אולי תפתח נושא "בקשת העתקה מספר "פרי האדמה" ושם תבקש כל פעם...
או אולי אפי' "בקשות העתקה מספרים"...
או אולי אפי' "בקשות העתקה מספרים"...
בכבוד, קריינתא דאיגרתא וכו'.
בוצע.
פרי האדמה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה י
[י] בלילי שבתות חוזר השליח ציבור וכו' אלא ברכה אחת מעין שבע וכו'. עיין בספר בית דוד דף קל"ה ע"ג וד' שהסכים דכשם שאין לאומרה לא בבית חתנים ולא בבית האבל כן אין לאומרה בכפרים שברחו רוב העיר מפני פחד ה' וכו' ומקום שיש להם ספק מנהג ח"ו נכשל בעון ברכה לבטלה דכל שאינו בית הכנסת קבוע בספר תורה אין לאומרה ואפילו היכא דמתפללים בו בכל לילה מפני שאין בית הכנסת קרוב הו"ל כיחידים ואין לאומרה והרדב"ז ז"ל שכתב סי' ח"י לאומרה בבית המדרש היינו דוקא בבית המדרש דקדוש כבית הכנסת וכן כתב המגן אברהם והיכא שמקדישין ספר תורה ונוהגים להתפלל אותו שבת שם נסתפק הכנסת הגדולה ז"ל בשיירי וכתב ז"ל דאם היו אומרים לא היה מוחה ואם לא היו אומרים לא היה אומר להם שיאמרו אפי' דיש שם ספר תורה והט"ז ז"ל כתב דהירידים או מקום שנוהגים להתפלל בו באיזה ימים דהרי זה כבית הכנסת ואומרים שם ברכה זו והכנסת הגדולה סי' רס"ח הביא תשובת הרדב"ז הנזכר וגם ההיא דעיר שיש בה ספק מנהג אין לאומרה אבל במקום שנוהגים לאומרה אין לשנות ע"כ ועיין מה שהקשה הרב בית דוד שם על השיירי כנסת הגדולה במ"ש דנראה דפליג רדב"ז על מהר"א ירושלמי וכו' ולענ"ד לא קשיא שהרי קושיתו היא ע"פ היסוד שיסד דהר"א ירושלמי ז"ל איירי אפי' שמתפללים שם בכל לילה ואם כן אפשר לפרש דברי רדב"ז דהיינו דבית המדרש אין לך קבע וכו' היינו משום הלימוד אף על גב דאין מתפללים אלא התלמידים באקראי דאל"כ הרי ודאי קבע גמור הוי ואם כן הוי היפך דברי הר"א ירושלמי ז"ל דאפילו שהם תדירים וכו' להכי כתב ז"ל דאפי' הכי בית המדרש שאני אבל בשאר מקומות אפי' שמתפללים בכל לילה וכו' מ"מ דברי הכנסת הגדולה צל"ע דממה שכתב בכל לילה מפני שאין בית הכנסת קרוב נראה הא אם מתפללים תדיר יום ולילה אפי' שאין שם ספר תורה שפיר דמי ואחר כך כתב דכל שאין שם ספר תורה לא אריך למעבד הכי והפשט נראה דאפילו דמתפללים יומם ולילה כל שאין ספר תורה אין אומרים אותו אם לא שהוא בית המדרש ובספר דבר משה חלק או"ח סי' כ"ג כתב וז"ל נראה בפירושו דאין הדבר תלוי בספר תורה דדוקא בבית הכנסת וכו' שאומרים ערבית בקבע ואומרים אותה ולא במקום אחר שמתפללים באקראי אפי' שיש שם ספר תורה וסיפא דמילתיה נמי כתב דאפי' שיש ספר תורה צריך שיתפללו שם בקבע לא באקראי ואז יכולים לומר אפי' בשטח שלפני הבית אשר בו הספר תורה ויותר טוב שהשליח ציבור יתפלל בפתח הבית שבו הספר תורה אמנם פעה"ק ירושלים ת"ו שמתפללים בעזרה החיצונית תדיר יומם ולילה ובשעת קריאת ספר תורה מביאים אותו מהעזרה פנימית אין שום פקפוק דודאי לכו"ע אומרים אותה ועיין בספר ידי אליהו סי' ו' דף ג' יעו"ש.
[י] בלילי שבתות חוזר השליח ציבור וכו' אלא ברכה אחת מעין שבע וכו'. עיין בספר בית דוד דף קל"ה ע"ג וד' שהסכים דכשם שאין לאומרה לא בבית חתנים ולא בבית האבל כן אין לאומרה בכפרים שברחו רוב העיר מפני פחד ה' וכו' ומקום שיש להם ספק מנהג ח"ו נכשל בעון ברכה לבטלה דכל שאינו בית הכנסת קבוע בספר תורה אין לאומרה ואפילו היכא דמתפללים בו בכל לילה מפני שאין בית הכנסת קרוב הו"ל כיחידים ואין לאומרה והרדב"ז ז"ל שכתב סי' ח"י לאומרה בבית המדרש היינו דוקא בבית המדרש דקדוש כבית הכנסת וכן כתב המגן אברהם והיכא שמקדישין ספר תורה ונוהגים להתפלל אותו שבת שם נסתפק הכנסת הגדולה ז"ל בשיירי וכתב ז"ל דאם היו אומרים לא היה מוחה ואם לא היו אומרים לא היה אומר להם שיאמרו אפי' דיש שם ספר תורה והט"ז ז"ל כתב דהירידים או מקום שנוהגים להתפלל בו באיזה ימים דהרי זה כבית הכנסת ואומרים שם ברכה זו והכנסת הגדולה סי' רס"ח הביא תשובת הרדב"ז הנזכר וגם ההיא דעיר שיש בה ספק מנהג אין לאומרה אבל במקום שנוהגים לאומרה אין לשנות ע"כ ועיין מה שהקשה הרב בית דוד שם על השיירי כנסת הגדולה במ"ש דנראה דפליג רדב"ז על מהר"א ירושלמי וכו' ולענ"ד לא קשיא שהרי קושיתו היא ע"פ היסוד שיסד דהר"א ירושלמי ז"ל איירי אפי' שמתפללים שם בכל לילה ואם כן אפשר לפרש דברי רדב"ז דהיינו דבית המדרש אין לך קבע וכו' היינו משום הלימוד אף על גב דאין מתפללים אלא התלמידים באקראי דאל"כ הרי ודאי קבע גמור הוי ואם כן הוי היפך דברי הר"א ירושלמי ז"ל דאפילו שהם תדירים וכו' להכי כתב ז"ל דאפי' הכי בית המדרש שאני אבל בשאר מקומות אפי' שמתפללים בכל לילה וכו' מ"מ דברי הכנסת הגדולה צל"ע דממה שכתב בכל לילה מפני שאין בית הכנסת קרוב נראה הא אם מתפללים תדיר יום ולילה אפי' שאין שם ספר תורה שפיר דמי ואחר כך כתב דכל שאין שם ספר תורה לא אריך למעבד הכי והפשט נראה דאפילו דמתפללים יומם ולילה כל שאין ספר תורה אין אומרים אותו אם לא שהוא בית המדרש ובספר דבר משה חלק או"ח סי' כ"ג כתב וז"ל נראה בפירושו דאין הדבר תלוי בספר תורה דדוקא בבית הכנסת וכו' שאומרים ערבית בקבע ואומרים אותה ולא במקום אחר שמתפללים באקראי אפי' שיש שם ספר תורה וסיפא דמילתיה נמי כתב דאפי' שיש ספר תורה צריך שיתפללו שם בקבע לא באקראי ואז יכולים לומר אפי' בשטח שלפני הבית אשר בו הספר תורה ויותר טוב שהשליח ציבור יתפלל בפתח הבית שבו הספר תורה אמנם פעה"ק ירושלים ת"ו שמתפללים בעזרה החיצונית תדיר יומם ולילה ובשעת קריאת ספר תורה מביאים אותו מהעזרה פנימית אין שום פקפוק דודאי לכו"ע אומרים אותה ועיין בספר ידי אליהו סי' ו' דף ג' יעו"ש.
חזק וברוך!
אגב, אם תרצה משהו מאוצה"ח גירסה הכי חדשה, דבר איתי :)...
אושרי רביב
Well-known member
פרי האדמה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב
הלכה יח
[יח] כל השנה וכו' האל הקדוש וכו'. בהיותי במצרים פ"ב חולה וספר הטור או"ח בידי לבד ראיתי לדקדק קצת במ"ש בסי' תקפ"א תניא וכו' שנאמר עלה וכו' לכן וכו' בר"ח אלול וכו' י"ל דתינח דכיון שעל ידי השופר נמנעו וכו' תיקנו שופר אמנם היותו בראש חדש אלול דומיא דהתם וכל החדש אמאי הלא התם היה משום עליית משה רבינו ע"ה שלא יטעו וצ"ל דבראש חדש היינו זכר לאותה תרועה שנמנעו וכל החדש היינו להזהיר שיעשו תשובה והכי דייק דקאמר בכל שנה ושנה וכל החדש וכו' שהיה לו לומר בראש חדש וכל החדש בכל שנה אלא ודאי דתרי מילי נינהו. ובהכי יתורץ קושית מרן בב"י אמאי הוצרך גם כן לפסוק אם יתקע וגו' כי לתירוץ שני של מרן ז"ל שם דלעורר וכו' הוצרך הפסוק והכל דבר אחד אם כן מאי לכן וכו' הלא התם למניעה לחוד וי"ל דתרתי בעינן מניעה וחזרה בתשובה. אמנם עדיין קשה לפי תירוץ מרן דכל מה שהביא מהמדבר היינו לראיה שעל ידי השופר חוזרים אם כן סגי בפסוק אם יתקע וגו' לחוד גם מ"ש מהתנחומא ולקחתם וכו' משל וכו' יש לדקדק איך רמוז המשל דנמשל בשלש פעמים בפסוק ראשון וכו' אף על גב דדרשינן ראשון לחשבון עונות שהרי אפי' היו נמחלים בפרק אחד ביום הכפורים היה ראשון לחשבון עונות יום החג.
תו יש לדקדק דבמשל אומר באמצע יצאו בריונים וכו' ובנמשל אומר בינונים וכו' גם במ"ש מרן ז"ל שם נוסח המדרש דבחג אומר מאן דאזל וכו' כנראה דהשתא מסיים לוותר הלא ביוה"כ קאמר מאן דאזל אזל ומכאן ולהלן וכו' ולא היה לו לומר אלא מכאן ולהלן וכו' גם נראה דגם בראשון של חג עסוקים במצות אם כן אינו ראשון לחשבון עונות אלא מיום שני לזה י"ל דעוברים וכו' היינו בשחר ועדיין אותו יום ראשון לא עבר. ומ"ש מרן שם דערב ראש השנה הוי כיוה"כ שהוא [מכפר] שליש לענ"ד היה אפשר לומר כפי דקדוק הלשון דויתר להם שליש היינו להם דוקא והכי דייק דקאמר למדינה שחייבת וכו' והיה לו לומר ויתר שליש ובבינונים קאמר שני שלישים ואם כבר ויתר לכל שליש הראשון מאי ויתר שני שלישים היה לו לומר עוד שליש אלא דויתר להם שני שלישים ולראשונים גם כן השליש השני ומ"ש להם היינו דלהם ויתר השני שלישים יחד והיינו משום יותר רבוי עם ובשלישית שיצאו כולם ויתר הכל ומסתברא דהגדולים שמתענים והבינונים אף על פי שמתענין בעד כל ישראל מכל מקום מחוי העונות היינו להם לא למי שלא שם לבו להתענות ולשוב. ומ"ש עוד הב"י שם וז"ל ואף על גב וכו' נהגו וכו' כולם דצער הוא לו לא קשיא מההיא דהלכות תענית סי' תקע"ה דדוקא תלמיד אבל שאר העם לא אף על גב דהוי צער דהתם מכל מקום הוי קצת יוהרא שעל ידו ירדו גשמים וכיוצא מה שאין כן הכא שמבקש מחילת העונות והוי צער שרי וכן ראיתי אחר כך שכן כתב המגן אברהם ז"ל יעו"ש.
ומ"ש מרן הב"י שם בסי' תקפ"ב בשם הר' יונה שאם הזכיר מלכות אין חוזר קשה לשון הש"ס דפליגי דיעבד קאמר מלך אוהב וכו' יצא נראה דלרב אפילו דיעבד ואדרבא היה לו לר' אליעזר לאשמועינן שאפילו אמר אוהב וכו' לבד יצא ואין לומר דקאי לר' אלעזר שממה שכתב אחר כך בשם הראב"ד אפי' אמר וכו' נראה דגם מ"ש לעיל רב יוסף היינו לפסק הלכה ואם כן בש"ס לר' אלעזר אין צריך להזכיר מלך וכו' ואם כן היה לו לומר אוהב וכו' יצא לגירסת הטור גם מ"ש על מה שכתב הארחות חיים שאפי' אמר מלך המשפט חוזר וכתב מרן ז"ל דכן נראה מהפוסקים דסתמו את דבריהם. לענ"ד מפי' רש"י ז"ל דפי' המלך המשפט כמו מלך המשפט וכו' נראה קצת דאם אמר מלך המשפט סגי יעו"ש. ועיין במ"ש רבינו פי"א מהל' תפלה הל' י"ג. ועיין בס' הלבוש סי' קי"ח ותקפ"ב דפשיטא ליה דצריך לחזור היפך סברת רבו מור"ם ז"ל והמגן דוד בעד הטור והר"אש ז"ל והתוס' והוא ז"ל הסכים דיחזור בנדבה והפרי חדש סי' תקפ"ב הסכים כסברת מרן הב"י דחוזר וכן דייק מדברי רבינו יעו"ש ועיין בגינת ורדים בס' גן המלך סי' שהביא נוסח דברי רבינו איפכא. גם שם הסכים שאם טעה בברכת מעין שבע דאינו צריך לחזור ועיין בס' בית דוד סי' שס"ו ושס"ח ושס"ט והמגן אברהם בשם הב"ח והשל"ה ומ"מ דאינו חוזר כסברת מור"ם והכי כתב בשיירי כנסת הגדולה דהכי דעתו נוטה ועיין ביד אהרן שם אמנם כיון דלמרן והפר"ח צריך לחזור אם כן יחזור בנדבה וכ"ש כשהוא אותה ברכה לחוד.
ועיין בס' מים רבים בתשובה סי' נ"א שכתב בן המחבר דאין לחוש לסברת מור"ם בפרטות אחר שראה דברי הפרי חדש הנזכר אמנם הרב מר אביו שם כתב דלא ברירא לן לא דעת הרי"ף ולא הרא"ש ולא רבינו משום חילופי הנוסחאות וכמ"ש המעדני מלך ולחם חמודות סוף פ"ק דברכות גם מ"ש בגן המלך מה שמצא כתוב בגליון רבינו גם מ"ש שם הלח"מ בעד סברת הרא"ש ז"ל ולכן כתב דמי ימלאנו לבו להורות נגד הרבנים הנזכרים והביא דברי השיירי כנסת הגדולה וסוף דבר העלה כסברת הט"ז דיחזור בנדבה ולענ"ד תינח כל השמונה עשרה אבל אם הוא ברכה אחת או שנים היכי לעביד או יגמור ואחר כך יחזור כל הי"ח נדבה. ואני ההדיוט אין בי כח להכריח ח"ו נגד מרן הקדוש והפרי חדש איש ירושלים אמנם אם אירע שטעה השליח ציבור נ"ל ברור דלא יחזור כיון שכבר יצא שמונה עשרה בלחש וגם כל הציבור יצאו שמונה עשרה מכל שכן אם יש לאדם ספק היכי אמר דלא יחזור והוי מכל שכן מדין ראש חדש ממה שכתב מור"ם בהלכות ראש חדש סי' תכ"ב דאם הוא מסופק אין צריך לחזור אף על גב דהתם היינו כשהיה דעתו קודם כדי להזכיר ובשעת הברכה שכח משא"כ כשלא היה בדעתו כלל יעו"ש באר היטב מכל מקום הכא בנדו"ד בשליח ציבור ודאי אין צריך לחזור וסמכינן באשילי רברבי הנזכרים ז"ל.
הלכה יח
[יח] כל השנה וכו' האל הקדוש וכו'. בהיותי במצרים פ"ב חולה וספר הטור או"ח בידי לבד ראיתי לדקדק קצת במ"ש בסי' תקפ"א תניא וכו' שנאמר עלה וכו' לכן וכו' בר"ח אלול וכו' י"ל דתינח דכיון שעל ידי השופר נמנעו וכו' תיקנו שופר אמנם היותו בראש חדש אלול דומיא דהתם וכל החדש אמאי הלא התם היה משום עליית משה רבינו ע"ה שלא יטעו וצ"ל דבראש חדש היינו זכר לאותה תרועה שנמנעו וכל החדש היינו להזהיר שיעשו תשובה והכי דייק דקאמר בכל שנה ושנה וכל החדש וכו' שהיה לו לומר בראש חדש וכל החדש בכל שנה אלא ודאי דתרי מילי נינהו. ובהכי יתורץ קושית מרן בב"י אמאי הוצרך גם כן לפסוק אם יתקע וגו' כי לתירוץ שני של מרן ז"ל שם דלעורר וכו' הוצרך הפסוק והכל דבר אחד אם כן מאי לכן וכו' הלא התם למניעה לחוד וי"ל דתרתי בעינן מניעה וחזרה בתשובה. אמנם עדיין קשה לפי תירוץ מרן דכל מה שהביא מהמדבר היינו לראיה שעל ידי השופר חוזרים אם כן סגי בפסוק אם יתקע וגו' לחוד גם מ"ש מהתנחומא ולקחתם וכו' משל וכו' יש לדקדק איך רמוז המשל דנמשל בשלש פעמים בפסוק ראשון וכו' אף על גב דדרשינן ראשון לחשבון עונות שהרי אפי' היו נמחלים בפרק אחד ביום הכפורים היה ראשון לחשבון עונות יום החג.
תו יש לדקדק דבמשל אומר באמצע יצאו בריונים וכו' ובנמשל אומר בינונים וכו' גם במ"ש מרן ז"ל שם נוסח המדרש דבחג אומר מאן דאזל וכו' כנראה דהשתא מסיים לוותר הלא ביוה"כ קאמר מאן דאזל אזל ומכאן ולהלן וכו' ולא היה לו לומר אלא מכאן ולהלן וכו' גם נראה דגם בראשון של חג עסוקים במצות אם כן אינו ראשון לחשבון עונות אלא מיום שני לזה י"ל דעוברים וכו' היינו בשחר ועדיין אותו יום ראשון לא עבר. ומ"ש מרן שם דערב ראש השנה הוי כיוה"כ שהוא [מכפר] שליש לענ"ד היה אפשר לומר כפי דקדוק הלשון דויתר להם שליש היינו להם דוקא והכי דייק דקאמר למדינה שחייבת וכו' והיה לו לומר ויתר שליש ובבינונים קאמר שני שלישים ואם כבר ויתר לכל שליש הראשון מאי ויתר שני שלישים היה לו לומר עוד שליש אלא דויתר להם שני שלישים ולראשונים גם כן השליש השני ומ"ש להם היינו דלהם ויתר השני שלישים יחד והיינו משום יותר רבוי עם ובשלישית שיצאו כולם ויתר הכל ומסתברא דהגדולים שמתענים והבינונים אף על פי שמתענין בעד כל ישראל מכל מקום מחוי העונות היינו להם לא למי שלא שם לבו להתענות ולשוב. ומ"ש עוד הב"י שם וז"ל ואף על גב וכו' נהגו וכו' כולם דצער הוא לו לא קשיא מההיא דהלכות תענית סי' תקע"ה דדוקא תלמיד אבל שאר העם לא אף על גב דהוי צער דהתם מכל מקום הוי קצת יוהרא שעל ידו ירדו גשמים וכיוצא מה שאין כן הכא שמבקש מחילת העונות והוי צער שרי וכן ראיתי אחר כך שכן כתב המגן אברהם ז"ל יעו"ש.
ומ"ש מרן הב"י שם בסי' תקפ"ב בשם הר' יונה שאם הזכיר מלכות אין חוזר קשה לשון הש"ס דפליגי דיעבד קאמר מלך אוהב וכו' יצא נראה דלרב אפילו דיעבד ואדרבא היה לו לר' אליעזר לאשמועינן שאפילו אמר אוהב וכו' לבד יצא ואין לומר דקאי לר' אלעזר שממה שכתב אחר כך בשם הראב"ד אפי' אמר וכו' נראה דגם מ"ש לעיל רב יוסף היינו לפסק הלכה ואם כן בש"ס לר' אלעזר אין צריך להזכיר מלך וכו' ואם כן היה לו לומר אוהב וכו' יצא לגירסת הטור גם מ"ש על מה שכתב הארחות חיים שאפי' אמר מלך המשפט חוזר וכתב מרן ז"ל דכן נראה מהפוסקים דסתמו את דבריהם. לענ"ד מפי' רש"י ז"ל דפי' המלך המשפט כמו מלך המשפט וכו' נראה קצת דאם אמר מלך המשפט סגי יעו"ש. ועיין במ"ש רבינו פי"א מהל' תפלה הל' י"ג. ועיין בס' הלבוש סי' קי"ח ותקפ"ב דפשיטא ליה דצריך לחזור היפך סברת רבו מור"ם ז"ל והמגן דוד בעד הטור והר"אש ז"ל והתוס' והוא ז"ל הסכים דיחזור בנדבה והפרי חדש סי' תקפ"ב הסכים כסברת מרן הב"י דחוזר וכן דייק מדברי רבינו יעו"ש ועיין בגינת ורדים בס' גן המלך סי' שהביא נוסח דברי רבינו איפכא. גם שם הסכים שאם טעה בברכת מעין שבע דאינו צריך לחזור ועיין בס' בית דוד סי' שס"ו ושס"ח ושס"ט והמגן אברהם בשם הב"ח והשל"ה ומ"מ דאינו חוזר כסברת מור"ם והכי כתב בשיירי כנסת הגדולה דהכי דעתו נוטה ועיין ביד אהרן שם אמנם כיון דלמרן והפר"ח צריך לחזור אם כן יחזור בנדבה וכ"ש כשהוא אותה ברכה לחוד.
ועיין בס' מים רבים בתשובה סי' נ"א שכתב בן המחבר דאין לחוש לסברת מור"ם בפרטות אחר שראה דברי הפרי חדש הנזכר אמנם הרב מר אביו שם כתב דלא ברירא לן לא דעת הרי"ף ולא הרא"ש ולא רבינו משום חילופי הנוסחאות וכמ"ש המעדני מלך ולחם חמודות סוף פ"ק דברכות גם מ"ש בגן המלך מה שמצא כתוב בגליון רבינו גם מ"ש שם הלח"מ בעד סברת הרא"ש ז"ל ולכן כתב דמי ימלאנו לבו להורות נגד הרבנים הנזכרים והביא דברי השיירי כנסת הגדולה וסוף דבר העלה כסברת הט"ז דיחזור בנדבה ולענ"ד תינח כל השמונה עשרה אבל אם הוא ברכה אחת או שנים היכי לעביד או יגמור ואחר כך יחזור כל הי"ח נדבה. ואני ההדיוט אין בי כח להכריח ח"ו נגד מרן הקדוש והפרי חדש איש ירושלים אמנם אם אירע שטעה השליח ציבור נ"ל ברור דלא יחזור כיון שכבר יצא שמונה עשרה בלחש וגם כל הציבור יצאו שמונה עשרה מכל שכן אם יש לאדם ספק היכי אמר דלא יחזור והוי מכל שכן מדין ראש חדש ממה שכתב מור"ם בהלכות ראש חדש סי' תכ"ב דאם הוא מסופק אין צריך לחזור אף על גב דהתם היינו כשהיה דעתו קודם כדי להזכיר ובשעת הברכה שכח משא"כ כשלא היה בדעתו כלל יעו"ש באר היטב מכל מקום הכא בנדו"ד בשליח ציבור ודאי אין צריך לחזור וסמכינן באשילי רברבי הנזכרים ז"ל.
תודה תודה.
אולי המתחיל במצוה ישיג לנו גם הצילום של היד אהרן הנ"ל?
אושרי רביב
Well-known member
אין לי את הספר... וזה צריך צילום לא העתקה מהפרויקט...
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.
תודה.
לחם יהודה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה יב
הלכה יב
כל זמן שנכנס לישב בסוכה וכו'. דעת רבינו מבוארת היא כמ"ש המ"מ שאפי' נכנס לישב בה מאה פעמים ביום חייב לברך בכל פעם דומיא דתפלין דמדמה להו כי הדדי התם אליבא דרבי דקי"ל כותיהו בתפלין כל זמן שמניחן מברך עליהם בכל שעה דאע"ג דהישיבה בלא אכילה אינה מחוייבת בסוכה דאם ירצה לישב כל היום בביתו ואינו אוכל יכול לישב מ"מ הרי יש לו מצוה בישיבת הסוכה לכך מברך בכל פעם וכשיטת רבינו ז"ל יש כמה גדולים דס"ל כותיה דהרי כתב ה"ה דהרי"ף בהלכות והגאונים ז"ל סברי כותיה וכ"כ הגהות מיימוני דהכי ס"ל לבה"ג וס' יראים ושאר פוסקים וכן נראה דעת רב האיי גאון ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל שכתב הנכנס בסוכת חבירו לבקרו מנהג ידוע הוא שיברך בין סעד בין בלא סעד ע"כ. ולאו דווקא בנכנס לסוכת חבירו דהוא הדין נמי בסוכתו ולא סעד ונקט סוכת חבירו לרבותא דאע"פ שאינו נקבע שם הרבה בישיבתו והו"ל ישיבת עראי קא משמע לן דאף על פי כן מברך זו היא סברת רבינו ודעמיה ז"ל:
והתוספות ס"ל דכל אימת דנכנס לאכול או לישן כיון דחייב באלו לעשותן בסוכה מברך בכל פעם שיאכל או יישן ומשמע לסברתם דהוא הדין נמי קריאה ולימוד דחייב לעשותן בסוכה צריך לברך דדוקא ישיבה ריקנית הוא דאינו מברך וכן נראה סברת בעל הדברות שהביא שבולי הלקט סי' קי"א וז"ל כל שעה שנכנס בה לאכילה ושינה ותלמוד תורה לעמידת קבע מברך ולזה הסכים שבולי הלקט יעו"ש. והרא"ש כתב משם ר"ת דס"ל כיון דעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא לאכילה מברך על האכילה ופוטר כל שאר הדברים כגון שינה וטיול וישיבה דאף על גב דשינה חמורה דאין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה אפי' הכי כיון שהאכילה עיקר פוטר השאר וכ"כ משמו של ר"ת אבודרהם ושבולי הלקט וכן נראה דעת ר' יעקב ז"ל שהביא המ"מ שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה וכן נמי דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו וכ"כ הרד"א ז"ל משמו בפירוש וכן דעת ה"ר יונה ז"ל וכן היא דעת הרא"ש ז"ל שמסכים בגוף הדין וכן נראה דעת מר רב צמח גאון והר"מ מרוטנבורק ז"ל וכן הוא מנהג העולם שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה:
ומ"ש מברך קודם שישב. היינו מטעם דכל הברכות מברכין עליהן עובר לעשייתן וכמ"ש המ"מ ומהאי טעמא בליל יום טוב מסדר להו אכסא אבל הקשו עליו הרב המגיד והרא"ש ז"ל דלדבריו הי"ל לברך קודם הכניסה דכיון שנכנס התחיל במצוה וכדי לתרץ זה נתכוון מרן בב"י סי' תרמ"ג דכתב דטעם רבינו מבואר דמשמע ליה ברכת לישב בסוכה ישיבה ממש וכו' יעו"ש וקצת קשה דא"כ אין בעמידה מצוה מדלא תקנו הברכה אלא על הישיבה אלא מאי אית לך למימר דכיון דעיקר הקביעות והדירה היא הישיבה אבל עמידה לבד היא עראי לכך תקנו הברכה על מה שהוא עיקר בדירת הסוכה ה"נ נימא דאם תימצי לומר פי' לישב בסוכה ר"ל עכבה כמ"ש הרא"ש מ"מ כיון דהישיבה היא העיקר מיקרייא עמידה דהויא עראי לגבה כעובר לעשיית המצות כעין מ"ש הראב"ד בהשגות לפי שיטתו. ועוד י"ל טעם רבינו דאדרבה היא הנותנת כיון דכניסה בעלמא בלא ישיבה יש בה מצוה לכך מברך בתחלת המצות דאם תימצי לומר דימלך ולא ישב הרי נתקיימה הברכה מיהו על העמידה אבל קודם שנכנס חיישינן שמא ימלך לאחר הברכה ולא יכנס ונמצאת ברכתו לבטלה כעין הטעם שכתב הרא"ש דלמה אין מברכין על השינה יעו"ש וכיון דקודם כניסה אי אפשר לכך מקדימין לברך כל מה שיוכל דהיינו קודם ישיבה כנלע"ד:
ובהשגות כתב א"א מנהג מקומינו וכו' והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת אכילה וכל זמן שאינו אוכל עובר למצוה הוא באמת. ולפי הנראה כוונתו דאזיל לטעמיה דכתיבנא לעיל דהראב"ד ז"ל הוא מכת הסוברין דאין מברכין אלא מסעודה לסעודה הילכך הו"ל עיקר המצוה היא האכילה ומה שקודם לה חשיב עובר אפי' היה כבר יושב ועל פי זה קשה לי במ"ש הרב המגיד וז"ל ואני אומר שאין טעמו מספיק למנהגנו הרי שנכנס לישב בה על דעת שלא לאכול לדבריו יברך מעומד ע"כ. והרי כתבנו דישיבה דאין בה אכילה אין בה ברכה ומה שייך לומר מעומד לכך י"ל דהמ"מ הבין מדלא השיג הראב"ד על רבינו אלא על זמן הברכה אימתי תהיה אם קודם שישב או אחר כך משמע דבגוף הדין דכל זמן שנכנס לישב מברך מודה לרבינו דס"ל כותיה ולעולם גם מנהג מקומו של הראב"ד היו נוהגין לברך בכל ישיבה אף שאין בה אכילה ומה שלא היו מקדימין לברך קודם שישב היינו מטעם דאין הישיבה אלא על דעת האכילה וכדי שלא לחלק בזמן הברכה בין ישיבה לישיבה לעולם מברכין אחר שישב וכיון דאין הטעם בברכה דלאחר שישב בלא אכילה אינה אלא משום כדי שלא לחלק לכך כתב הרה"מ שאין טעמו מספיק וכו' ר"ל שאינו טעם כולל לכל הישיבות וסיים וכתב ונראה לקיים מנהגו ומנהגינו וכו' ר"ל בין מנהגו דנוהגין לברך אחר ישיבה בכל פעם דשפיר הוי הכל עובר לעשייתן כל זמן המשך המצוה בין למנהגינו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה כמ"ש בלשונו לעיל וז"ל ומ"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה ע"כ. ודלא כהבנת הלח"מ יעו"ש ומה שכתב הרה"מ לעיל וזה מנהג רבותינו הוא היינו רוצה לומר רבותיו של רבינו כמו שאמר וכזה היה מנהג רבותי אבל מנהג מקום הרה"מ הוא לברך אחר ישיבה אי נמי רבותיו דהמ"מ ולא מנהגו הוא עצמו:
והרא"ש ז"ל ודעמיה ס"ל דמקדש מיושב מטעם דכל זמן המשך המצוה מיקרי שפיר עובר לעשייתן וכמ"ש הרב המגיד ומעתה יש לתמוה קצת על מנהגינו דאנו נוהגין כשיש קידוש כגון שבת ויו"ט מקדשין מעומד ומברכין לישב בסוכה קודם שישב ובימות החול מברכין לאחר שישב אחר ברכת המוציא כמסקנת הרא"ש ז"ל דאם אנו סוברין כהרא"ש אף קידוש יהא מיושב ואם אנו סוברין כהרמב"ם אף בימות החול יברך מעומד. ואפשר לומר כיון דאנן קי"ל דאין מברכין אלא מסעודה לסעודה אם יברך קודם שישב שמא ימלך לאחר שישב ולא יאכל ונמצאת ברכתו לבטלה דמהאי טעמא אין מברכין אלא עד שיתחיל הסעודה דהיינו לאחר ברכת המוציא אבל כשיש קידוש א"א שלא יאכל דאין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דשתיית יין הקידוש דהוא שייך לסעודה חשיב כסעודה כדכתיבנא לעיל דין ו' יעויין שם הילכך מברכין מעומד כדי לצאת ידי שניהם דלהרא"ש נמי אם בירך מעומד לית לן בה וכיון דמצינן לקיים כל הדיעות עבדינן היכא דאפשר:
ומ"ש ובליל יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן וכו' לכאורה איכא למידק דרבינו בפי"א מהל' ברכות דין ט' כתב דכל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה וכו' מברך בשעת עשייתן שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עלייהו שהחיינו בשעה שיוצא בהן ע"כ. אלמא דלכתחלה אין מברכין זמן דסוכה אלא בשעת עשייה ובכאן כתב סתם דמברך על הסוכה ואחר כך על הזמן דמשמע אפילו לכתחלה ובברייתא דפ' לולב וערבה דף מ"ו הכי איתא לכשיכנס לישב בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו ואמר רב אשי חזינא לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא ע"כ. ומשמע דלרב אשי אף לכתחלה אין לברך שהחיינו אלא עד שיסדרן על הכוס אי נמי יש לפרש דרב אשי קאי אסיפא דברייתא בעשוייה ועומדת דקתני לכשיכנס לישב בה מברך שתים דמשמע אפי' בפני עצמן ואהא קאמר כיון דמאחר לשהחיינו עד זמן מצותה טוב לסדרן על הכוס מלברכן בפני עצמן אבל ארישא דמברך שהחיינו בשעת עשייה לא פליג ולפי זה הא דאיתא בפרק החליל בפלוגתא דרב ורבה אי מקדמינן סוכה לזמן מיירי בלא בירך בשעת עשייה כשהיתה עשויה ועומדת וכפרש"י שם וכן יש לפרש לשון רבינו שכתב כאן סוכה ואחר כך זמן איירי בכהאי גוונא והוא מעתיק לשון הש"ס כמנהגו:
ועוד י"ל דרב כהנא דמסדר אכסא היינו דאתא לאשמועינן דהא דקתני תנא דמברך בשעת עשייה לאו למימרא דדוקא בשעת עשייה אבל בסדירת הכוס אינו יכול אלא אם ירצה יכול לסדרן על הכוס ורב כהנא היה רוצה לסדרן על הכוס וכן נראה הבנת הרא"ש והטור סימן תרמ"א יעו"ש ולפי זה אף בזמן הזה מי שירצה לברך בשעת עשייה שפיר דמי אבל מלשון המרדכי שהביא ב"י שם מוכח דהאידנא אינו יכול לברך בשעת עשייה מהטעם שכתוב שם יעו"ש והביאו הלבוש שם והיינו משום דנראה כמפרש כפי' ראשון דוק נ"ל:
וטעם הדין דמקדים סוכה לזמן הוא מבואר בש"ס אליבא דרב דקי"ל כותיה דחיובא דיומא עדיף מתדיר ופירוש חיובא דיומא נראה לענ"ד דהיינו חיוב ישיבת הסוכה תלי במעשה דמחוייב לעשות הסוכה ולישב בה דמשא"כ חיוב אמירת הזמן דיו"ט דאין שם חיוב מעשה דאי לא תימא הכי מאי אולמיה דסוכה מזמן תרווייהו חיובא דיומא נינהו ועוד דבברכת הסוכה אינו נפטר מהחיוב בברכה בעלמא דעדיין מחוייב הוא אחר הברכה לקיים מצות הישיבה אבל ברכת הזמן דיום טוב אין אחריה חיוב אחר אי נמי דבברכת הסוכה כשמברך אותה יש הוכחה לכל שהוא מברך על הסוכה דנוסח הברכה מוכיח אבל ברכת זמן אין בה הוכחה בנוסחתה דקאי איו"ט דהא כמה מצות ופירות ומלבושים חדשים שמברכין עליהן זמן בנוסח שוה הילכך נקראת ברכת סוכה חיובא דיומא וזה שלא כדברי הרב בעל שיירי כנסת הגדולה סי' תרס"א בהגהת מרן ב"י אות ב' יעו"ש וא"ת כיון דטעם ההקדמה הוא משום חיובא דיומא מה לי ליל ראשון או ליל שני דכתב הרא"ש דבליל שני מקדימין הזמן י"ל דליל שני כיון דזמן לא קאי אסוכה אלא איו"ט אין לו להפסיק בברכת סוכה בין קידוש לזמן משא"כ בליל ראשון דקאי זמן גם אסוכה ומ"ש השו"ע סימן תרמ"ג סוכה ואחר כך זמן לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה ע"כ. אינו ר"ל דזהו עיקר הטעם דהא מבואר בש"ס דכתיבנא דעיקר הטעם הוא משום חיובא דיומא עדיף ועוד דהא לרבה בר בר חנה מקדים זמן וקאי ארגל דלקמיה ואסוכה דבתריה כדמוכח מלשון הרא"ש ז"ל יעו"ש אלא ר"ל ההפרש דבין ליל א' לליל ב' וכתב דשאני ליל א' לפי שהזמן חוזר אשתיהן לכך מקדים סוכה משום חיובא דיומא מה שאין כן בליל שני דוק:
ודע דכתב הר"ן משם הראב"ד ז"ל וכתב הראב"ד ז"ל שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו עליו בשעת עשייה כמו שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה ע"כ. והביאוהו ב"י והרמ"א בהגהה סי' תרמ"א ולכאורה איכא למידק דמאי ראיה מייתי מלולב שאני לולב דמפסקי לילות מימים ואין הלילה זמן לולב כמ"ש הרא"ש אסברת בה"ג ועוד קשה דהרי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל כתבו מכח הך ברייתא דפ' לולב וערבה דלעיל דאם בירך זמן בשעת עשיית סוכה פוטר גם זמן דרגל דזמן מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב יעו"ש ומשמע דהראב"ד גם כן מודה בזה כדמשמע קצת מלשון הר"ן וא"כ נידון דידן אתי במכל שכן דאם בזמן דסוכה דעדיין לא נכנס הרגל אף על פי כן מיפטר כל שכן הכא דהרי הסוכה בעולם דהגיע זמנה למה לא יפטר זמן דידה בזמן דרגל:
ואפשר לענ"ד לומר דהראב"ד אזיל לטעמיה דס"ל דמצטער ואשר ירדו עליו גשמים פטור מהסוכה אף בלילה הא' כמ"ש הב"י משמו בשם הכלבו סי' תרל"ט וז"ל מי שלא אכל בסוכה בלילה א' של חג מפני הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה ע"כ. ואם כן הרי אין עליו חיוב הסוכה כשבירך בביתו ודמי ללולב דכיון דאין לילה זמנו לא מיפטר בזמן דכוס משא"כ כשבירך זמן בעשיית סוכה דמיפטר זמן דרגל דעל כל פנים יבא הרגל ואין לו דיחוי ועוד דעדיף טפי כשבירך זמן בעשיית סוכה דהשתא בין חיוב ישיבת סוכה בין חיוב זמן דרגל עדיין לא הגיע זמן חיובן וכי היכי דמיפטר מזמן דסוכה ה"נ מדרגל אבל בהגיע זמן סוכה ואינו יושב בה הרי יש לו עיכוב מלישב בתוכה ולא מיפטר זמן דידה בשל רגל:
ולא תיקשי דסוף סוף לא היה לו להרב בעל ההגה לכתוב דין זה דהא פסק בסי' תרל"ט ס"ה ותר"מ ס"ד דמצטער ואשר ירדו עליו גשמים חייב לאכול בסוכה בלילה ראשון ואם כן אף על פי שזה אכל בבית שלא כדין מ"מ הרי ראויה הסוכה לישיבה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא ידמה ללולב דאינו זמנו י"ל דנפק"מ למי שהיה חולה ונתרפא בליל ב' אי נמי בשליח מצוה והולכי דרכים דפטורין דאז אינן יוצאין בזמן דרגל כיון דפטור מהסוכה נמצא לפי זה דאין לחייבו לברך זמן על הסוכה למחר אלא א"כ מה שלא ישב בה אתמול הוא מטעם דפטור מן הדין אבל אם היה חייב ועבר ואכל בבית נפטר לגמרי גם מזמן דסוכה ושוב אינו מברך למחר וזה לא הוצרך ההג"ה לבאר דלאו בשופטני עסקינן שמפקיעין עצמן מהחיוב דמצוות עשה מן התורה דסוכה ולאכול בביתם:
וא"ת זה שכתב הראב"ד אם לא בירכו עליו בשעת עשייה לכאורה קשה דהא ודאי על כרחין מיירי בלא בירכו עליו בשעת עשייה מדבירך זמן על הרגל בביתו דאם בירך בשעת עשייה מיפטר גם זמן דרגל כדכתבו התוס' ודעמייהו ז"ל י"ל דלא מיפטר זמן דרגל אלא אם אכל ליל ראשון בסוכה דהשתא רגל וסוכה בהדי הדדי קאתו ויהא נטפל רגל לסוכה אבל זה שהפריד הסוכה מהרגל ואכל בביתו מחוייב לברך זמן דרגל ולפ"ז יהא זמן דרגל תלוי ועומד כשבירך זמן אעשיית סוכה דאם אכל לילה ראשון בסוכה מיפטר לגמרי ואם אכל בביתו לא איפטר וחייב לברך ארגל כנלע"ד. ואחרי זה מצאתי להרב הגדול בעל ב"ח בשאלות ותשובות שלו אשר נדפסו מחדש סימן קל"ב הפליג דעת הראב"ד לענין אחר ועשה מחלוקת בינו לבין התוספות והרא"ש והר"ן יעו"ש שהאריך ולי נראה עיקר כדכתיבנא דהא ב"י אף על פי שכתב סברת התוס' ודעמייהו כתב ג"כ סברת הראב"ד וכן נראה מלשון הר"ן זלה"ה לכן אין לזוז מדברי פסק ההג"ה וכ"כ הלבוש:
(כל זמן שנכנס לישב בה מברך מוכח דדעתו בין נכנס לאכול או לישן או לטייל ולישב ישיבה בעלמא צריך לברך ואפי' נכנס ק' פעמים ביום וכמ"ש הרב המגיד אבל העולם נהגו כסברת ר"ת שאין מברכין אלא בשעת אכילה:
ומ"ש קודם שישב משמע דבין בחול בין ביום טוב מברך קודם שישב ודעת הרא"ש מוכח דבין ביום טוב ובין בחול מברך אחר שישב והעולם נוהגין ביום טוב כשמברכין על הכוס מברך ברכת הסוכה מעומד ובחול מיושב ועיין סי' תרמ"ג):
הלכה יב
כל זמן שנכנס לישב בסוכה וכו'. דעת רבינו מבוארת היא כמ"ש המ"מ שאפי' נכנס לישב בה מאה פעמים ביום חייב לברך בכל פעם דומיא דתפלין דמדמה להו כי הדדי התם אליבא דרבי דקי"ל כותיהו בתפלין כל זמן שמניחן מברך עליהם בכל שעה דאע"ג דהישיבה בלא אכילה אינה מחוייבת בסוכה דאם ירצה לישב כל היום בביתו ואינו אוכל יכול לישב מ"מ הרי יש לו מצוה בישיבת הסוכה לכך מברך בכל פעם וכשיטת רבינו ז"ל יש כמה גדולים דס"ל כותיה דהרי כתב ה"ה דהרי"ף בהלכות והגאונים ז"ל סברי כותיה וכ"כ הגהות מיימוני דהכי ס"ל לבה"ג וס' יראים ושאר פוסקים וכן נראה דעת רב האיי גאון ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל שכתב הנכנס בסוכת חבירו לבקרו מנהג ידוע הוא שיברך בין סעד בין בלא סעד ע"כ. ולאו דווקא בנכנס לסוכת חבירו דהוא הדין נמי בסוכתו ולא סעד ונקט סוכת חבירו לרבותא דאע"פ שאינו נקבע שם הרבה בישיבתו והו"ל ישיבת עראי קא משמע לן דאף על פי כן מברך זו היא סברת רבינו ודעמיה ז"ל:
והתוספות ס"ל דכל אימת דנכנס לאכול או לישן כיון דחייב באלו לעשותן בסוכה מברך בכל פעם שיאכל או יישן ומשמע לסברתם דהוא הדין נמי קריאה ולימוד דחייב לעשותן בסוכה צריך לברך דדוקא ישיבה ריקנית הוא דאינו מברך וכן נראה סברת בעל הדברות שהביא שבולי הלקט סי' קי"א וז"ל כל שעה שנכנס בה לאכילה ושינה ותלמוד תורה לעמידת קבע מברך ולזה הסכים שבולי הלקט יעו"ש. והרא"ש כתב משם ר"ת דס"ל כיון דעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא לאכילה מברך על האכילה ופוטר כל שאר הדברים כגון שינה וטיול וישיבה דאף על גב דשינה חמורה דאין ישינין שינת עראי חוץ לסוכה אפי' הכי כיון שהאכילה עיקר פוטר השאר וכ"כ משמו של ר"ת אבודרהם ושבולי הלקט וכן נראה דעת ר' יעקב ז"ל שהביא המ"מ שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה וכן נמי דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו וכ"כ הרד"א ז"ל משמו בפירוש וכן דעת ה"ר יונה ז"ל וכן היא דעת הרא"ש ז"ל שמסכים בגוף הדין וכן נראה דעת מר רב צמח גאון והר"מ מרוטנבורק ז"ל וכן הוא מנהג העולם שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה:
ומ"ש מברך קודם שישב. היינו מטעם דכל הברכות מברכין עליהן עובר לעשייתן וכמ"ש המ"מ ומהאי טעמא בליל יום טוב מסדר להו אכסא אבל הקשו עליו הרב המגיד והרא"ש ז"ל דלדבריו הי"ל לברך קודם הכניסה דכיון שנכנס התחיל במצוה וכדי לתרץ זה נתכוון מרן בב"י סי' תרמ"ג דכתב דטעם רבינו מבואר דמשמע ליה ברכת לישב בסוכה ישיבה ממש וכו' יעו"ש וקצת קשה דא"כ אין בעמידה מצוה מדלא תקנו הברכה אלא על הישיבה אלא מאי אית לך למימר דכיון דעיקר הקביעות והדירה היא הישיבה אבל עמידה לבד היא עראי לכך תקנו הברכה על מה שהוא עיקר בדירת הסוכה ה"נ נימא דאם תימצי לומר פי' לישב בסוכה ר"ל עכבה כמ"ש הרא"ש מ"מ כיון דהישיבה היא העיקר מיקרייא עמידה דהויא עראי לגבה כעובר לעשיית המצות כעין מ"ש הראב"ד בהשגות לפי שיטתו. ועוד י"ל טעם רבינו דאדרבה היא הנותנת כיון דכניסה בעלמא בלא ישיבה יש בה מצוה לכך מברך בתחלת המצות דאם תימצי לומר דימלך ולא ישב הרי נתקיימה הברכה מיהו על העמידה אבל קודם שנכנס חיישינן שמא ימלך לאחר הברכה ולא יכנס ונמצאת ברכתו לבטלה כעין הטעם שכתב הרא"ש דלמה אין מברכין על השינה יעו"ש וכיון דקודם כניסה אי אפשר לכך מקדימין לברך כל מה שיוכל דהיינו קודם ישיבה כנלע"ד:
ובהשגות כתב א"א מנהג מקומינו וכו' והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת אכילה וכל זמן שאינו אוכל עובר למצוה הוא באמת. ולפי הנראה כוונתו דאזיל לטעמיה דכתיבנא לעיל דהראב"ד ז"ל הוא מכת הסוברין דאין מברכין אלא מסעודה לסעודה הילכך הו"ל עיקר המצוה היא האכילה ומה שקודם לה חשיב עובר אפי' היה כבר יושב ועל פי זה קשה לי במ"ש הרב המגיד וז"ל ואני אומר שאין טעמו מספיק למנהגנו הרי שנכנס לישב בה על דעת שלא לאכול לדבריו יברך מעומד ע"כ. והרי כתבנו דישיבה דאין בה אכילה אין בה ברכה ומה שייך לומר מעומד לכך י"ל דהמ"מ הבין מדלא השיג הראב"ד על רבינו אלא על זמן הברכה אימתי תהיה אם קודם שישב או אחר כך משמע דבגוף הדין דכל זמן שנכנס לישב מברך מודה לרבינו דס"ל כותיה ולעולם גם מנהג מקומו של הראב"ד היו נוהגין לברך בכל ישיבה אף שאין בה אכילה ומה שלא היו מקדימין לברך קודם שישב היינו מטעם דאין הישיבה אלא על דעת האכילה וכדי שלא לחלק בזמן הברכה בין ישיבה לישיבה לעולם מברכין אחר שישב וכיון דאין הטעם בברכה דלאחר שישב בלא אכילה אינה אלא משום כדי שלא לחלק לכך כתב הרה"מ שאין טעמו מספיק וכו' ר"ל שאינו טעם כולל לכל הישיבות וסיים וכתב ונראה לקיים מנהגו ומנהגינו וכו' ר"ל בין מנהגו דנוהגין לברך אחר ישיבה בכל פעם דשפיר הוי הכל עובר לעשייתן כל זמן המשך המצוה בין למנהגינו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה כמ"ש בלשונו לעיל וז"ל ומ"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה ע"כ. ודלא כהבנת הלח"מ יעו"ש ומה שכתב הרה"מ לעיל וזה מנהג רבותינו הוא היינו רוצה לומר רבותיו של רבינו כמו שאמר וכזה היה מנהג רבותי אבל מנהג מקום הרה"מ הוא לברך אחר ישיבה אי נמי רבותיו דהמ"מ ולא מנהגו הוא עצמו:
והרא"ש ז"ל ודעמיה ס"ל דמקדש מיושב מטעם דכל זמן המשך המצוה מיקרי שפיר עובר לעשייתן וכמ"ש הרב המגיד ומעתה יש לתמוה קצת על מנהגינו דאנו נוהגין כשיש קידוש כגון שבת ויו"ט מקדשין מעומד ומברכין לישב בסוכה קודם שישב ובימות החול מברכין לאחר שישב אחר ברכת המוציא כמסקנת הרא"ש ז"ל דאם אנו סוברין כהרא"ש אף קידוש יהא מיושב ואם אנו סוברין כהרמב"ם אף בימות החול יברך מעומד. ואפשר לומר כיון דאנן קי"ל דאין מברכין אלא מסעודה לסעודה אם יברך קודם שישב שמא ימלך לאחר שישב ולא יאכל ונמצאת ברכתו לבטלה דמהאי טעמא אין מברכין אלא עד שיתחיל הסעודה דהיינו לאחר ברכת המוציא אבל כשיש קידוש א"א שלא יאכל דאין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דשתיית יין הקידוש דהוא שייך לסעודה חשיב כסעודה כדכתיבנא לעיל דין ו' יעויין שם הילכך מברכין מעומד כדי לצאת ידי שניהם דלהרא"ש נמי אם בירך מעומד לית לן בה וכיון דמצינן לקיים כל הדיעות עבדינן היכא דאפשר:
ומ"ש ובליל יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן וכו' לכאורה איכא למידק דרבינו בפי"א מהל' ברכות דין ט' כתב דכל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה וכו' מברך בשעת עשייתן שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עלייהו שהחיינו בשעה שיוצא בהן ע"כ. אלמא דלכתחלה אין מברכין זמן דסוכה אלא בשעת עשייה ובכאן כתב סתם דמברך על הסוכה ואחר כך על הזמן דמשמע אפילו לכתחלה ובברייתא דפ' לולב וערבה דף מ"ו הכי איתא לכשיכנס לישב בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו ואמר רב אשי חזינא לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא ע"כ. ומשמע דלרב אשי אף לכתחלה אין לברך שהחיינו אלא עד שיסדרן על הכוס אי נמי יש לפרש דרב אשי קאי אסיפא דברייתא בעשוייה ועומדת דקתני לכשיכנס לישב בה מברך שתים דמשמע אפי' בפני עצמן ואהא קאמר כיון דמאחר לשהחיינו עד זמן מצותה טוב לסדרן על הכוס מלברכן בפני עצמן אבל ארישא דמברך שהחיינו בשעת עשייה לא פליג ולפי זה הא דאיתא בפרק החליל בפלוגתא דרב ורבה אי מקדמינן סוכה לזמן מיירי בלא בירך בשעת עשייה כשהיתה עשויה ועומדת וכפרש"י שם וכן יש לפרש לשון רבינו שכתב כאן סוכה ואחר כך זמן איירי בכהאי גוונא והוא מעתיק לשון הש"ס כמנהגו:
ועוד י"ל דרב כהנא דמסדר אכסא היינו דאתא לאשמועינן דהא דקתני תנא דמברך בשעת עשייה לאו למימרא דדוקא בשעת עשייה אבל בסדירת הכוס אינו יכול אלא אם ירצה יכול לסדרן על הכוס ורב כהנא היה רוצה לסדרן על הכוס וכן נראה הבנת הרא"ש והטור סימן תרמ"א יעו"ש ולפי זה אף בזמן הזה מי שירצה לברך בשעת עשייה שפיר דמי אבל מלשון המרדכי שהביא ב"י שם מוכח דהאידנא אינו יכול לברך בשעת עשייה מהטעם שכתוב שם יעו"ש והביאו הלבוש שם והיינו משום דנראה כמפרש כפי' ראשון דוק נ"ל:
וטעם הדין דמקדים סוכה לזמן הוא מבואר בש"ס אליבא דרב דקי"ל כותיה דחיובא דיומא עדיף מתדיר ופירוש חיובא דיומא נראה לענ"ד דהיינו חיוב ישיבת הסוכה תלי במעשה דמחוייב לעשות הסוכה ולישב בה דמשא"כ חיוב אמירת הזמן דיו"ט דאין שם חיוב מעשה דאי לא תימא הכי מאי אולמיה דסוכה מזמן תרווייהו חיובא דיומא נינהו ועוד דבברכת הסוכה אינו נפטר מהחיוב בברכה בעלמא דעדיין מחוייב הוא אחר הברכה לקיים מצות הישיבה אבל ברכת הזמן דיום טוב אין אחריה חיוב אחר אי נמי דבברכת הסוכה כשמברך אותה יש הוכחה לכל שהוא מברך על הסוכה דנוסח הברכה מוכיח אבל ברכת זמן אין בה הוכחה בנוסחתה דקאי איו"ט דהא כמה מצות ופירות ומלבושים חדשים שמברכין עליהן זמן בנוסח שוה הילכך נקראת ברכת סוכה חיובא דיומא וזה שלא כדברי הרב בעל שיירי כנסת הגדולה סי' תרס"א בהגהת מרן ב"י אות ב' יעו"ש וא"ת כיון דטעם ההקדמה הוא משום חיובא דיומא מה לי ליל ראשון או ליל שני דכתב הרא"ש דבליל שני מקדימין הזמן י"ל דליל שני כיון דזמן לא קאי אסוכה אלא איו"ט אין לו להפסיק בברכת סוכה בין קידוש לזמן משא"כ בליל ראשון דקאי זמן גם אסוכה ומ"ש השו"ע סימן תרמ"ג סוכה ואחר כך זמן לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה ע"כ. אינו ר"ל דזהו עיקר הטעם דהא מבואר בש"ס דכתיבנא דעיקר הטעם הוא משום חיובא דיומא עדיף ועוד דהא לרבה בר בר חנה מקדים זמן וקאי ארגל דלקמיה ואסוכה דבתריה כדמוכח מלשון הרא"ש ז"ל יעו"ש אלא ר"ל ההפרש דבין ליל א' לליל ב' וכתב דשאני ליל א' לפי שהזמן חוזר אשתיהן לכך מקדים סוכה משום חיובא דיומא מה שאין כן בליל שני דוק:
ודע דכתב הר"ן משם הראב"ד ז"ל וכתב הראב"ד ז"ל שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו עליו בשעת עשייה כמו שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה ע"כ. והביאוהו ב"י והרמ"א בהגהה סי' תרמ"א ולכאורה איכא למידק דמאי ראיה מייתי מלולב שאני לולב דמפסקי לילות מימים ואין הלילה זמן לולב כמ"ש הרא"ש אסברת בה"ג ועוד קשה דהרי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל כתבו מכח הך ברייתא דפ' לולב וערבה דלעיל דאם בירך זמן בשעת עשיית סוכה פוטר גם זמן דרגל דזמן מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב יעו"ש ומשמע דהראב"ד גם כן מודה בזה כדמשמע קצת מלשון הר"ן וא"כ נידון דידן אתי במכל שכן דאם בזמן דסוכה דעדיין לא נכנס הרגל אף על פי כן מיפטר כל שכן הכא דהרי הסוכה בעולם דהגיע זמנה למה לא יפטר זמן דידה בזמן דרגל:
ואפשר לענ"ד לומר דהראב"ד אזיל לטעמיה דס"ל דמצטער ואשר ירדו עליו גשמים פטור מהסוכה אף בלילה הא' כמ"ש הב"י משמו בשם הכלבו סי' תרל"ט וז"ל מי שלא אכל בסוכה בלילה א' של חג מפני הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה ע"כ. ואם כן הרי אין עליו חיוב הסוכה כשבירך בביתו ודמי ללולב דכיון דאין לילה זמנו לא מיפטר בזמן דכוס משא"כ כשבירך זמן בעשיית סוכה דמיפטר זמן דרגל דעל כל פנים יבא הרגל ואין לו דיחוי ועוד דעדיף טפי כשבירך זמן בעשיית סוכה דהשתא בין חיוב ישיבת סוכה בין חיוב זמן דרגל עדיין לא הגיע זמן חיובן וכי היכי דמיפטר מזמן דסוכה ה"נ מדרגל אבל בהגיע זמן סוכה ואינו יושב בה הרי יש לו עיכוב מלישב בתוכה ולא מיפטר זמן דידה בשל רגל:
ולא תיקשי דסוף סוף לא היה לו להרב בעל ההגה לכתוב דין זה דהא פסק בסי' תרל"ט ס"ה ותר"מ ס"ד דמצטער ואשר ירדו עליו גשמים חייב לאכול בסוכה בלילה ראשון ואם כן אף על פי שזה אכל בבית שלא כדין מ"מ הרי ראויה הסוכה לישיבה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא ידמה ללולב דאינו זמנו י"ל דנפק"מ למי שהיה חולה ונתרפא בליל ב' אי נמי בשליח מצוה והולכי דרכים דפטורין דאז אינן יוצאין בזמן דרגל כיון דפטור מהסוכה נמצא לפי זה דאין לחייבו לברך זמן על הסוכה למחר אלא א"כ מה שלא ישב בה אתמול הוא מטעם דפטור מן הדין אבל אם היה חייב ועבר ואכל בבית נפטר לגמרי גם מזמן דסוכה ושוב אינו מברך למחר וזה לא הוצרך ההג"ה לבאר דלאו בשופטני עסקינן שמפקיעין עצמן מהחיוב דמצוות עשה מן התורה דסוכה ולאכול בביתם:
וא"ת זה שכתב הראב"ד אם לא בירכו עליו בשעת עשייה לכאורה קשה דהא ודאי על כרחין מיירי בלא בירכו עליו בשעת עשייה מדבירך זמן על הרגל בביתו דאם בירך בשעת עשייה מיפטר גם זמן דרגל כדכתבו התוס' ודעמייהו ז"ל י"ל דלא מיפטר זמן דרגל אלא אם אכל ליל ראשון בסוכה דהשתא רגל וסוכה בהדי הדדי קאתו ויהא נטפל רגל לסוכה אבל זה שהפריד הסוכה מהרגל ואכל בביתו מחוייב לברך זמן דרגל ולפ"ז יהא זמן דרגל תלוי ועומד כשבירך זמן אעשיית סוכה דאם אכל לילה ראשון בסוכה מיפטר לגמרי ואם אכל בביתו לא איפטר וחייב לברך ארגל כנלע"ד. ואחרי זה מצאתי להרב הגדול בעל ב"ח בשאלות ותשובות שלו אשר נדפסו מחדש סימן קל"ב הפליג דעת הראב"ד לענין אחר ועשה מחלוקת בינו לבין התוספות והרא"ש והר"ן יעו"ש שהאריך ולי נראה עיקר כדכתיבנא דהא ב"י אף על פי שכתב סברת התוס' ודעמייהו כתב ג"כ סברת הראב"ד וכן נראה מלשון הר"ן זלה"ה לכן אין לזוז מדברי פסק ההג"ה וכ"כ הלבוש:
(כל זמן שנכנס לישב בה מברך מוכח דדעתו בין נכנס לאכול או לישן או לטייל ולישב ישיבה בעלמא צריך לברך ואפי' נכנס ק' פעמים ביום וכמ"ש הרב המגיד אבל העולם נהגו כסברת ר"ת שאין מברכין אלא בשעת אכילה:
ומ"ש קודם שישב משמע דבין בחול בין ביום טוב מברך קודם שישב ודעת הרא"ש מוכח דבין ביום טוב ובין בחול מברך אחר שישב והעולם נוהגין ביום טוב כשמברכין על הכוס מברך ברכת הסוכה מעומד ובחול מיושב ועיין סי' תרמ"ג):
תודה תודה!
נושאים דומים בפורום
