מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף (י טז)
בזבחים קא. דעת רבי נחמיה שהחטאת נשרפה מפני אנינות, דהיינו כיון שכל הכהנים היו אוננים ואין מי שיאכלנו. ובאמרי נועם מבעלי התוס' הקשו, הרי חטאת נאכלת ליום ולילה, וא"כ היו יכולים לאכול אותה בלילה, דאנינות לילה דרבנן. ותירצו דכיון שביום לא היו יכולים לאוכלה מפני שהיו אוננים, נפסלה החטאת מדין "דיחוי", ושוב גם בלילה אינה ראויה לאכילה.
והנה דבריהם צ"ע, דקושייתם היא קושיית הגמ' בזבחים שם, ואמרינן שם קא: דרבי נחמיה ס"ל דאנינות לילה דאורייתא. וא"כ אדרבה קשה מ"ט באמת לא אמרה הגמ' כתירוץ האמרי נועם הנ"ל דנפסל מדין "דיחוי".
והנה דעת התוס' בבבא מציעא נג: דפסול דיחוי הוא רק בקרבנות הקרבים, אבל בבשר קדשים לאחר שנעשתה העבודה והבשר עומד לאכילה, אין פסול דיחוי באכילת קדשים, ולכן אם נפגם המזבח, אע"פ שבזמן שהוא פגום אין אוכלים שיירי מנחה ושאר קדשים כמבואר בזבחים ס. מ"מ כשחזרו ותיקנוהו נאכלים כל השיירי מנחה ובשר הקדשים שהיו בזמן פגימתו, ולא אמרינן שנפסלו מדין דיחוי. ולפי דבריהם ניחא, דהכא לא שייך דיחוי בבשר החטאת לאחר הזריקה, דהוי דיחוי רק במצות אכילת קדשים. אמנם דעת התוס' בזבחים סא: ד"ה ולאחר, שגם באכילת קדשים איכא דין דיחוי, והדרא קושיא לדוכתא, מאי פריך בגמ' שיאכלו בלילה, הא נפסלה החטאת מדין דיחוי.
ובפשוטו היה נראה דלא קשה מידי, שמה שאין כאן מי שיאכלנו אין זה נחשב דיחוי, דהרי אין כאן שום חסרון בקרבן, אלא שאין בעולם כהנים שיכולים לאכלו. [וכן אם נטמאו כל הכהנים וטבלו ורק בערב יעריב שמשן ויהיו ראוים לאכילה, אין כאן שום פסול בקרבן ולכן אין שייך בזה דיחוי]. ובדעת האמרי נועם הנ"ל שכתב דהוי דיחוי, יש לבאר דהנה חזינן שלמ"ד מפני אנינות נשרפה שרפוהו מיד ולא המתינו לעיבור צורה, ומבואר בפסחים פב: דהך מ"ד סובר שגם דבר שפסולו בדם ובבעלים אינו צריך עיבור צורה ונשרף מיד. אבל אכתי קשה, דנהי דפסול בבעלים טעון שריפה מיד, היינו כגון קרבן פסח שפסול בלא בעלים, דבעינן מנויים מדכתיב "תכוסו על השה", אבל הכא בחטאת זו שנשרפה מפני אנינות, הרי אין כאן פסול כלל אלא שאין לו מי שיאכלנו, וא"כ איך חל בו דין שריפה, דדין שריפה הוא רק בקדשים פסולים, וכאן אין שום פסול בקרבן. ומוכח שקרבן שאין לו מי שיאכלנו יש לו דין של קדשים פסולים, וחל בו דין שריפה, ועי' בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב ח"ד סי' ל"ד בדברי בעל הקהלות יעקב שם, וא"כ ממילא שייך בזה דיחוי, כיון דחזינן שחל עליו דין של קרבן פסול, וצ"ע בזה.
ויש לבאר באופן אחר הטעם שאין בזה פסול דיחוי, דהנה בזבחים יב. מבואר שאין דיחוי בדבר שעתיד להיות ראוי ממילא באותו היום, ד"אין מחוסר זמן לבו ביום", וא"כ י"ל דכיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום, א"כ כיון שעתיד להיות ראוי בלילה, זה נחשב שעתיד להיות ראוי בו ביום, ואמרינן "אין מחוסר זמן לבו ביום". [ועי' חידושי רבי מאיר שמחה סוכה נ. ושבעים פנים לתורה אות כ' שכתבו לחדש כן, שלגבי קדשים אמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום כלפי הלילה שלאחריו, כיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום].
ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף (י טז)
בזבחים קא. דעת רבי נחמיה שהחטאת נשרפה מפני אנינות, דהיינו כיון שכל הכהנים היו אוננים ואין מי שיאכלנו. ובאמרי נועם מבעלי התוס' הקשו, הרי חטאת נאכלת ליום ולילה, וא"כ היו יכולים לאכול אותה בלילה, דאנינות לילה דרבנן. ותירצו דכיון שביום לא היו יכולים לאוכלה מפני שהיו אוננים, נפסלה החטאת מדין "דיחוי", ושוב גם בלילה אינה ראויה לאכילה.
והנה דבריהם צ"ע, דקושייתם היא קושיית הגמ' בזבחים שם, ואמרינן שם קא: דרבי נחמיה ס"ל דאנינות לילה דאורייתא. וא"כ אדרבה קשה מ"ט באמת לא אמרה הגמ' כתירוץ האמרי נועם הנ"ל דנפסל מדין "דיחוי".
והנה דעת התוס' בבבא מציעא נג: דפסול דיחוי הוא רק בקרבנות הקרבים, אבל בבשר קדשים לאחר שנעשתה העבודה והבשר עומד לאכילה, אין פסול דיחוי באכילת קדשים, ולכן אם נפגם המזבח, אע"פ שבזמן שהוא פגום אין אוכלים שיירי מנחה ושאר קדשים כמבואר בזבחים ס. מ"מ כשחזרו ותיקנוהו נאכלים כל השיירי מנחה ובשר הקדשים שהיו בזמן פגימתו, ולא אמרינן שנפסלו מדין דיחוי. ולפי דבריהם ניחא, דהכא לא שייך דיחוי בבשר החטאת לאחר הזריקה, דהוי דיחוי רק במצות אכילת קדשים. אמנם דעת התוס' בזבחים סא: ד"ה ולאחר, שגם באכילת קדשים איכא דין דיחוי, והדרא קושיא לדוכתא, מאי פריך בגמ' שיאכלו בלילה, הא נפסלה החטאת מדין דיחוי.
ובפשוטו היה נראה דלא קשה מידי, שמה שאין כאן מי שיאכלנו אין זה נחשב דיחוי, דהרי אין כאן שום חסרון בקרבן, אלא שאין בעולם כהנים שיכולים לאכלו. [וכן אם נטמאו כל הכהנים וטבלו ורק בערב יעריב שמשן ויהיו ראוים לאכילה, אין כאן שום פסול בקרבן ולכן אין שייך בזה דיחוי]. ובדעת האמרי נועם הנ"ל שכתב דהוי דיחוי, יש לבאר דהנה חזינן שלמ"ד מפני אנינות נשרפה שרפוהו מיד ולא המתינו לעיבור צורה, ומבואר בפסחים פב: דהך מ"ד סובר שגם דבר שפסולו בדם ובבעלים אינו צריך עיבור צורה ונשרף מיד. אבל אכתי קשה, דנהי דפסול בבעלים טעון שריפה מיד, היינו כגון קרבן פסח שפסול בלא בעלים, דבעינן מנויים מדכתיב "תכוסו על השה", אבל הכא בחטאת זו שנשרפה מפני אנינות, הרי אין כאן פסול כלל אלא שאין לו מי שיאכלנו, וא"כ איך חל בו דין שריפה, דדין שריפה הוא רק בקדשים פסולים, וכאן אין שום פסול בקרבן. ומוכח שקרבן שאין לו מי שיאכלנו יש לו דין של קדשים פסולים, וחל בו דין שריפה, ועי' בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב ח"ד סי' ל"ד בדברי בעל הקהלות יעקב שם, וא"כ ממילא שייך בזה דיחוי, כיון דחזינן שחל עליו דין של קרבן פסול, וצ"ע בזה.
ויש לבאר באופן אחר הטעם שאין בזה פסול דיחוי, דהנה בזבחים יב. מבואר שאין דיחוי בדבר שעתיד להיות ראוי ממילא באותו היום, ד"אין מחוסר זמן לבו ביום", וא"כ י"ל דכיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום, א"כ כיון שעתיד להיות ראוי בלילה, זה נחשב שעתיד להיות ראוי בו ביום, ואמרינן "אין מחוסר זמן לבו ביום". [ועי' חידושי רבי מאיר שמחה סוכה נ. ושבעים פנים לתורה אות כ' שכתבו לחדש כן, שלגבי קדשים אמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום כלפי הלילה שלאחריו, כיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום].
◆ ◆ ◆
בעיקר דין אנינות לילה, כתב רבינו יהונתן מלוניל בפסחים צא: דהא דאונן אסור לאכול קדשים בלילה שלאחר יום המיתה עד למחר, הוא משום שלכל ענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, ולא אמרינן כליל שבת ויומו, עכ"ד. ודבריו מחודשים מאד, דטעם האיסור של אנינות לילה הוא מדין שבקדשים הלילה הולך אחר היום. וקשה הרי דין אנינות אינו רק בקדשים, אלא גם במעשר שני, דאונן אסור באכילת מעשר, ומע"ש הוא ככל התורה דהיום הולך אחר הלילה, וכי במעשר לכו"ע אין דין אנינות לילה אפילו מדרבנן. ועוד קשה דא"כ היכא דהמיתה היתה בלילה, נימא דביום שלמחרת יהיה מותר, כיון דלגבי קדשים הוי יום אחר, ואם נאמר דאזלינן לחומרא לכאן ולכאן, דהיינו דכיון דעכ"פ הוי יום אחד לשאר דיני התורה ממילא עדיין חשיב אונן, מ"מ היכא דמת בלילה עכ"פ אין שייך לאסור את הלילה שלאחריו מדין שהלילה הולך אחר היום, דהא המיתה לא היתה ביום אלא בלילה שלפניו וממ"נ כבר נגמר אותו היום, וצ"ע.
