתו ליפול כל כך בנקל כמו הבתי עינים ליתא חדא כי אדרבא כל המשים הבתי עינים כבר מדד אותם בחוטמו ועל הרוב הם נדחקים שם ואם לא יסירם בידו אינם נופלין ועדיף מהמחזורים דבאלו אין שום משא בהם ולא צריכי שמירה כ"כ כסידורים שצריך לאחוז אותם בידו מה גם שהרי גבי קערה מלאה פי' רש"י דהיינו טעמא משום דליכא מצוה באחיזתה הא אם היה צורך מצוה אף על גב דבנקל ישפך מעט ממנה וגם יתלכלכו בגדיו אפ"ה שרי ואדרבה הכא כיון שאפי' אם יפלו יכול ליקח אותם מעל גבי קרקע כמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה שאם היה במקום מיוחד דאז מותר ליטלו אפילו בתוך התפלה כדי להתפלל מתוכו וכן כתב מהריק"ש ז"ל. ובס' החסידים כתוב לאמר אפי' שאר ספרי הקדש אם היה מתפלל ונפל ספר לפניו או נטרד מדעתו ואינו יכול להתפלל בכונה יגביה ויתפלל בכונה וקודם שיגביה יסיים הברכה שהתחיל בה ואם הוא יכול לכוין יגביה הספר שהוא על הארץ ע"כ.
וראיתי להב"ח ז"ל שכתב סי' צ"ו וז"ל שלשה חילוקים בדבר תפילין וקערה וככר וכיוצא שיש בהם הפסד או היזק או בזיון כתבי הקדש אסור לתופסם ואם תפסן צריך לחזור ולהתפלל ולולב דמצוה ולא טריד מותר לכתחילה ושאר דברים דליכא מצוה ולא טריד לכתחילה לא יאחזם ובדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולהתפלל והכי נקטינן עכ"ד. והר"ב פרי חדש בס' מים חיים שם בסי' צ"ו כתב ז"ל דהוא טעות שהרי אפי' לא כיון קי"ל לקמן סי' קי"א שאין צריך לחזור ולהתפלל ע"כ. ולענ"ד אחר המחילה אי מהא לא איריא שהרי אדרבא התם בהדיא אמרינן שאם לא כיון באבות שיחזור ויתפלל וכתב הטור ז"ל וכן מרן ז"ל בשו"ע שאפי' כיון בכולם אם לא כיון באבות שיחזור ויתפלל ואם מפני מה שאמרו דהאידנא אינם חוזרים מפני חסרון כונה הטעם הוא משום דגם בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אמנם הב"ח ז"ל קאמר לדינא דגמרא שצריך לחזור ולהתפלל אמנם צריך לומר לדעת הב"ח דכשיש הפסד או היזק או בזיון כתבי הקדש דודאי לא יכוין משום הכי יחזור ויתפלל אבל שאר דברים דליכא מצוה כיון דלא טריד יכול לכוין ולכך בדיעבד יצא אבל באותם הדברים פסיקא ליה לתלמודא דודאי אינו יכול לכוין ולכך אפילו בדיעבד יחזור להתפלל כדין הגמרא כשלא כיון דיחזור להתפלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל סי' שד"מ וספר החסידים סי' ח"י.
והשיירי כנסת הגדולה סי' צ"ו כתב משם הב"ח השלשה חילוקים בדבר כל הני דטירדא וכו' אי נמי היזק וכו' אם תפסם צריך לחזור וכו' ולולב דמצוה ולא טריד לא יאחזנו בידו ובדיעבד יצא וכו' ע"כ ולענ"ד נראה דטעות סופר נפל שהרי הב"ח ז"ל כתב בהדיא דלולב מצוה ולא טריד אפי' לכתחילה והכי מוכח שם בש"ס ועוד דא"כ הו"ל שני חילוקים אלא ודאי חסר לשון וכצ"ל ולולב וכו' אפילו לכתחילה ושאר דברים דליכא מצוה ולא טריד בדיעבד יצא. ולענ"ד הן אמת כי מדברי הפוסקים ז"ל נראה דגם באלו דאיכא הפסד וכיוצא בדיעבד יצא ואולי יצא לו להרב ז"ל דין זה ממאי דקי"ל גבי היה רוכב על החמור או בספינה או ע"ג קרון שכתב מרן ז"ל סי' צ"ד ס"ט מי שהוכרח להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד ואין צריך לחדש דבר ואף כי הט"ז שם הכריח דרש"י ותוס' ור"ח והרא"ש לא סבירא להו הכי גם הטור ורבינו אם איתא דס"ל הכי הו"ל למימר בהדיא דיחזור יעוין שם אף כי יש לדחות כיון דהאידנא גם בחזרה אפשר שלא יכוין להכי לא ביארו דצריך לחזור וכו' מכל מקום הרי מרן ז"ל ס"ל דצריך לחזור ולהתפלל וכתב שם הב"ח ז"ל דמ"ש צריך לעמוד באבות היינו אכלהו ארוכב וכו' וצריך לחזור אחר כך ולהתפלל דלא גרע מספק התפלל דהכא אין לך חידוש גדול מזה שמתפלל עתה מעומד וכו' יעו"ש.
אמנם לענ"ד נראה דשלשה חילוקים בדבר כפי דיוק הש"ס דקאמר פרק לולב הגזול התם לאו מצוה וטריד נראה דמשום דאיכא תרתי ואחר כך קאמר הכא מצוה ולא טריד נראה דבעינן מצוה ולא טריד לכן נראה דבאותם דאיכא הפסד וכו' אפילו בדיעבד אם כבר היו בידו כשהתחיל להתפלל [יניחם] ע"ג קרקע ובאותם דליכא מצוה ולא טריד אם כבר היו בידו כשהתחיל להתפלל (יניחם) [א"צ להניחם] ובאותם דאיכא מצוה אפי' לכתחילה יקחם בידו קודם שיתחיל להתפלל ובסידורים שהם לצורך התפלה הרי פסקו שאפי' בתוך התפלה יקחם ממקום שהם מוכנים שם כדי להתפלל מכל מקום ממ"ש הש"ס לא יאחוז וכו' ויתפלל נראה לכתחילה דאל"כ היה לו לומר יניחם ואפשר כיון דקאי לספר תורה ותפילין דאי אפשר להניחם על גבי קרקע להכי נקט לא יאחוז וכו' ואם אחזם ודאי לא אמרינן ליה שיניחם על גבי קרקע ח"ו או יפסיק תפלתו להוליכם במקומם אמנם בההיא דלולב וכיוצא דאפילו לכתחילה שרי ליקח אותם קודם שיתחיל להתפלל כן נראה מהש"ס דפריך לאמימר וכו' שהיה לכתחילה מההיא דלא יאחוז וכו' ומשני דשרי וכו' נראה דקאי לאחוז אותם ולהתפלל משום חבוב מצוה. והרב ט"ז סי' צ"ו דייק הכי וכתב דנראה פשוט דאין זה אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ואפי' לדין התלמוד שכתב הטור סי' ק"א שצריך לחזור בשביל חסרון כונה באבות מכל מקום כאן אפילו שאחז ספר בידו אינו מהנמנע שיכול לכוין ואם ברור לו שכיון יצא ואם לא נתכון לא יצא אלא דחכמים אסרו לכתחילה לאחוז וכו' דקרוב שיבא לידי ביטול כונה וכו' ודבריו ז"ל ברורים ואינם צריכים חיזוק. והתוס' ז"ל שם דף מ"א ע"ב ד"ה ואמר שמואל כתבו ז"ל דאיצטריך ליה לשמואל לומר דלא תימא דוקא תפילין וספר תורה דאיכא בזיון כתבי הקדש וכו' יעו"ש. ולכאורה נראה דלא ס"ל כפי' רש"י ז"ל דדוקא הני דאיכא בזיון או פסידא אבל שאר דברים לא דאל"כ נימא דשמואל איצטריך אפי' תימא דלא הוה ס"ד לומר דוקא הנהו דאיכא ח"ו בזוי קדש אלא הוא הדין פסידא גם כן ואפי' הכי איצטריך לשמואל להשמיענו דוקא הני משום פסידא אבל אחריני דליכא פסידא לא אלא ודאי דס"ל דמאי דנקט שמואל הני לאו דוקא אלא הוא הדין שום דבר וכמו שכתב ר' יונה ז"ל ולזה הוכרחו לומר דלא איצטריך שמואל אלא דלא נימא דוקא הנהו להכי אמר דלאו דוקא הנך דנקט הברייתא אמנם אם נפרש דמאי דקאמרי ז"ל איצטריך ליה לשמואל היינו דהמקשן דהקשה היכי הוה מצלי וכו' אמאי הוצרך להביא מימרת שמואל מהברייתא לחוד קשיא לזה כתבו דאי מהברייתא היינו אומרים דוקא הנהו וכו' להכי איצטריך ליה למקשן מימרת שמואל מכל מקום פשט דברי התוס' שכתבו איצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דוקא וכו' שמע מינה דלפרש סברת שמואל קאמרי דלזה בא שמואל אם כן נראה דס"ל כסברת ר' יונה ז"ל.
והנה רבינו ז"ל שכתב לא יאחז תפילין בידו וכו' וספר תורה בזרועו וכו' ולא יאחז כלים ומעות בידו כתב הלח"מ ז"ל דמשמע מדבריו דכל מיני כלים קאמר דלא כפי' רש"י ז"ל ולפי זה הקשה אם כן אמאי נקט שמואל ככר וקערה ומעות לכן כתב דכלים דנקט רבינו היינו דומיא דמעות דשייך שמא יתפזרו הכי נמי כלים שמא ישתברו. והן אמת כי כן נראה דאם איתא דס"ל כסברת ר' יונה דכל מילי אסור היה לו לומר ולא יאחז שום דבר וכו' אלא ודאי דהאי כלים היינו דשייך בהו חשש שברון והלח"מ ז"ל דהקשה להר' ב"י אמאי נקט שמואל הכי ומשו"ה נייד מלפרש כל מילי הרי ר' יונה ז"ל דפירש כל מילי קאמר דמ"ש שמואל הני לאו דוקא ולא הזכירו הלח"מ גם דקושיא זו נמי שייך קצת לפי' רש"י נמי אמאי נקט הברייתא תפילין וספר תורה וכו' הלא אפילו ככר ומעות אלא ודאי דלרבותא נקט ספר תורה ותפלין אף על גב שהם מצוה וחשיבי ולא יפלו קמ"ל שמואל דלא אם כן נימא הוא הדין שאר כלים ואתא שמואל לומר הני בפירוש דלא תימא אדרבא אף על גב דהללו לית מצוה בהו מכל מקום כיון דאיכא פסידא עדיפי מכתבי הקדש ולא אתי ליפול קמ"ל דאדרבא טריד והוא הדין שאר כלים אף על גב דליכא הפסד וכ"כ הר"ב נחלת צבי ס"ק א' שהביא סברת ר' יונה וכתב וכן נראה מדברי הר"מ שכתב סתם ולא כלים וכו' ומ"ש שם ולא כלום הוא טעות סופר מכל מקום דברי רבינו ז"ל מוכחי דס"ל כפי' רש"י ז"ל כנזכר ועיין מ"ש מרן ז"ל בכ"מ אינו עושה מצוה בתפיסתן בידו ולא טריד הוא טעות סופר וצ"ל וטריד.
סוף דבר לענין הבתי עינים נראה דודאי שרי להניחם ודמי לספרי מחזור דאפי' לא היה בידו מקודם שיתחיל להתפלל מותר ליקח אותו בתוך השמונה עשרה כמ"ש מור"ם ז"ל בהגהה סי' צ"ו אם הוא במקום מיוחד הכי נמי הא חזינן דלא נפלי מהר ואפי' יפלו ינטלם מהר וכל שכן לפי מ"ש הט"ז ז"ל שם דאפי' בספר תורה אם אוחזו בתפילת שמונה עשרה כדי שיהיה מורא שמים עליו וע"י זה יעורר הכונה שרי ולא אסרו בש"ס אלא היכא שלוקחם בידו לשמירה לחוד זהו סברתו וכן נראה גם כן סברת הר"ב עטרת צבי ס"ק ג' אף על גב דלמעשה לבו נוקפו כיון דלא נמצא מפורש אלא הש"ס סתמא אסר אבל בנדו"ד פשיטא דשרי שהרי אינו יכול להתפלל בספר כי אם בבתי עינים ואז יותר בכונה כמ"ש העטרת זקנים סי' צ"ו מ"מ אם אינם על פי מידת חוטמו ונופלין מחוטמו אפשר דיש להחמיר כיון דעומדין ליפול ולא דמי למחזור דאוחזו בידו לכן יקשרם או על ידי מחט יהדקם שהרי אפי' בקערה מלאה היינו משום שאין בה צורך מצוה הא אם יש צורך מצוה שרי.
ומ"ש מרן ז"ל בכ"מ על מ"ש רבינו היה משוי על ראשו וכו' ברייתא פרק המקבל בלשון הזה. קשה לי שהרי שם גרסינן היה משוי על כתפו וכו' ואדרבא היה לו לומר דלגירסת רבינו דוקא כשהיא על ראשו התם הוא דאמרינן מפשילו לאחריו אבל אם היה על כתפו לא כמ"ש בב"י סימן צ"ז יעו"ש וצריך לומר דחסורי מחסרא וכצ"ל ברייתא בפ' המקבל וגריס כלשון הזה ועיין מ"ש בהל' תפלין פ"ד הל' כ"ג יעו"ש.
