2.35 בערך הרב
@אושרי רביב כדאי לתמלל את זה.
בימים האלה לצערנו הרב, נפטר גברא רבה בישראל. אחד מגדולי הדור. הרב אלעזר מנחם שך, שהיה מקים עולה של תורה לתלמידים. כל ימיו לא מש מתוך האוהל (ע"פ שמות לג, יא). והיה רואה עצמו כמו אברך פשוט, יושב ולומד תורה יומם ולילה. מה שכתב שבחים הגאון מבריסק, רבי יצחק זאב סלובייצ'יק, כתב עליו איזה שבחים עצומים. הוא היה לו מח זך, והרביץ תורה בתלמידים. כל ימיו לא ייעף ולא ייגע. כל מוחו הקדיש להרביץ תורה בישראל. לכן, בודאי שכולנו מצטערים על האבדה הגדולה הזאת. שהיה בחיים שלו, היה סובל ייסורים, סוף ימיו, כמה סבל ייסורים, היה מקבל את הייסורים של ישראל. עכשיו בעוונות מי יכפר על הדור? מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז, א). כמו שאמרו בפסוק הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים ואין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו (ישעיהו נז, א-ב). הגמרא (כתובות קד ע"א) אומרת על הפסוק הזה, שלוש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו של צדיק שנפטר מן העולם. אחת אומרת יבוא שלום, השנייה אומרת הולך נכחה, והשלישית אומרת ינוחו על משכבותם.
רבותינו שינו מלשון הפסוק. הפסוק לא אומר ככה, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו. רבותינו הפכו את הפסוק, כת ראשונה אומרת יבוא שלום, השנייה הולך נכחו, אחר כך ינוחו על משכבותם.
למה?
העניין הוא ככה. הצדיק, אחרי שנח על משכבו, בכל זאת הוא לא כל הזמן שם במקום שנח, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (ברכות סד ע"א), שנאמר ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוהים בציון (תהילים פד, ח). עולים מדרגה למדרגה, וממדרגה למדרגה, לא נשארים במקום אחד. שהרי הניחו תלמידים. התלמידים שלהם, בשעה שמפלפלים ומזכירים את שמם, מזכירים את החידושים שלהם, אז מביאים את הצדיק הזה ומעלים אותו למדרגה יותר גבוהה. אז ילכו מחיל אל חיל.
לכן, קודם כל הולך נכחו. אחר כך ינוחו על משכבותם. כיון שאומרים הולך נכחו זה מדברים על אלה, משך העניינים. יבוא שלום ינוחו על משכבותם, אפילו אחרי שנח, הולך נכחו. הולכים מחיל אל חיל. אבל המלאכים אומרים לפי הסדר, יבוא שלום הולך נכחו, אחר כך ינוחו על משכבותם. כי ממדרגה למדרגה, ואין סוף למדרגות של עולם הבא.
כמו המעשה שמספרים, על החוזה מלובלין. רבי יעקב יצחק הורוויץ. הוא היה חסידא קדישא. אדמו"ר של חסידים. רבבות חסידים היו מסתופפים בצלו. אבל היה לו שעות מיוחדות, שהוא רק לומד. אין רשות לאף אחד לבוא אליו. נגיד כל יום משעה תשע בבוקר עד שתים עשרה, שלוש שעות יושב ולומד עם חבורה של מקובלים כמוהו, ויושבים ולומדים שם.
וציווה על המשגיח, הגבאי של ביתו, היושב על ביתו, שלא ייכנס אף אחד, שלא יפריעו להם בשעת הלימוד. לימוד הקבלה.
וכך היה. הגבאי שלו היה איש נאמן, איש צדיק, עומד על המשמר לא נותן לאף אחד להיכנס.
שעה שתים עשרה, גמרו את הלימוד, מתחיל להכניס אותם לפי התור. כך היה חוק ולא יעבור.
נמשך הדבר שנה שנתיים, פתאום יום אחד מתפרץ זה הגבאי באמצע הלימוד, שעה אחת עשרה למשל, וצועק: אין לי כוח כבר לסבול!
אומר לו הרב: מה יש לך? למה אתה צועק?
אומר לו יש שם אישה אחת, סבתא, בת תשעים שנה בת מאה שנה, ויושבת ובוכה לי. רוצה דווקא להיכנס. אני אומר לה גברת בשעה שתים עשרה אני אכניס אותך, ראשונה בתור. לא רוצה, היא רוצה להיכנס. אני לא יודע מה לעשות. איך אני רואה אותה בוכה, ואני לא יכול לסבול!
אומר לו אין דבר, פעם אחת נעשה לפנים משורת הדין. מה אתה כועס?... תביא אותה.
הביא אותה, היא נכנסה ככה לאט לאט, מסתכלת איפה שיושבים, עד שזיהתה את הרב.
אמרה לו: רבי, אתה מכיר אותי?
אומר לה לא גברת, אני לא מכיר אותך.
אני המינקת שלך! אמא שלך שילדה אותך, לא היה לה חלב להניק אותך. ואני ה' זיכה אותי, אביך היה איש חכם, איש צדיק, וחיפש אישה מינקת שלא אוכלת דבר בלא לברך עליו (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן פא, וסוטה יב ע"א).
החלב מאיפה נעשה? מהמזון שהאישה אוכלת. אז לכן רצה אישה צדקת שמברכת על האוכל. ואני מעידה שמים וארץ, מעולם לא שמתי פירור אחד בפה שלי, בלי לברך עליו. וברוך ה' זכיתי, והנקתי אותך.
ועכשיו באתי אליך, לבקש ממך בקשה.
כן גברת, בבקשה. מה את רוצה?
היא אומרת לו, נפטרו בניה בחייה, אין לה מי שיגיד עליה קדיש, בניה ובני בניה נפטרו בחיים שלה. אין מי שיגיד עליה קדיש.
עכשיו אני מרשה לעצמי, בתור אני הנקתי אותך, תחשוב אותי מעין אמא שלך, תגיד עליי קדיש. זה מה שאני מבקשת.
הרב התרגש מהבקשה שלה, בקשה כל כך צנועה, אמר לה גברת אני מבטיח לך, אני אומר קדיש. יהיה בסדר. ובירך אותה, היא היתה על ידו, והודתה לו והלכה. זה היה המעשה.
כעבור כמה ימים, באו בישרו את הרב, האישה הזו מסכנה הרגישה כנראה ימיה ספורים, באו ובישרו אותו שהיא נפטרה. הפסיק את הלימוד שלו, והלך שם, אמר קדיש לעילוי נשמתה, וחודש ימים תמיד הוא רואה אותה כמו מול העיניים שלו. ולא זז מחשבתו ממנה, איך שבאה בסוף ימיה לבקש שיגיד עליה קדיש.
לכן, שהיה פותח ספר ללמוד, לעילוי נשמתה. מחלק צדקה לעניים, לעילוי נשמתה. עולה לספר תורה, עושה לה השכבה לעילוי נשמתה. וכן על זה הדרך.
שלושים יום, לא זזה מחשבתו ממנה.
ליל השלושים ואחד, הרב יושן על מיטתו, רואה אותה בחלום.
ניגשת אליו אומרת לו: "רבי, תפסיק! אל תאמר עוד פעם קדיש"!
אומר לה למה, הקדיש שלי לא טוב?
זה בחלום כל זה...
הקדיש שלי לא טוב?...
אומרת לו הקדיש שלך יותר מידי טוב! אני בכל פעם אתה אומר קדיש, אומרים גברת זה לא המקום שלך, מעלים אותי לדרגה יותר גבוהה.
עוד פעם, עוד יום, עוד מדרגה יותר גבוהה.
עכשיו אני יושבת עם נשים צדקניות, לא מבינה אפילו את השפה שלהם, כל כך הם חכמים. מחר תעשה עוד פעם קדיש אז עוד פעם ייקחו אותי למקום אחר? לא רוצה! מספיק תודה רבה!
אדם לא יודע מה הוא עושה בקדיש שהוא אומר. הוא אומר קדיש, הוא יודע מה הוא עושה בזה? מחיל אל חיל, ממדרגה למדרגה הצדיקים האלה.
והרב רבי ישראל אבוחצירא עליו השלום, אולי גם כן אחד מהם, היה אומר קדיש עם כל הכוונה שלו, בהתרגשות, והיה עולה מחיל אל חיל. עד שבא הרב ואמר לו לא תבכה! מספיק אני בשמחה ואתה יושב ובוכה?
צריך לדעת מעלתם של הצדיקים. אין אנחנו יכולים לתאר באיזה מצב הם נמצאים בעולם האמת.
וכך הגאון הזה, שהניח אחריו תלמידים יושבים ועוסקים בתורה, באותה התמדה באותה מסירות של התמדה. וגם שמפיצים מעיינותיו חוצה, הוא רב רבנן, התלמידים שלו בעצמם ראשי ישיבות, לכן ודאי שמעלתו גדולה הרבה. ודאי שהוא נח בחלקם של צדיקים, הקב"ה משעשע אותם, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהילים כז, ד).
יהי רצון, שנפשו בטוב תלין, וזרעו יירש ארץ (תהילים כה, יג), ויעלה ויתפלל על משפחתו היקרה, שלא יוסיפו לדאבה עוד. ועל כל ישראל יתפלל עלינו, שיאמר די לצרותינו, ונזכה בקרוב לגאולה השלימה, ובא לציון גואל (ישעיהו נט כ) אמן.
