בחזו״ע ברכות עמ׳ ט כתב כזאת בהלכה הפסוקה:
הפיצה אם נילושה בחמאה וחלב, וניכר בה טעם החלב והחמאה, מברך עליה בורא מיני מזונות, ועל המחיה, אבל אם נילושה במים וחלב ולא ניכר בה טעןם החלב, ברכתה המיא לחם מן הארץ וברכת המזון
ע״כ
ולכאורה, ההלכה ברורה לפי מה שהקדים בהלכות קודמות, שאם נילוש בחלב וטעמו ניכר, יצא מתורת פת.
אך בתשובה למטה, יצאתי מעט מבולבל.
בתשובה הוא דוחה מה שכתוב במהרש״ם בדעת תורה שמספיק רוב מי פירות ומדייק מהב״י, ומרן דוחה שאין הכרח לדיוקו. והוא מביא לזה סיעתא כמובא בזה״ל:
וכיו״ב כתב רביו ישעיה בפסקיו שמולייתות הנאפות בתנור וממולאים מבשר או דגים או גבינה וכיו״ב, אע״פ שהבשר או הדגים או הגבינה עיקר בעיניו ברכתן המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת מיני דגן אזלינן, ולא אחר הבשר והדגים והגבינה ואע״ג דחשיבי לאינשי ע״ש. וכן הובא בשמו בשבולי הלקט ח״א. וכן פסק הריא״ז. וכ״כ התשב״ץ. והאגודה ברכות פ״ו. והוא הדין לפיצה. וכן ראיתי בשו״ת מנחת שמאל פנסי ח״א, שהעלה, שעל הפיצה יש לברך המוציא וברכת המזון, דלא עדיפא מפדשטידא שממלאים אותה בשר או גבינה, שכתב מרן שמברכים עליה המוציא ובהמ״ז, ושכן נוהגים לאכול פיצה כארוחה של ממש ע״ש. עכ״ל מרן
ולכאורה מהבאת דברי מנחת שמואל, הייתי אומר שאפילו אם הבצק נילוש בחלב, לכאורה צריך לברך עליו ברכה״מ, הואיל ונוהגים לאכול פיצה כארוחה ממש. ודהיינו מטעם שדרך לקבוע סעודה עליו.
אך אילולא מרן האריך בזה בתחילת הל׳ פת הבאה בכסנין בעמ׳ נו שזה לא מקרי פת, הייתי שואל, מדוע לא? הרי שם מביא את דברי הב״י ז״ל מרן בעמ׳ נה: וכ״כ בב״י שלא קבעו חכמים ברכת המציא וברהמ״ז אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד, בלי שום תערובת , אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או תבלין, כל שטעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ע״ש. עכ״ל מרן
ולכאורה עיקר המחלוקת שהוא מביא בין מרן השו״ע לדרכ״מ הוא בעניין שאם ניכר טעם החלב, לא מקרי פת. אך לפי טעם הב״י גופא, אם דרך אנשים לקבוע היום פיצה כארוחה, כמו שכתב המנחת שמואל הנ״ל, צריך לברך על פיצה אפילו בלא שיעור סעודה המוציא וברהמ״ז.
ולכאורה לפי פלפול זה, יוצא שמרן סותר את עצמו בין ההלכה הפסוקה לתשובה למטה.
הפיצה אם נילושה בחמאה וחלב, וניכר בה טעם החלב והחמאה, מברך עליה בורא מיני מזונות, ועל המחיה, אבל אם נילושה במים וחלב ולא ניכר בה טעןם החלב, ברכתה המיא לחם מן הארץ וברכת המזון
ע״כ
ולכאורה, ההלכה ברורה לפי מה שהקדים בהלכות קודמות, שאם נילוש בחלב וטעמו ניכר, יצא מתורת פת.
אך בתשובה למטה, יצאתי מעט מבולבל.
בתשובה הוא דוחה מה שכתוב במהרש״ם בדעת תורה שמספיק רוב מי פירות ומדייק מהב״י, ומרן דוחה שאין הכרח לדיוקו. והוא מביא לזה סיעתא כמובא בזה״ל:
וכיו״ב כתב רביו ישעיה בפסקיו שמולייתות הנאפות בתנור וממולאים מבשר או דגים או גבינה וכיו״ב, אע״פ שהבשר או הדגים או הגבינה עיקר בעיניו ברכתן המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת מיני דגן אזלינן, ולא אחר הבשר והדגים והגבינה ואע״ג דחשיבי לאינשי ע״ש. וכן הובא בשמו בשבולי הלקט ח״א. וכן פסק הריא״ז. וכ״כ התשב״ץ. והאגודה ברכות פ״ו. והוא הדין לפיצה. וכן ראיתי בשו״ת מנחת שמאל פנסי ח״א, שהעלה, שעל הפיצה יש לברך המוציא וברכת המזון, דלא עדיפא מפדשטידא שממלאים אותה בשר או גבינה, שכתב מרן שמברכים עליה המוציא ובהמ״ז, ושכן נוהגים לאכול פיצה כארוחה של ממש ע״ש. עכ״ל מרן
ולכאורה מהבאת דברי מנחת שמואל, הייתי אומר שאפילו אם הבצק נילוש בחלב, לכאורה צריך לברך עליו ברכה״מ, הואיל ונוהגים לאכול פיצה כארוחה ממש. ודהיינו מטעם שדרך לקבוע סעודה עליו.
אך אילולא מרן האריך בזה בתחילת הל׳ פת הבאה בכסנין בעמ׳ נו שזה לא מקרי פת, הייתי שואל, מדוע לא? הרי שם מביא את דברי הב״י ז״ל מרן בעמ׳ נה: וכ״כ בב״י שלא קבעו חכמים ברכת המציא וברהמ״ז אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד, בלי שום תערובת , אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או תבלין, כל שטעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ע״ש. עכ״ל מרן
ולכאורה עיקר המחלוקת שהוא מביא בין מרן השו״ע לדרכ״מ הוא בעניין שאם ניכר טעם החלב, לא מקרי פת. אך לפי טעם הב״י גופא, אם דרך אנשים לקבוע היום פיצה כארוחה, כמו שכתב המנחת שמואל הנ״ל, צריך לברך על פיצה אפילו בלא שיעור סעודה המוציא וברהמ״ז.
ולכאורה לפי פלפול זה, יוצא שמרן סותר את עצמו בין ההלכה הפסוקה לתשובה למטה.
נערך לאחרונה:
