אושרי רביב
Well-known member
דרוש א' לפורים
הנה בגמרא (מגילה יב.) איתא, שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם, אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו לא יהרגו, אמרו לו, אמור אתה, אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר), אמרו לו, וכי משוא פנים יש בדבר? שא"כ איך זכו לנס, אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים (מיראה), אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים. ונראה שהם היו סבורים כמ"ש התוס' (פסחים נג:) בשם רבינו תם, שהצלם שעשה נבוכדנצר לא היה עבודה זרה, אלא אנדרטי של המלך. ורשב"י סבר שהיה עבודה זרה ממש, ולכן היו מתחייבים על זה כליה, אם לא שעשו רק לפנים, ומוכח כסברתו, ממה שאמרו בגמרא (סנהדרין צג.) בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לשונאיהן של ישראל על פניהם, אמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם, פתחו ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. והנה בגמרא פסחים (נג:) אמרו, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש ה', נשאו קל וחומר מצפרדעים וכו', והקשו דהרי קי"ל בעבודה זרה, יהרג ואל יעבור, ובפרהסיא יהרג ואל יעבור אפילו אמצוה קלה, ועל זה הביאו התוס' דברי ר"ת שלא היה אלא אנדרטי שנעשה לכבוד המלך. אבל ר"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהיו יכולים לברוח קודם המעשה. ע"כ. ולכאורה קשה לומר כדברי ר"ת, דהא במגילה (יב.) מבואר לדעת רשב"י, שהעונש של גזרת המן הוא משום שהשתחוו לצלם, ונתחייבו כליה על כך. ועוד דפריך וכי משוא פנים בדבר, (ואיך זכו לנס), ומתרץ הם לא עשו אלא לפנים (מיראה) אף הקב"ה וכו'. ולדברי ר"ת מה כל החרדה הזאת, עד שחשבו שלא היו ראוים לנס והיו צריכים ליהרג ח"ו בשביל כך, אע"פ שהיה באונס גם כן, הא לא היתה אלא אנדרטי. [ויש ליישב קצת, ע"פ מה שאמרו במדרש רבה (אסתר פרשה ז סי' א), שאליהו הנביא אמר לאבות העולם שחטאם היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אלמא דלית ליה סברת רשב"י שהוא מפני שהשתחוו לצלם. ומיהו בשיר השירים רבה (פרשה ז אות ח) איתא, רשב"י אומר על שאכלו תבשילי גוים בסעודתו של אותו רשע. ורבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודה זרה. אמרו לו לרשב"י, והלא לא אכלו בסעודה זו אלא אנשי שושן הבירה בלבד, אמר להם והלא כל ישראל ערבים זה לזה. אבל לדבריכם, חייבתם כל ישראל כליה ח"ו, שנאמר זובח לאלהים יחרם. אמרו לו, אע"פ כן הרי לא עבדו אותו בכל לבם. ע"ש. וצ"ע]. ועיין תוספות עבודה זרה (מ:) ד"ה ובאנדרטי. ויותר על כן קשה מהתוספות עבודה זרה (ג.) שהביאו סוגיא דמגילה לראיה לר"ת, דאם היתה עבודה זרה היה להם לישראל למסור עצמם על קדוש ה', ומאי קאמר לא עשו אלא לפנים, אלא ודאי דאנדרטי היתה. ע"ש. דאדרבה ממה שנענשו כל כך בגזרת המן, מוכח דעבודה זרה היתה. ומה שאמרו לא עשו אלא לפנים, י"ל דהיינו שאף מי שעבד עבודה זרה באונס אינו נהרג בדיעבד, כמו שכתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד) שאין מלקין ואין צריך לומר שאין ממיתין מי שעבר באונס וכו'. ע"ש. ובכסף משנה הביא דברי התוספות יבמות (נד:) שהוכיחו כן מהש"ס, אלא שהביא דברי הרמ"ך שחולק על הרמב"ם ומחייב מיתה. ע"ש. ולכאורה מדברי התוספות עבודה זרה (ג.) הנז' מוכח כהרמ"ך, שגם דיעבד יהרג. אולם יש לומר שכוונת התוספות דאילו היו צריכים ליהרג ולא יעבדו, לא הוה מתרחיש להו ניסא כולי האי, דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי, אלא ודאי שפטורים היו. ואע"ג דבלאו הכי הרי חזרו בתשובה אח"כ, כיון שנתחייבו מיתה לשמים בדין יהרג ואל יעבור ועבדו עבודה זרה, לא היו זוכים לנס אלא אם כן לאו עבודה זרה היא. אמנם ידי"נ הגאון ר' דוד יונגרייז (הי"ו) ז"ל השיבני, שהתוספות לשטתם (עבודה זרה נד.) בשם הסמ"ג, דאף בדיעבד חייבים מיתה בפרהסיא. ע"ש. ושפתים ישק. שוב ראיתי בהפלאה על כתובות (לג:) שעמד על דברי התוספות עבודה זרה (ג.), וכתב דלא הבין דהא דיעבד פטור. ע"ש. גם ראיתי בספר יד דוד (פסחים נג:) שכתב שכל הסוגיא במגילה מוכחא דלאו אנדרטי הוא. אולם בלאו הכי דברי ר"ת דחוקים, כמו שכתבו התוספות מלשון פלחין לצלמא.
וראיתי להמהרש"א פסחים שגמגם על דברי ר"י שכתב שהיו יכולין לברוח, שאין ראיה לזה מדניאל וכו'. ע"ש. ונראה דאשתמטיתיה שכן מבואר בשיר השירים רבה (פרשה ז סימן יג), דמבואר שם שחנניה מישאל ועזריה שאלו ליחזקאל אם נסגוד ליה או לא, א"ל חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. א"ל אנן בעינן דנהוי תמן ולא נסגוד ליה וכו'. ע"ש. מבואר כי הצדיקים הכניסו עצמם בסכנה, אע"פ שהיו יכולים לברוח, וכדברי ר"י. וזה שאמר מה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו' נשאו קל וחומר מצפרדעים, שאף הם היו יכולים לדחות כל אחד שיאמר אתה לך לתנור ואני למקום אחר. אלא שאע"פ שבמדרש שם קורא זה עבודת עבודה זרה, יש לדקדק שאם כן מה זו שאלה נסגוד או לא, ולא שאלו נברח או לא, אלא ודאי כדברי ר"ת דאנדרטי הוא. ואפשר שהיו אנשים רבים טועים בו וכסבורים שהוא עבודה זרה, כי אותו רשע נטל ציץ נזר הקודש שעליו חקוק שם המפורש, ונתנו לתוך פי הצלם, והיה הצלם צווח אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, והיה חילול ה' למי שמשתחוה לצלם. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א כתובות (לג:) שהביא דברי המדרש לסייע לר"י, שהיו יכולים לברוח. כיעו"ש. (ולדברי בעל המאור ס"פ בן סורר, דהנאת עצמו שאני, יש לומר אפילו עבודה זרה הוי מכל מקום היה להנאת נבוכדנצר הרשע להכי מקשה מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן האש). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן יג). ובספר מאור ישראל ח"ב (פסחים נג:).
אולם דניאל איש חמודות קינא קנאת ה', ובטל את העבודה זרה, כמו שאמרו במדרש שם שהשביע את הציץ שלא יוסיף להתחלל שם שמים על ידו, והוציא בלעו מפיו. ובזה פירש הגר"א הפסוק, ועבדתם שם אלהים וכו' "אשר לא יראון, ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", ולא אמר "ולא ידברון", דמיירי בצלמו של נבוכדנצר שעל ידי הציץ היה מכריז אנכי ולא יהיה לך. ועל זה אמר ובקשתם משם את ה' אלקיך, היינו הציץ שכתוב עליו שם ה' אלקיך, ומצאת. וכיון שהיה תיקון ביטול עבודה זרה על ידו נעשה שליח על ידי מרדכי ואסתר, כמו שאמרו התך זה דניאל, והוא המליץ בינותם ותשועה באה על ידו. והנה בחולין (קלט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', היינו שנענשו שעבדו עבודה זרה בימי נבוכדנצר. וזה שאמר כי פנה אל אלהים אחרים, היינו בימי המן שהניח צלם על לבו. (עיין תוספות סנהדרין (סא:). איברא במגילה (יט.) דשוי נפשיה אלוה. ושוב ראיתי שהרגיש בזה הגרי"ב). ועתה רבותי, אף שיצר הרע של עבודה זרה בטל, עודו מרקד לפנינו באלהי כסף ואלהי זהב, שהכל רצים אחר הכסף והזהב, והתורה מונחת בקרן זוית. צריכים לעמוד בפרץ להרגיל את כל העם לבוא לשיעורי ערב וללמוד תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
והנה חז"ל הזהירו כי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', אך לעתות בצרה כאלה מי זה יוכל להוריד יין בגרונו בשמחה, הא אין עלינו כי אם לשתות לקיים החובה. וכבר העיר בקול יעקב מדובנא כי לכן במגילה כתוב מתחלה שמחה ומשתה ויום טוב, ואח"כ כתוב ימי משתה ושמחה, כי קודם היו שמחים לפני המשתה, אבל עתה רק אחר השתיה. ולכאורה הלא אין קטיגור נעשה סניגור, כי הלא חטאם היה במשתה של אחשורוש, ונהנו מסעודתו של אחשורוש. אולם הקב"ה מכה באיזמל ומרפא באיזמל, כיוסף מתוך חלום נרדף ומתוך חלום יצא למלוך מבית האסורים. וגם בלשון הרע התיקון בתורה בלשונו. וכן באדם הראשון במה שקלקלו נתקנו, ותאנה היתה, דכתיב ויתפרו עלה תאנה. וי"ל. אמנם נקדים דברי המדרש, אמר ר' איבו כפרתן של ישראל כשהן שותין ושמחים מברכים ומשבחים להקב"ה, ואילו העכו"ם מדברים דברי תפלות, זה אומר מדיות נאות וזה אומר פרסיות נאות. והנה גם במשתה ההוא היה המפקח מרדכי הצדיק, כמו שאמרו לעשות כרצון איש זה המן ואיש זה מרדכי, ופירש הקול יעקב למשל וכו'. ע"ש. וחזקה על מרדכי המפקח שהשגיח שיברכו ברכת המזון ודברי שירות להקב"ה, וזה עצמו היה מזבח כפרה עליהם, בראות צבא מרום ההפרש הרב המבדיל בין ישראל לעמים, מעז יצא מתוק. וזה שאמר ר' איבו כפרתן של ישראל היה בדבר הזה. (מלבד פשוטו שהוא לשון חיבה, כמאמר ר' ישמעאל בנגעים כפרתן של ישראל). שאלו היו מודים להקב"ה, ואלו הנבזים בדברי תיפלות. ואף הקב"ה דן אותם ביחס לאומות העולם. וכן פירש קול יעקב בזה. עש"ב.
זאת ועוד אחרת, כי במדרש, אמר להם אחשורוש וכי אלקיכם יכול לעשות סעודה טובה מזו, אף הם ענו כסיל, עין לא ראתה וכו'. והכוונה פשוטה עם מה שאמרו רז"ל בעבודה זרה (סה.) שדר קורבנא לבר שישך וכו'. ע"ש. וזהו זולתך, שלא יהיה עלינו עול מלכות ונהיה עצמאיים לעצמנו. וכן פירש קול יעקב בדרך הזאת והביא משל וכו'. ע"ש. ומרדכי המשגיח עליהם נתן להם כרצונו, גם בשתיה דכתיב והשתיה כדת, היינו שכר במקום יין, שלא יכשלו בסתם יינם, כל למעוטי בתיפלה עדיף. וזה שאמר גם כן רצון איש זה המן, כי בזה היה רצון אחד לשניהם, כי גם המן מזג להם שכר שהוא בזול ואין בו עונג וחשיבות כיין, כמו שאמרו בפסחים (קז.) תהוי שקיותיה שכרא למאן דמקדש אשיכרא. (ופירש רשב"ם, עני יהיה שלא יוכל לקנות יין). סוף דבר היה גם במשתה עצמו דברים שהיו מזבח כפרה להם. בפרט לפי דברי הגאון יערת דבש דשמונים ומאת יום של המשתה נגמרו בג' בתשרי, כי במדרש איתא שהתחילו בא' בניסן. (אפשר עשה עצמו כמלכי ישראל המונים להם מניסן, כמו שלבש בגדי כהן גדול (מגילה יב.). ולכן התחיל מיום זה המשתה. וכהאי גוונא בראש השנה (ג:) מלך כשר היה לכך מנו לו מניסן). וחודש מלא וחודש חסר, נגמרו ג' תשרי. ובמלאת הימים האלה משתה שבעת ימים, הרי שנגמרו הכל ביום הכפורים. וזוהי היתה כפרתן של ישראל. וזה שאמרו כלום מירסו בדם לפניך, שכן היו עושים ביום הכפורים שלא יקרוש, וזה הנבל עוטה בגדי כהן גדול, לכן צריך שתמות אשתו שלא יוכל לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, ומירסו לו בדם אשתו.
נמצא כי התשועה באה לנו מיום הכפורים, ומזה ניתן לנו יום הפורים, כמו שאמר ר' יצחק לוי מברדיטשו'ב יום כִּפּורים הוא כְּפורים. (עיין לעיל בדרוש לראש השנה בד"ה והנה רבותי). ועל כן חייב אינש לבסומי בפוריא, כי באמת נתקנו בו ג' מדות הללו, שבשבילם באו עמלק והמן, שנאה (בפרידם, מפזר ומפורד), ביטול תורה (ברפידם שרפו ידיהם וכו', בעצלתים ימך וכו'), וחולשת האמונה (על נסותם את ה', לכן כתיב ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, בהשתנות מערכות צבא השמים. וכן בהמן שהשתחוו לצלם "ונהנו" מסעודתו של אותו רשע, לא רק שאכלו אלא נהנו, כי לא האמינו שיבואו במשפט על זה). וכולהו כהדדי, אורייתא וקב"ה וישראל חד, עסק התורה בלי רפיון ידים, ואמונה בהקב"ה, ואהבת ישראל כאיש אחד חברים. ועל ידי התורה נעשית אהבה ואחוה בין ישראל, כי אינה נקנית אלא בדיבוק חברים, ואת והב בסופה, והאור שבה מחזירן למוטב, באמונת ה'. וכל הני נרמזו ביום פורים, הדור קבלוה בימי אחשורוש (שבת פח.), וקיימו מה שקבלו כבר. [וקושית תוספות מגילה (ז.) דיליף מהכא דברוח הקדש נאמרה, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה. תירץ הגר"א, כאן דריש מהקרי כאן דריש מהכתיב, וקבל היינו הקב"ה. ויש לסייעו ממדרש רבה רות, וקבל כתיב, קבל רבן של ישראל. ע"ש. וכהאי גוונא מצאתי אח"כ בכתנות אור]. וזה שאמר ליהודים היתה אורה זו תורה. וגם האהבה מתבטאת על ידי משלוח מנות, כמו שכתבו המפרשים שזה להעיר ולעורר האהבה. והאמונה בה', על ידי קריאת המגילה בברכותיה, שכל אחד מכוין לצאת ידי חובה, ואינו מאבד תיבה אחת. (שאם דילג אפילו תיבה לא יצא ידי חובה, כמו שכתבו הפוסקים). ונתקנו בזה שלשת דברים הנז', שעליהם העולם עומד, תורה, ועבודת ה' (היא האמונה), וגמילות חסדים, האהבה שבין ישראל. ובהם נושע גם אנחנו. ובא לציון גואל.
אמרו רז"ל במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא, כי אמרו רז"ל גבי המן אשכחינהו לרבנן דעסקי בהלכות קמיצה, אתי קמיצה דידכו ודחי עשרת אלפי ככרי שלו. וקשה דהלא כתיב הכסף נתון לך. אולם במדרש רבה איתא כי חילק הכסף לעניים, וחסד לאומים חטאת בכדי שיוכל להזיק לישראל. וזה שאמר ודחי עשרת אלפים דידיה. והשיבו מרדכי דמה שקנה עבד קנה רבו, ולמרדכי כל זכות הצדקה הזו ותחשב לו לצדקה. ולכן איתא במדרש (תוספות מגילה יג: ד"ה הכסף) "הכסף" נתון לך, גימ' העץ, שעל ידי זה אדרבה הזכות הגיעה למרדכי והוא נתלה על העץ. ולכן במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא לחלק צדקות, לכן אנו שוקלים ביום פורים לצדקה מחצית השקל בשקל הקודש, לתתם לקדשי שמים ולחזק את בדקי בתי מדרשות לעסוק בתורה, ולהחזיק ברכים כושלות ברכי דרבנן דשלהי. וזוהי גם כן תקנת מתנות לאביונים, וכמו שכתב הרמב"ם שדומה לשכינה להחיות רוח שפלים ולב נדכאים. וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. המקום יגאלנו גאולה שלמה ובא לציון גואל אמן ואמן. (בשנת תש"י חזרתי על הנז', והנושא: ויקחו לי תרומה, לי לשמי (רש"י). פירש הרב זית רענן (בסוף התשובות), דכתיב ואיש את קדשיו וכו' וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו, עיין ברכות (סג.), נמצא שעל ידי זה גורם למחות שם ה' ח"ו במי המרים. וזה שאמר לי למען שמי. אולם הנותן צדקה ותרומה אדרבה מוחה שם עמלק. וזה שאמר הקדימו שקליכם לשקלי המן וכו'. וזה שאמר זכור את וכו'. ודו"ק).
דרוש ב' לפורים
איתא במגילה (יא.), ר' אליעזר אומר מאי דכתיב (קהלת י), בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, בעון עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב"ה, שנאמר המקרה במים עליותיו. למדנו מכאן שהמן הרשע נין עמלק שגזר על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, הוא בשביל עון ביטול תורה, כשם שעמלק עצמו בא בשביל עון ביטול תורה, שנאמר ויחנו ברפידים וכו' ויבא עמלק, ר' יהושע אומר רפידים שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין קו.), (וראה עוד באור החיים פרשת יתרו יט, ב), ואמר "בעצלתים", עצלות המחזיקים בידי התלמידי חכמים, שהתעצלו מלהחזיק בת"ח, ועצלות של הת"ח מלימוד התורה, שאם אין קמח אין תורה. ורק אחר שמרדכי הצדיק בזרועו קיבץ טלאים, כ"ב אלף תינוקות של בית רבן, בתורה ובתפלה, באה הישועה, וכדאיתא במדרש (אסתר רבתי סוף פרשה ט), על הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך, הוא מלכו של עולם, קרא הקב"ה למלאכי השרת מה הקול שאני שומע, קול גדיים וטלאים, אמרו לו רבונו של עולם, קול קטני עמך בית ישראל אתה שומע הנמצאים בתענית ובתפלה, והמן הרשע הועידם לטבח, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, וביטל את הגזרה.
כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו, ימים רבים שמנים ומאת יום, ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה משתה שבעת ימים. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (בפירוש רבינו יהונתן אסתר, פרק א פסוק ד ופסוק י בד"ה במדרש) כתב, שאחשורוש מנה שנות מלכותו מחדש ניסן, [וכמו שאמרו (ר"ה ג:), דריוש מלך כשר היה לפיכך מנו לו מניסן]. ולכן לבש בגדי כהן גדול (מגילה יב.) וגבה לבבו לחשוב עצמו כמלכי ישראל, ולכן נאמר ימים "רבים", אלו ימי הקיץ, שהם ארוכים. וכן כתב הגאון מהר"ש אלקבץ בספר מנות הלוי (דף לב ע"א), שימים אלה היו בימות החמה מניסן עד תשרי. ע"ש. צא וחשוב, מאה ושמונים יום מסתיימים ביום ג' תשרי, כי מיום א' בניסן עד תשרי יש ששה חדשים, חדש מלא וחדש חסר, נמצא שסוף הימים האלה היה ביום ג' תשרי, ואז התחיל בסעודת שבעת הימים לכל העם הנמצאים בשושן, וישראל לא שמעו לקול מורים ונהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל ביום השביעי שהוא יום הכפורים כולם הלכו לבית הכנסת ביום הקדוש לישראל, ולא היה בסעודתו של אחשורוש ביום השביעי אף אחד מישראל, ואז מלאכי השרת מצאו מקום לפנות בסניגוריא לפני הקב"ה, על עמו ונחלתו, ישראל עם קרובו, ונתערבבה שמחתו של אותו רשע, וציוה להרוג את אשתו, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש, ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה, וביוהכ"פ הכין הקב"ה את גאולת ישראל, ע"י שנהרגה ושתי, ונתפנה מקומה לאסתר המלכה. ותחת הסרפד יעלה הדס. (מגילה י:).
ישנו עם אחד. בגמרא מגילה (יג:) אמרו "ישנו" עם אחד, שישנו מן המצות, אמר ליה הא איכא בהו רבנן, אמר לו, "עם אחד הם". והדבר יפלא איך אפשר להכחיש את המציאות דאיכא בהו רבנן שזהירים במצות, ולומר עם אחד הם. ונראה שהמן הרשע היה מין ואפיקורוס וכופר בתורה שבעל פה, וטען שחכמי ישראל שינו מכוונת התורה (ישנו לשון שינוי. מהרש"א), כי איפה כתוב בתורה תפלין ומזוזה וכיוצא בזה, ולכן אמר המן הרע הזה, שחכמים בדו זאת מלבם, והרי חג עצרת (חג השבועות), לפי חשבון ספירת העומר, צריך לחול ביום ראשון בשבת, כמו שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת, והם שינו מכוונת התורה, ומתחילים לספור אחר יום ראשון של פסח, ועושים את החג שלא בזמנו, וכהנה וכהנה מטענות הצדוקים שכופרים בתורה שבעל פה, ולכן עם אחד הם, שחכמיהם פירשו את התורה ככל העולה על רוחם, וכחומר ביד היוצר, תמק לשונו בפיו.
ועשרת אלפים ככר כסף אשקול "על ידי עושי המלאכה". הענין כי היהודים בהיותם עם חכם ונבון היו אילי המסחר והתעשיה, ועושי המלאכה אנשי פרס ומדי לא היו יכולים לעמוד בתחרות מול היהודים מצד טיב סחורתם, ובהוזלת מחירי הסחורות, ועל ידי כך משכו את כל הלקוחות אליהם, והסוחרים של מדי ופרס עיניהם רואות וכלות, עיני רשעים תכלינה, בראותם הצלחת סוחרי ישראל, שעסק מסחרם משגשג ופורח מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. והמן הרשע צורר היהודים מצא פתחון פה בדבר הזה אצל הסוחרים של פרס ומדי, והצליח לסכסך וללבות אש השנאה בלבם של ראשי האיגוד המקצועי של הגוים, לכן השפיע עליהם ע"י ראשי האיגוד של הסוחרים, שכל אחד מהם ישלם מס מסויים, שישולם לאחשורוש כדי להשמיד את היהודים, ובכך יצליחו לשקם את מסחרם, ולקומם את הריסותיו, והוא מצא אוזן קשבת וכל אחד תרם כמיטב יכולתו לפתרון הבעיה הזאת, וזהו שנאמר "אשקול על ידי עושי המלאכה", ורק כשנהפך עליו הגלגל, ויתלו את המן, נוכחו שכל התרומות שנמסרו לידו ירדו לטמיון, והתחילו לרומם ולנשא את היהודים ולהתחנף לפניהם, ולכן כתוב וכל שרי המדינות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים, כי נפל פחד מרדכי עליהם, על שאז היו משתפי פעולה עם המן הרשע, ורצו לתקן את אשר עוותו, ולהראות כאילו לא היתה ידם במעל הזה, והמן אדעתא דנפשיה עביד. וזהו שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו.
הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. בגמרא מגילה (יד רע"א) אמרו על זה, משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחר היה לו חריץ (בור) בתוך שדהו, בעל החריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל החריץ לבעל התל, מכור לי התל שלך, אמר לו טול אותו בחנם, והלואי. וכך אמר אחשורוש להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. ופירש רש"י, כלומר יש ללמוד שגם אחשורוש היה בדעתו להשמידם. ויש להבין שאם כן כיון שהיה שונא ישראל יותר מהמן, איך נהפכה דעתו בעת שאמרה לו אסתר כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ומיד נתמלא חמה על המן, עד שציוה לתלותו על העץ. והסביר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, בפירוש רבינו יהונתן (אסתר פרק ח פסוק ח), כי דרך מלכי אומות העולם הקדמונים לחקור ולדרוש ע"י החוזים בכוכבים האצטגנינין, וקוסמי קסמים לדעת מי ישב על כסא מלכותו לימים יבואו, וכששאל אחשורוש על זה, הודיעוהו שעל כסאו ישב יהודי אחד והוא ימלוך תחתיו, ואז חמתו בערה בו על ישראל, בחושבו שהם ימרדו בו ויעשו מהפכה צבאית ויורידוהו מעל כסאו, וכשנודע לו אח"כ שאסתר יהודית הבין שבנו אשר יולד לו ממנה ישב על כסאו, שע"פ הדין הולד הולך אחר האם, וכמו שבאמת היה כן ודריוש בנו ירש את כסאו ומלך תחתיו, והבין שהיהודים נאמנים לו, ואין בהם עקש ופתלתול, לכן נהפך לבו לטובה לעם ישראל, והבין שבחנם שנא אותם, והמן רצה לשפוך דם נקיים על לא חמס בכפם, ונתחרט על מחשבותיו, ונהפך לאוהב, כי לב מלך ביד ה', לפיכך אמר למרדכי ואסתר, ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך.
ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, איתא במדרש (פרשה ט אות א), שכאשר ראה המלך את אסתר עומדת לפניו חמתו בערה בו על אשר הפרה את החוק שנכנסה אליו בלי קריאה, ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני אחשורוש בוערות כאש ותכר את קצפו ותבהל מאד, ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה שהיתה מימינה, וירא אלהינו ויחמול על עמו, ויפן לצערה של היתומה אשר בטחה בו, ובמגילה (טו:) איתא, א"ר יוחנן, באותה שעה נזדמנו לה שלשה מלאכי השרת, אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד, והוסיף לה יופי על יופיה, והדר על הדרה, ואחד שמתח את שרביט הזהב, עד ששים אמה. ובמגילה שם (טו:) איתא, שאמרה אז, אלי אלי למה עזבתני, וכתבו דורשי רשומות, כי הנה מיכאל שר ישראל, כשתסלק אותיות אלי משם מיכאל, ישאר מך, וכשתסלק אלי משם ישראל, ישאר רש, מך ורש היינו עני, וכמ"ש (מגילה יא.) שנעשה שונאו של הקב"ה מך וכו'.
אלי אלי למה עזבתני. איתא במדרש תהלים (פרק כב), אלי בים סוף אלי בסיני. נראה לפרש שאסתר ראתה שנסתלקה ממנה רוח הקודש (מגילה טו:) חשבה אולי שע"י העון שהשתחוו לצלם אין ישראל ראויים לנס, ושוב נתישבה דעתה, שבכל זאת ה' מחסה לעמו, וכלל ישראל לא יענשו, שהואיל ואין העולם קיים אלא בשביל ישראל (ע"ז י:), לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שהרי כשעברו ישראל בים סוף, היה פסל מיכה עמהם, (כדאיתא במדרש תנחומא פרשת משפטים אות יד), ואע"פ כן עשה עמהם הקב"ה נס ופלא, בקריעת ים סוף, משום שעל כללות ישראל, אינו חושש לדונם כפעלם, כן גם עתה תצמח להם ישועה. ואע"פ שנאמר עליהם מפוזר ומפורד בין העמים, שהיה ביניהם קנאה ושנאה, השתא מיהא שכולם עשו תשובה, והיו לאחדים, ראויים הם לתשועה, כמו בסיני, שאע"פ שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו שהיה ביניהם ריב ומדון, כשהגיעו לסיני כאיש אחד בלב אחד, נעשו ראויים לקבלת התורה, אף כאן ראוי להצילם מכף אויב ומתנקם. (דברים אחדים דף קיג סע"ב, בתוספת נופך).
ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וכו'. אמרו במדרש ילקוט שמעוני (אסתר, רמז תתרנז), א"ר יהושע בן לוי שס"ה יועצים היו להמן הרשע, וכולם לא ידעו עצה כזרש אשתו. ואמרה לו, אם מזרע היהודים מרדכי לא תוכל לו, שאם תפילהו לכבשן האש, כבר ניצולו חנניה מישאל ועזריה מן האש, אם תשליכהו לגוב אריות, כבר ניצל מזה דניאל, אם תנקר לו את עיניו, הרי שמשון אחר שנקרו את עיניו, ורבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו. הא אין לך אלא לתלות אותו על העץ, שלא נמצא אחד מעמו שניצול מן התליה. והרב יד יוסף צרפתי (דף קס ע"ב) הקשה דמה חכמה יש בעצה זו, שהרי ודאי מי שהציל את חנניה מישאל ועזריה מן האש הגדולה ואת דניאל מגוב האריות, יוכל להציל מחבל התליה. ותירץ, ע"פ מה שאמרו בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ב), כשנתמנה שמעון בן שטח לנשיא, באו והודיעו לו שיש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון. מיד עמד ר' שמעון בן שטח ביום סגריר וגשום וכינס שמונים בחורים בעלי קומה, ולקח אותם עמו אל המערה, ונתן ביד כל אחד מהם כד חדשה וטלית נקיה ומקופלת בתוכה, והם כפו הכדים על ראשם, לפני שיכנס למערה לבדו, אמר לבחורים, כשתשמעו צפצוף פעם אחת לבשו מיד טליתותיכם, ובצפצוף פעם שנית הכנסו כלכם כאחד אל המערה, ומיד כשתכנסו כל אחד ואחד מכם יעשה עצמו כאילו בא לגפף אחת מהן ויגביהנה מן הקרקע, שלא יוכלו לכשף אתכם, שכך דרכו של מכשף, כל שהגבהת אותו מן הקרקע אינו יכול לכשף כלל, כשנכנס למערה אמרו לו היאך באת לכאן כשבגדיך נגובים בשעה שמטרות עוז יורדות ממרומים, אמר להן בין הטפין הייתי מהלך. אמרו לו ומה באת לעשות כאן? אמר להן מכשף אני ובאתי ללמוד וללמד, עשו מה שאתן יכולות, ואח"כ אעשה כן גם אני, אמרה אחת מהן מה שאמרה והביאה פת לכולן, אמרה אחרת מה שאמרה והביאה בשר מבושל, אמרה אחרת והביאה תבשילים, אמרה אחרת והביאה יין. אמרו לו ואתה מה יכול לעשות, אמר להן יכולני לצפצף שתים ואני מביא לכאן שמונים בחורים עטופים טליתות נגובות, הם ישמחו בכן ואתן תשמחו בהם, צפצף פעם אחת ומיד לבשו טליתותיהם, צפצף פעם שנית ונכנסו כולם כאחד אל המערה, אמר כל אחד מכם יטול את בת זוגו, טענו אותן והביאו אותן לבית הדין, דנו את דינן וגזרו עליהן דין מות, כמו שנאמר, מכשפה לא תחיה, ותלו אותן. ע"כ. והנה המן הרשע וכל אוהביו היו חושבים שכל הנסים שנעשו ע"י צדיקי ישראל הכל נעשה בכישוף, וכמו שאמרו במדרש רבה (פרשה ז אות יג), שאמר המן לאחשורוש, שמשה בן עמרם נטל מקל אחד ובכשפיו לחש עליו וקרע את הים ועברו כולם. וכן יהושע בחר לו אנשים בעלי כשפים, ובכך התגבר על עמלק וכו', ולכן זרש אשתו וכל אוהביו התחכמו לומר שאין תקנה להתגבר על מרדכי אלא ע"י תליה, שמכיון שאז לא יהיו רגליו נוגעות בארץ בהיותו תלוי באויר, לא יוכל לכשף ולהנצל על ידי כשפיו מעמוד התליה, זו היתה עצתה של זרש. עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי. איתא במגילה (טז.), כשבא המן אצל מרדכי ראה תלמידים יושבים לפניו והיה מרדכי מראה להם היאך קמיצת העומר, (כי היה זה בט"ז ניסן יום שהיו מביאים קרבן העומר), שאל המן, במה אתם עוסקים, אמר לו מרדכי, כשהיה בית המקדש קיים היו קומצים מסולת העומר של שעורים, ומקריבים על גבי המזבח, אמר להם המן, בא קומץ שעורים שלכם ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי, א"ל מרדכי, עבד שקנה נכסים מה שקנה עבד קנה רבו. לכאורה הרי אחשורוש החזיר לו את כספו, שנאמר הכסף נתון לך. אולם אמרו במדרש, (הובא בספר אהבת דוד (דרוש א לשבת זכור דף יא ע"ד) בד"ה עוד נסמיך, בשם הרב יערות דבש), שאחר שהחזיר לו את כספו, הלך המן וחילק אותם לעניי ישראל, לשם צדקה, כדי שיצליח בגזרתו. וכשאמר בא קומץ שעורים שלכם, ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי, התכוין על מעשה הצדקה שלו. על זה ענה לו מרדכי, מה שקנה עבד קנה רבו. כי המן מכר עצמו לעבד למרדכי, וכמו שאמרו (מגילה טו רע"ב), דקרו ליה עבדא דאזדבן בטולמי. (פירש רש"י, שמכר עצמו לעבד עבור ככרות לחם שלקח ממנו לצורך חייליו). ולכן מצות הצדקה תיחשב לזכותו של מרדכי, ונזקפת לחשבונו, כי מצות הצדקה גם בלי כוונה מועיל לבעליה, כמו שאמרו בתורת כהנים (סוף פרשת ויקרא), הרי שנתפזרו לו מעותיו ומצאם עני והתפרנס מהם, מעלים עליו כאילו נתנם בכוונת המצוה ותחשב לו לצדקה, וכמ"ש החיד"א בפתח עינים (ב"ב י:), שזוהי כוונת הפסוק פזר נתן לאביונים. ע"ש.
עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו, ויבהילו להביא את המן, נס היה שהבהילו להביא את המן, ולא הרשו לו להתמהמה, כי הוא חשב שבינתים יתרחץ ויתנקה ממלבושיו מאותו עציץ ששפכה עליו בתו ותעל באשו וצחנתו וסרחונו, ובכך היתה מפלתו קרובה בעיני המלך, וכבר אמרו בסנהדרין (צב סע"ב), לעולם לא ישנה אדם מבגדי תפארתו אפילו בשעת הסכנה. (שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכאשר הושלכו לאש היו לבושים בבגדי תפארתם. רש"י). וזהו והמלך קם בחמתו אל גינת הביתן, כי המלך היה צר לו לסבול ריחו הרע, ויצא לשאוף רוח בגנתו ושב בכעס. ועוד טעם למה הבהילוהו, כדי שלא יספיק לבער את העץ שעשה למרדכי, ושתהיה עדות והוכחה לדברי חרבונא, שאל"כ איך יהרגוהו על פי שטנת חרבונה ללא הוכחה ברורה. לכן אמר להם תלוהו "עליו", אם העץ ישנו, דהוי ליה ידים מוכיחות. ובזה גם כן פירשו כי היה בושה למלך שיאמר שיתלו את המן בגלל מחשבתו שנעשית בהסכמת המלך, וגם כשנפל על אסתר וחשב שבא לאונסה, אי אפשר לפרסם זאת בהודעה רשמית מחצר המלך והלשכה המלכותית, שזוהי בושה וחרפה למלך, וכדי בזיון וקצף. וחרבונה זה הוציאו מן המבוכה ומצא מוצא של כבוד, לומר שזהו בגלל שנאתו למרדכי עד שהכין לו עץ לתלותו, ובלעדי העץ מאין הוכחה שחשב זאת. [כן כתב אהבת דוד בשם הראשונים, וה"ד קרן ישועה הישן (דף פו ע"א)]. וטעם נוסף להנס של "ויבהילו", שהם חשבו לסיים בכי טוב להם, כשהתחילו חכמיו לומר אם מזרע היהודים, כפירוש רז"ל, אם מזרע היהודים (משבט יהודה) מרדכי אשר החלות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, ורצו לסיים בכי טוב להם, ואם לאו מרדכי יפול. והשי"ת בלע לשונם והשתתקו בבהילותו של המן לבוא מיד למלך. ועוד י"ל כי זרש אשתו וכל אוהביו נתנו עצה טובה להמן, כי בהיות והיהודים הם אנשי חסד, ומוחלים על עלבונם, וכמו שאמרו לבן הדד מלך ארם שילך להתרפס לפני אחאב, כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ויחמול עליו להחיות את נפשו (מלכים א, כ, לא), כן יעצוהו, שנפול יפול לפני מרדכי ויבקש ממנו מחילה, ואז ינצל מפחד אויב ומתנקם. אבל בשמים לא רצו להעמיד את מרדכי בנסיון, ובעודם מדברים עמו, לא היה סיפק בידו לעשות כעצתם, כי הבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר, ושם היתה מפלתו.
ויתלו את המן וכו'. ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וכו'. הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ וכו'. קשר הפסוקים ביאר הגרי"פ פירלא (ח"א עמוד 523), כי לכאורה קשה טובא שמאחר שהמן היה מזרע עמלק איך הותר להנחיל ביתו לאסתר, הרי כל ממון של עמלק אסור בהנאה, משור ועד שה מגמל ועד חמור, הכל בכלל מצות מחיית עמלק כדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק, כמו שאמרו במכילתא סוף בשלח. (ובפירוש רש"י סוף תצא, ורבינו בחיי סוף בשלח). אלא שהמן היה מהרוגי מלכות שנכסיהן למלכות, וכשנהרג המן זכה אחשורוש בנכסיו, ושוב הותרו גם לישראל, על דרך עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין לח.). ולכן הזכיר הכתוב שני הדברים כאחד. (ועיין עוד שם להגרי"פ פירלא). ועיין עוד בעונג יום טוב (בהקדמה אות ו' בהגהה למטה). ובספר אבי הנחל (דרוש יד) תירץ, שהמן עבדו של מרדכי ומה שקנה עבד קנה רבו. ע"ש. אולם מדברי הרמב"ן (דברים ב. יד) כי ה' אלקיך ברכך, שנתברך עמם צאן ומקנה וקנין משלל מצרים ועמלק, מוכח שלא נאסר שלל עמלק, והוראת שעה היתה של שמואל בשם ה' לשאול. ודברי המכילתא היא רק על פסוק כי מחה אמחה את זכר עמלק, שנשבע הקב"ה וכו' שלא יאמרו גמל זה של עמלק, זהו כשהקב"ה שימחה זכרו של עמלק ינהגו כן, וכמו שציוה בזמנו בשאול. אבל במצות תמחה זכר עמלק, לא נצטוו אלא על עמלק וזרעו האנשים ולא הבהמות. אך בפירוש רש"י סוף תצא לא סבירא ליה הכי. ועדין צל"ע. וע"ע במנחת חינוך (ריש מצוה תרד) שעמד ע"ד רש"י. ול"ז מדברי הרמב"ן. (ואפשר שזה שאמרו במגילה (י:) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלקים, זה המן שניתנו נכסיו למרדכי ואסתר שנאמר וכו'. קמ"ל כנ"ל. ובעונג יום טוב כתב שכל זמן שזרע עמלק קיים אין מצוה בהריגת בהמותיו. ע"ש). ועיין עוד בספר משך חכמה (סוף פר' תצא) דדוקא על המלך יש מצוה למחותו וכו', מה שאין כן לשאר אדם. ולכן כתיב גבי דוד ויך את העמלקי, ואיש ואשה לא יחיה דוד ולקח צאן ובקר וכו', שעדיין לא היה מלך. (וקיבל מה שאמרה לו אביגיל (במגילה יד:) שעדיין לא יצא טבעו בעולם, ואינו חשוב מלך). וכן הוא בספר לאור ההלכה (צד מב-מג). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' נד אות יח).
הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים, ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך. הנה לכאורה לא תספיק כתיבת אגרות אחרות, דמי אמר שכל האומות יתחשבו באגרות האחרונות, שמא יאמרו שהאגרות הראשונות תקפות והאחרונות מזוייפות. אלא שאמרו חז"ל (מגילה טו:), מה ראתה אסתר להזמין את המן אל המשתה. אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. ופירש רש"י, וגמירי דאי חד מנייהו מית בטלה גזירתא. (וכן אמרו בתענית כט.). וזה שאמר כאן, הנה בית המן וכו', כלומר, הרי כולם ידעו שהמן נתלה על העץ, וממילא הגזרה בטלה, ולמה נכתבו האגרות האחרונות, אלא כדי לתת ליהודים מלא העזרה הדרושה שישלטו היהודים בשונאיהם.
ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים, מקום אשר דבר מלכו של עולם מגיע, ע"י לימוד תורה ומוסר, ובטחו בה' שיקבל תשובתם, ותתבטל גזרתו של המן, לפיכך עשו שמחה ומשתה, בבטחונם שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ואיש לא יעמוד בפניהם, שלא נפקד ממנו איש, שהוא נס גדול. [ולכן בתפלת "על הנסים" של פורים, מסיימים, ועשית עמהם "נסים ונפלאות" בלשון רבים, כי נסים רבים נעשו להם, (וכן העלה הרה"ג ר' יצחק פלאג'י בספר יפה ללב ח"ב (סי' תרצג), ודלא כנוסח קצת סידורים ועשית עמהם "נס ופלא". ע"ש].
על כן היהודים הפרזים עושים את יום י"ד שמחה ומשתה ויום טוב, ולהלן הוא אומר לעשות אותם ימי משתה ושמחה. נראה להסביר, כי בדור ההוא שאירע בו הנס, קדמה להם שמחה על גאולתם ועל פדות נפשם, אלא שרצו לבטאת את שמחתם ביתר שאת, לכן אמר שמחה ומשתה, אבל לעתיד אשר אותותינו לא ראינו, צריך להקדים המשתה תחלה, כדי לבוא על ידי המשתה לשמחה ויום טוב. (קול יעקב מדובנא).
איתא בילקוט (רמז תתרנד), האריה עשה סעודה לכל החיות, וסיכך להם את בית המשתה בעורות של אריות שמתו מכבר, אחר שאכלו ושתו, בקשו מן השועל לזמר ולשיר להם, א"ל השועל, אני מסכים, בתנאי שתענו אחרי מה שאני אומר, תלה עיניו לתקרה, ואמר מי שהראנו בעליונים הוא יראנו בתחתונים, כך מי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים. כשם שזיכנו ה' לראות במפלתם של המן הרשע וחביריו, כך יראנו בקרוב במפלתם של הרשעים שונאי ישראל אהלי אדום וישמעאל המרצחים, ימח שמם וזכרם מן העולם. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
בתקוני הזהר (תיקון כא, דף סד ע"ב) איתא, פורים אתקרי על שם יום הכפורים, דעתידין ישראל להתענגא ביה ולשנויי יתיה מעינוי לעונג. ע"כ. ויש להסביר עוד את הקשר לשניהם, כי ביוהכ"פ נתרצה הקב"ה לישראל, ונמסרו הלוחות למשה רבינו, ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. (כמ"ש רש"י בפרשת יתרו יח, יג, וכן הוא בתנחומא פרשת כי תשא אות לא. ע"ש). ובפורים חזרו וקבלו התורה שבעל פה (תנחומא פרשת נח), מרצונם הטוב, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר (שבת פח.). נמצא ששתי התורות שבכתב, ושבעל פה, נתקבלו ביוהכ"פ וביום הפורים. ולכן נקבעו ימי מתן תורה אלו לימי שמחה, ואין שמחה בלי אכילה ושתיה (מ"ק ט.), כי הכל מודים בעצרת דבעינן לכם (פסחים סח:), גם הפורים הוא יום משתה ושמחה. והרמז לזה שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני, הימין לתורה שבעל פה, שנאמר מימינו אש "דת למו", אותיות תלמוד, כי לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה שבעל פה (גיטין נט.), ושמאלו תחבקני, היא התורה שבכתב, כי העוסקים במקרא מדה ואינה מדה (ב"מ לג.). ואמרו מגדולי החסידות, כי בראות השטן שישראל מרבים באכילה ושתיה ושמחה ביום פורים, מתחיל לקטרג עליהם, והקב"ה משיב לו, והלא אתמול (יום תענית אסתר) צמו כל היום. וכן כשמרבים באכילה ושתיה בערב יוהכ"פ, מתחיל השטן לקטרג, ומשיב לו הקב"ה, והלא מחר צמים הם כל היום. וזהו, והסר השטן מלפנינו ומאחרינו.
אתה מוצא שיום הפורים כולל בתוכו ימי המועדים, כי חג הפסח הוא חג החירות, שבו נגאלו אבותינו משעבוד מצרים, ואף כאן נגאלו משעבוד האומות, כי נפל פחד היהודים עליהם, וגם יצאו ממיתה לחיים, חג השבועות יום מתן תורתינו, כך היה בפורים, קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר, שחזרו וקבלו התורה שבעל פה מרצון, מפני חיבת הנס שנעשה להם. [שבת (פח.), ומדרש תנחומא (פרשת נח). ע"ש]. בראש השנה ספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה, כך בפורים מרדכי וכל ישראל לחיים, המן ובניו וכל שונאי ישראל למיתה. יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה, אף יום הפורים, בו נמחלו עונותיהם של ישראל, ע"י דברי הצומות וזעקתם, ויום תענית אסתר. (ע' בהרא"ש ריש מגילה). חג הסוכות שהוא פריסת סוכת שלומו עלינו, בצילא דמהימנותא, גם בימי הפורים, רבים מעמי הארץ מתיהדים, ונכנסו תחת כנפי השכינה, ובו נצטוו ישראל ושמחת בחגך, אף בפורים ימי שמחה ומשתה. יד יוסף צרפתי (דרוש ה דף קסג ע"ד).
וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. יש לפרש הפסוק ע"פ מ"ש גדולי החסידות, שבכל שנה ושנה מתחדשת הארת יום הפורים בשמחה וגילה, בגשמיות וברוחניות, בגשמיות, ריוח והצלה יעמוד ליהודים, וברוחניות, הארת התורה שקבלוה ישראל ביום הזה. [ומעין מ"ש התוס' (סוטה יד.) בשם המדרש, למה נקבר משה רבינו מול בית פעור, לפי שבכל שנה ושנה ביום שחטאו ישראל בדבר פעור, מתעורר לעלות למעלה ולקטרג על ישראל להזכיר עונם, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע עד חוטמו, למקום ששיקעו משה רבינו]. ואף בפורים מתעוררים הרחמים על ישראל, והארת היום, שגדולה מדה טובה ממדת פורענות. תוספתא הובא בתוס' (סוטה יא.) ד"ה מרים.
אמרו חז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש לפרש כי הנה כל אדם יודע מה מצבו הכלכלי אם הוא מסוג עשיר או מסוג עני, לב יודע מרת נפשו. וכשאדם שותה לשכרה, רם לבבו ואינו יודע את עצמו. והנה ביום פורים העניים באים לפתחי העשירים ודורשים מהם דמי פורים, והם נותנים להם, עד שמתמלא כיסם בכסף רב, לפיכך הם אומרים "ברוך מרדכי" שבזכותו זכינו לממון הגון. לעומת זאת העשירים שרוצים לנוח מעט כמו בכל יום, אינם נחים, כי עני נוקש בדלת ומקבל מתנתו, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר תנו גם לי, והוא נותן לו, עוד לא הספיק לנוח על מטתו, ויבא השלישי ומבקש גם הוא מן המתנות לאביונים, ואין מנוחה לעשיר, ואומר "ארור המן" שעשה את היום הזה שנעדרה ממני מנוחה. וזהו חייב איניש לבסומי בפוריא, עד שאינו יודע בשעת שכרותו אם הוא מסוג אלה שאומרים ארור המן או מסוג אלה שאומרים ברוך מרדכי.
הנה בגמרא (מגילה יב.) איתא, שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם, אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו לא יהרגו, אמרו לו, אמור אתה, אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר), אמרו לו, וכי משוא פנים יש בדבר? שא"כ איך זכו לנס, אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים (מיראה), אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים. ונראה שהם היו סבורים כמ"ש התוס' (פסחים נג:) בשם רבינו תם, שהצלם שעשה נבוכדנצר לא היה עבודה זרה, אלא אנדרטי של המלך. ורשב"י סבר שהיה עבודה זרה ממש, ולכן היו מתחייבים על זה כליה, אם לא שעשו רק לפנים, ומוכח כסברתו, ממה שאמרו בגמרא (סנהדרין צג.) בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לשונאיהן של ישראל על פניהם, אמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם, פתחו ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. והנה בגמרא פסחים (נג:) אמרו, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש ה', נשאו קל וחומר מצפרדעים וכו', והקשו דהרי קי"ל בעבודה זרה, יהרג ואל יעבור, ובפרהסיא יהרג ואל יעבור אפילו אמצוה קלה, ועל זה הביאו התוס' דברי ר"ת שלא היה אלא אנדרטי שנעשה לכבוד המלך. אבל ר"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהיו יכולים לברוח קודם המעשה. ע"כ. ולכאורה קשה לומר כדברי ר"ת, דהא במגילה (יב.) מבואר לדעת רשב"י, שהעונש של גזרת המן הוא משום שהשתחוו לצלם, ונתחייבו כליה על כך. ועוד דפריך וכי משוא פנים בדבר, (ואיך זכו לנס), ומתרץ הם לא עשו אלא לפנים (מיראה) אף הקב"ה וכו'. ולדברי ר"ת מה כל החרדה הזאת, עד שחשבו שלא היו ראוים לנס והיו צריכים ליהרג ח"ו בשביל כך, אע"פ שהיה באונס גם כן, הא לא היתה אלא אנדרטי. [ויש ליישב קצת, ע"פ מה שאמרו במדרש רבה (אסתר פרשה ז סי' א), שאליהו הנביא אמר לאבות העולם שחטאם היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אלמא דלית ליה סברת רשב"י שהוא מפני שהשתחוו לצלם. ומיהו בשיר השירים רבה (פרשה ז אות ח) איתא, רשב"י אומר על שאכלו תבשילי גוים בסעודתו של אותו רשע. ורבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודה זרה. אמרו לו לרשב"י, והלא לא אכלו בסעודה זו אלא אנשי שושן הבירה בלבד, אמר להם והלא כל ישראל ערבים זה לזה. אבל לדבריכם, חייבתם כל ישראל כליה ח"ו, שנאמר זובח לאלהים יחרם. אמרו לו, אע"פ כן הרי לא עבדו אותו בכל לבם. ע"ש. וצ"ע]. ועיין תוספות עבודה זרה (מ:) ד"ה ובאנדרטי. ויותר על כן קשה מהתוספות עבודה זרה (ג.) שהביאו סוגיא דמגילה לראיה לר"ת, דאם היתה עבודה זרה היה להם לישראל למסור עצמם על קדוש ה', ומאי קאמר לא עשו אלא לפנים, אלא ודאי דאנדרטי היתה. ע"ש. דאדרבה ממה שנענשו כל כך בגזרת המן, מוכח דעבודה זרה היתה. ומה שאמרו לא עשו אלא לפנים, י"ל דהיינו שאף מי שעבד עבודה זרה באונס אינו נהרג בדיעבד, כמו שכתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד) שאין מלקין ואין צריך לומר שאין ממיתין מי שעבר באונס וכו'. ע"ש. ובכסף משנה הביא דברי התוספות יבמות (נד:) שהוכיחו כן מהש"ס, אלא שהביא דברי הרמ"ך שחולק על הרמב"ם ומחייב מיתה. ע"ש. ולכאורה מדברי התוספות עבודה זרה (ג.) הנז' מוכח כהרמ"ך, שגם דיעבד יהרג. אולם יש לומר שכוונת התוספות דאילו היו צריכים ליהרג ולא יעבדו, לא הוה מתרחיש להו ניסא כולי האי, דלא עביד רחמנא ניסא לשקרי, אלא ודאי שפטורים היו. ואע"ג דבלאו הכי הרי חזרו בתשובה אח"כ, כיון שנתחייבו מיתה לשמים בדין יהרג ואל יעבור ועבדו עבודה זרה, לא היו זוכים לנס אלא אם כן לאו עבודה זרה היא. אמנם ידי"נ הגאון ר' דוד יונגרייז (הי"ו) ז"ל השיבני, שהתוספות לשטתם (עבודה זרה נד.) בשם הסמ"ג, דאף בדיעבד חייבים מיתה בפרהסיא. ע"ש. ושפתים ישק. שוב ראיתי בהפלאה על כתובות (לג:) שעמד על דברי התוספות עבודה זרה (ג.), וכתב דלא הבין דהא דיעבד פטור. ע"ש. גם ראיתי בספר יד דוד (פסחים נג:) שכתב שכל הסוגיא במגילה מוכחא דלאו אנדרטי הוא. אולם בלאו הכי דברי ר"ת דחוקים, כמו שכתבו התוספות מלשון פלחין לצלמא.
וראיתי להמהרש"א פסחים שגמגם על דברי ר"י שכתב שהיו יכולין לברוח, שאין ראיה לזה מדניאל וכו'. ע"ש. ונראה דאשתמטיתיה שכן מבואר בשיר השירים רבה (פרשה ז סימן יג), דמבואר שם שחנניה מישאל ועזריה שאלו ליחזקאל אם נסגוד ליה או לא, א"ל חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. א"ל אנן בעינן דנהוי תמן ולא נסגוד ליה וכו'. ע"ש. מבואר כי הצדיקים הכניסו עצמם בסכנה, אע"פ שהיו יכולים לברוח, וכדברי ר"י. וזה שאמר מה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו' נשאו קל וחומר מצפרדעים, שאף הם היו יכולים לדחות כל אחד שיאמר אתה לך לתנור ואני למקום אחר. אלא שאע"פ שבמדרש שם קורא זה עבודת עבודה זרה, יש לדקדק שאם כן מה זו שאלה נסגוד או לא, ולא שאלו נברח או לא, אלא ודאי כדברי ר"ת דאנדרטי הוא. ואפשר שהיו אנשים רבים טועים בו וכסבורים שהוא עבודה זרה, כי אותו רשע נטל ציץ נזר הקודש שעליו חקוק שם המפורש, ונתנו לתוך פי הצלם, והיה הצלם צווח אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, והיה חילול ה' למי שמשתחוה לצלם. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א כתובות (לג:) שהביא דברי המדרש לסייע לר"י, שהיו יכולים לברוח. כיעו"ש. (ולדברי בעל המאור ס"פ בן סורר, דהנאת עצמו שאני, יש לומר אפילו עבודה זרה הוי מכל מקום היה להנאת נבוכדנצר הרשע להכי מקשה מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן האש). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן יג). ובספר מאור ישראל ח"ב (פסחים נג:).
אולם דניאל איש חמודות קינא קנאת ה', ובטל את העבודה זרה, כמו שאמרו במדרש שם שהשביע את הציץ שלא יוסיף להתחלל שם שמים על ידו, והוציא בלעו מפיו. ובזה פירש הגר"א הפסוק, ועבדתם שם אלהים וכו' "אשר לא יראון, ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", ולא אמר "ולא ידברון", דמיירי בצלמו של נבוכדנצר שעל ידי הציץ היה מכריז אנכי ולא יהיה לך. ועל זה אמר ובקשתם משם את ה' אלקיך, היינו הציץ שכתוב עליו שם ה' אלקיך, ומצאת. וכיון שהיה תיקון ביטול עבודה זרה על ידו נעשה שליח על ידי מרדכי ואסתר, כמו שאמרו התך זה דניאל, והוא המליץ בינותם ותשועה באה על ידו. והנה בחולין (קלט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', היינו שנענשו שעבדו עבודה זרה בימי נבוכדנצר. וזה שאמר כי פנה אל אלהים אחרים, היינו בימי המן שהניח צלם על לבו. (עיין תוספות סנהדרין (סא:). איברא במגילה (יט.) דשוי נפשיה אלוה. ושוב ראיתי שהרגיש בזה הגרי"ב). ועתה רבותי, אף שיצר הרע של עבודה זרה בטל, עודו מרקד לפנינו באלהי כסף ואלהי זהב, שהכל רצים אחר הכסף והזהב, והתורה מונחת בקרן זוית. צריכים לעמוד בפרץ להרגיל את כל העם לבוא לשיעורי ערב וללמוד תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
והנה חז"ל הזהירו כי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', אך לעתות בצרה כאלה מי זה יוכל להוריד יין בגרונו בשמחה, הא אין עלינו כי אם לשתות לקיים החובה. וכבר העיר בקול יעקב מדובנא כי לכן במגילה כתוב מתחלה שמחה ומשתה ויום טוב, ואח"כ כתוב ימי משתה ושמחה, כי קודם היו שמחים לפני המשתה, אבל עתה רק אחר השתיה. ולכאורה הלא אין קטיגור נעשה סניגור, כי הלא חטאם היה במשתה של אחשורוש, ונהנו מסעודתו של אחשורוש. אולם הקב"ה מכה באיזמל ומרפא באיזמל, כיוסף מתוך חלום נרדף ומתוך חלום יצא למלוך מבית האסורים. וגם בלשון הרע התיקון בתורה בלשונו. וכן באדם הראשון במה שקלקלו נתקנו, ותאנה היתה, דכתיב ויתפרו עלה תאנה. וי"ל. אמנם נקדים דברי המדרש, אמר ר' איבו כפרתן של ישראל כשהן שותין ושמחים מברכים ומשבחים להקב"ה, ואילו העכו"ם מדברים דברי תפלות, זה אומר מדיות נאות וזה אומר פרסיות נאות. והנה גם במשתה ההוא היה המפקח מרדכי הצדיק, כמו שאמרו לעשות כרצון איש זה המן ואיש זה מרדכי, ופירש הקול יעקב למשל וכו'. ע"ש. וחזקה על מרדכי המפקח שהשגיח שיברכו ברכת המזון ודברי שירות להקב"ה, וזה עצמו היה מזבח כפרה עליהם, בראות צבא מרום ההפרש הרב המבדיל בין ישראל לעמים, מעז יצא מתוק. וזה שאמר ר' איבו כפרתן של ישראל היה בדבר הזה. (מלבד פשוטו שהוא לשון חיבה, כמאמר ר' ישמעאל בנגעים כפרתן של ישראל). שאלו היו מודים להקב"ה, ואלו הנבזים בדברי תיפלות. ואף הקב"ה דן אותם ביחס לאומות העולם. וכן פירש קול יעקב בזה. עש"ב.
זאת ועוד אחרת, כי במדרש, אמר להם אחשורוש וכי אלקיכם יכול לעשות סעודה טובה מזו, אף הם ענו כסיל, עין לא ראתה וכו'. והכוונה פשוטה עם מה שאמרו רז"ל בעבודה זרה (סה.) שדר קורבנא לבר שישך וכו'. ע"ש. וזהו זולתך, שלא יהיה עלינו עול מלכות ונהיה עצמאיים לעצמנו. וכן פירש קול יעקב בדרך הזאת והביא משל וכו'. ע"ש. ומרדכי המשגיח עליהם נתן להם כרצונו, גם בשתיה דכתיב והשתיה כדת, היינו שכר במקום יין, שלא יכשלו בסתם יינם, כל למעוטי בתיפלה עדיף. וזה שאמר גם כן רצון איש זה המן, כי בזה היה רצון אחד לשניהם, כי גם המן מזג להם שכר שהוא בזול ואין בו עונג וחשיבות כיין, כמו שאמרו בפסחים (קז.) תהוי שקיותיה שכרא למאן דמקדש אשיכרא. (ופירש רשב"ם, עני יהיה שלא יוכל לקנות יין). סוף דבר היה גם במשתה עצמו דברים שהיו מזבח כפרה להם. בפרט לפי דברי הגאון יערת דבש דשמונים ומאת יום של המשתה נגמרו בג' בתשרי, כי במדרש איתא שהתחילו בא' בניסן. (אפשר עשה עצמו כמלכי ישראל המונים להם מניסן, כמו שלבש בגדי כהן גדול (מגילה יב.). ולכן התחיל מיום זה המשתה. וכהאי גוונא בראש השנה (ג:) מלך כשר היה לכך מנו לו מניסן). וחודש מלא וחודש חסר, נגמרו ג' תשרי. ובמלאת הימים האלה משתה שבעת ימים, הרי שנגמרו הכל ביום הכפורים. וזוהי היתה כפרתן של ישראל. וזה שאמרו כלום מירסו בדם לפניך, שכן היו עושים ביום הכפורים שלא יקרוש, וזה הנבל עוטה בגדי כהן גדול, לכן צריך שתמות אשתו שלא יוכל לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, ומירסו לו בדם אשתו.
נמצא כי התשועה באה לנו מיום הכפורים, ומזה ניתן לנו יום הפורים, כמו שאמר ר' יצחק לוי מברדיטשו'ב יום כִּפּורים הוא כְּפורים. (עיין לעיל בדרוש לראש השנה בד"ה והנה רבותי). ועל כן חייב אינש לבסומי בפוריא, כי באמת נתקנו בו ג' מדות הללו, שבשבילם באו עמלק והמן, שנאה (בפרידם, מפזר ומפורד), ביטול תורה (ברפידם שרפו ידיהם וכו', בעצלתים ימך וכו'), וחולשת האמונה (על נסותם את ה', לכן כתיב ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, בהשתנות מערכות צבא השמים. וכן בהמן שהשתחוו לצלם "ונהנו" מסעודתו של אותו רשע, לא רק שאכלו אלא נהנו, כי לא האמינו שיבואו במשפט על זה). וכולהו כהדדי, אורייתא וקב"ה וישראל חד, עסק התורה בלי רפיון ידים, ואמונה בהקב"ה, ואהבת ישראל כאיש אחד חברים. ועל ידי התורה נעשית אהבה ואחוה בין ישראל, כי אינה נקנית אלא בדיבוק חברים, ואת והב בסופה, והאור שבה מחזירן למוטב, באמונת ה'. וכל הני נרמזו ביום פורים, הדור קבלוה בימי אחשורוש (שבת פח.), וקיימו מה שקבלו כבר. [וקושית תוספות מגילה (ז.) דיליף מהכא דברוח הקדש נאמרה, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה. תירץ הגר"א, כאן דריש מהקרי כאן דריש מהכתיב, וקבל היינו הקב"ה. ויש לסייעו ממדרש רבה רות, וקבל כתיב, קבל רבן של ישראל. ע"ש. וכהאי גוונא מצאתי אח"כ בכתנות אור]. וזה שאמר ליהודים היתה אורה זו תורה. וגם האהבה מתבטאת על ידי משלוח מנות, כמו שכתבו המפרשים שזה להעיר ולעורר האהבה. והאמונה בה', על ידי קריאת המגילה בברכותיה, שכל אחד מכוין לצאת ידי חובה, ואינו מאבד תיבה אחת. (שאם דילג אפילו תיבה לא יצא ידי חובה, כמו שכתבו הפוסקים). ונתקנו בזה שלשת דברים הנז', שעליהם העולם עומד, תורה, ועבודת ה' (היא האמונה), וגמילות חסדים, האהבה שבין ישראל. ובהם נושע גם אנחנו. ובא לציון גואל.
אמרו רז"ל במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא, כי אמרו רז"ל גבי המן אשכחינהו לרבנן דעסקי בהלכות קמיצה, אתי קמיצה דידכו ודחי עשרת אלפי ככרי שלו. וקשה דהלא כתיב הכסף נתון לך. אולם במדרש רבה איתא כי חילק הכסף לעניים, וחסד לאומים חטאת בכדי שיוכל להזיק לישראל. וזה שאמר ודחי עשרת אלפים דידיה. והשיבו מרדכי דמה שקנה עבד קנה רבו, ולמרדכי כל זכות הצדקה הזו ותחשב לו לצדקה. ולכן איתא במדרש (תוספות מגילה יג: ד"ה הכסף) "הכסף" נתון לך, גימ' העץ, שעל ידי זה אדרבה הזכות הגיעה למרדכי והוא נתלה על העץ. ולכן במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא לחלק צדקות, לכן אנו שוקלים ביום פורים לצדקה מחצית השקל בשקל הקודש, לתתם לקדשי שמים ולחזק את בדקי בתי מדרשות לעסוק בתורה, ולהחזיק ברכים כושלות ברכי דרבנן דשלהי. וזוהי גם כן תקנת מתנות לאביונים, וכמו שכתב הרמב"ם שדומה לשכינה להחיות רוח שפלים ולב נדכאים. וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. המקום יגאלנו גאולה שלמה ובא לציון גואל אמן ואמן. (בשנת תש"י חזרתי על הנז', והנושא: ויקחו לי תרומה, לי לשמי (רש"י). פירש הרב זית רענן (בסוף התשובות), דכתיב ואיש את קדשיו וכו' וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו, עיין ברכות (סג.), נמצא שעל ידי זה גורם למחות שם ה' ח"ו במי המרים. וזה שאמר לי למען שמי. אולם הנותן צדקה ותרומה אדרבה מוחה שם עמלק. וזה שאמר הקדימו שקליכם לשקלי המן וכו'. וזה שאמר זכור את וכו'. ודו"ק).
דרוש ב' לפורים
איתא במגילה (יא.), ר' אליעזר אומר מאי דכתיב (קהלת י), בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, בעון עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב"ה, שנאמר המקרה במים עליותיו. למדנו מכאן שהמן הרשע נין עמלק שגזר על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, הוא בשביל עון ביטול תורה, כשם שעמלק עצמו בא בשביל עון ביטול תורה, שנאמר ויחנו ברפידים וכו' ויבא עמלק, ר' יהושע אומר רפידים שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין קו.), (וראה עוד באור החיים פרשת יתרו יט, ב), ואמר "בעצלתים", עצלות המחזיקים בידי התלמידי חכמים, שהתעצלו מלהחזיק בת"ח, ועצלות של הת"ח מלימוד התורה, שאם אין קמח אין תורה. ורק אחר שמרדכי הצדיק בזרועו קיבץ טלאים, כ"ב אלף תינוקות של בית רבן, בתורה ובתפלה, באה הישועה, וכדאיתא במדרש (אסתר רבתי סוף פרשה ט), על הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך, הוא מלכו של עולם, קרא הקב"ה למלאכי השרת מה הקול שאני שומע, קול גדיים וטלאים, אמרו לו רבונו של עולם, קול קטני עמך בית ישראל אתה שומע הנמצאים בתענית ובתפלה, והמן הרשע הועידם לטבח, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, וביטל את הגזרה.
כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו, ימים רבים שמנים ומאת יום, ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה משתה שבעת ימים. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (בפירוש רבינו יהונתן אסתר, פרק א פסוק ד ופסוק י בד"ה במדרש) כתב, שאחשורוש מנה שנות מלכותו מחדש ניסן, [וכמו שאמרו (ר"ה ג:), דריוש מלך כשר היה לפיכך מנו לו מניסן]. ולכן לבש בגדי כהן גדול (מגילה יב.) וגבה לבבו לחשוב עצמו כמלכי ישראל, ולכן נאמר ימים "רבים", אלו ימי הקיץ, שהם ארוכים. וכן כתב הגאון מהר"ש אלקבץ בספר מנות הלוי (דף לב ע"א), שימים אלה היו בימות החמה מניסן עד תשרי. ע"ש. צא וחשוב, מאה ושמונים יום מסתיימים ביום ג' תשרי, כי מיום א' בניסן עד תשרי יש ששה חדשים, חדש מלא וחדש חסר, נמצא שסוף הימים האלה היה ביום ג' תשרי, ואז התחיל בסעודת שבעת הימים לכל העם הנמצאים בשושן, וישראל לא שמעו לקול מורים ונהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל ביום השביעי שהוא יום הכפורים כולם הלכו לבית הכנסת ביום הקדוש לישראל, ולא היה בסעודתו של אחשורוש ביום השביעי אף אחד מישראל, ואז מלאכי השרת מצאו מקום לפנות בסניגוריא לפני הקב"ה, על עמו ונחלתו, ישראל עם קרובו, ונתערבבה שמחתו של אותו רשע, וציוה להרוג את אשתו, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש, ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה, וביוהכ"פ הכין הקב"ה את גאולת ישראל, ע"י שנהרגה ושתי, ונתפנה מקומה לאסתר המלכה. ותחת הסרפד יעלה הדס. (מגילה י:).
ישנו עם אחד. בגמרא מגילה (יג:) אמרו "ישנו" עם אחד, שישנו מן המצות, אמר ליה הא איכא בהו רבנן, אמר לו, "עם אחד הם". והדבר יפלא איך אפשר להכחיש את המציאות דאיכא בהו רבנן שזהירים במצות, ולומר עם אחד הם. ונראה שהמן הרשע היה מין ואפיקורוס וכופר בתורה שבעל פה, וטען שחכמי ישראל שינו מכוונת התורה (ישנו לשון שינוי. מהרש"א), כי איפה כתוב בתורה תפלין ומזוזה וכיוצא בזה, ולכן אמר המן הרע הזה, שחכמים בדו זאת מלבם, והרי חג עצרת (חג השבועות), לפי חשבון ספירת העומר, צריך לחול ביום ראשון בשבת, כמו שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת, והם שינו מכוונת התורה, ומתחילים לספור אחר יום ראשון של פסח, ועושים את החג שלא בזמנו, וכהנה וכהנה מטענות הצדוקים שכופרים בתורה שבעל פה, ולכן עם אחד הם, שחכמיהם פירשו את התורה ככל העולה על רוחם, וכחומר ביד היוצר, תמק לשונו בפיו.
ועשרת אלפים ככר כסף אשקול "על ידי עושי המלאכה". הענין כי היהודים בהיותם עם חכם ונבון היו אילי המסחר והתעשיה, ועושי המלאכה אנשי פרס ומדי לא היו יכולים לעמוד בתחרות מול היהודים מצד טיב סחורתם, ובהוזלת מחירי הסחורות, ועל ידי כך משכו את כל הלקוחות אליהם, והסוחרים של מדי ופרס עיניהם רואות וכלות, עיני רשעים תכלינה, בראותם הצלחת סוחרי ישראל, שעסק מסחרם משגשג ופורח מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. והמן הרשע צורר היהודים מצא פתחון פה בדבר הזה אצל הסוחרים של פרס ומדי, והצליח לסכסך וללבות אש השנאה בלבם של ראשי האיגוד המקצועי של הגוים, לכן השפיע עליהם ע"י ראשי האיגוד של הסוחרים, שכל אחד מהם ישלם מס מסויים, שישולם לאחשורוש כדי להשמיד את היהודים, ובכך יצליחו לשקם את מסחרם, ולקומם את הריסותיו, והוא מצא אוזן קשבת וכל אחד תרם כמיטב יכולתו לפתרון הבעיה הזאת, וזהו שנאמר "אשקול על ידי עושי המלאכה", ורק כשנהפך עליו הגלגל, ויתלו את המן, נוכחו שכל התרומות שנמסרו לידו ירדו לטמיון, והתחילו לרומם ולנשא את היהודים ולהתחנף לפניהם, ולכן כתוב וכל שרי המדינות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים, כי נפל פחד מרדכי עליהם, על שאז היו משתפי פעולה עם המן הרשע, ורצו לתקן את אשר עוותו, ולהראות כאילו לא היתה ידם במעל הזה, והמן אדעתא דנפשיה עביד. וזהו שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו.
הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. בגמרא מגילה (יד רע"א) אמרו על זה, משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחר היה לו חריץ (בור) בתוך שדהו, בעל החריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל החריץ לבעל התל, מכור לי התל שלך, אמר לו טול אותו בחנם, והלואי. וכך אמר אחשורוש להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. ופירש רש"י, כלומר יש ללמוד שגם אחשורוש היה בדעתו להשמידם. ויש להבין שאם כן כיון שהיה שונא ישראל יותר מהמן, איך נהפכה דעתו בעת שאמרה לו אסתר כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ומיד נתמלא חמה על המן, עד שציוה לתלותו על העץ. והסביר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, בפירוש רבינו יהונתן (אסתר פרק ח פסוק ח), כי דרך מלכי אומות העולם הקדמונים לחקור ולדרוש ע"י החוזים בכוכבים האצטגנינין, וקוסמי קסמים לדעת מי ישב על כסא מלכותו לימים יבואו, וכששאל אחשורוש על זה, הודיעוהו שעל כסאו ישב יהודי אחד והוא ימלוך תחתיו, ואז חמתו בערה בו על ישראל, בחושבו שהם ימרדו בו ויעשו מהפכה צבאית ויורידוהו מעל כסאו, וכשנודע לו אח"כ שאסתר יהודית הבין שבנו אשר יולד לו ממנה ישב על כסאו, שע"פ הדין הולד הולך אחר האם, וכמו שבאמת היה כן ודריוש בנו ירש את כסאו ומלך תחתיו, והבין שהיהודים נאמנים לו, ואין בהם עקש ופתלתול, לכן נהפך לבו לטובה לעם ישראל, והבין שבחנם שנא אותם, והמן רצה לשפוך דם נקיים על לא חמס בכפם, ונתחרט על מחשבותיו, ונהפך לאוהב, כי לב מלך ביד ה', לפיכך אמר למרדכי ואסתר, ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך.
ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, איתא במדרש (פרשה ט אות א), שכאשר ראה המלך את אסתר עומדת לפניו חמתו בערה בו על אשר הפרה את החוק שנכנסה אליו בלי קריאה, ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני אחשורוש בוערות כאש ותכר את קצפו ותבהל מאד, ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה שהיתה מימינה, וירא אלהינו ויחמול על עמו, ויפן לצערה של היתומה אשר בטחה בו, ובמגילה (טו:) איתא, א"ר יוחנן, באותה שעה נזדמנו לה שלשה מלאכי השרת, אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד, והוסיף לה יופי על יופיה, והדר על הדרה, ואחד שמתח את שרביט הזהב, עד ששים אמה. ובמגילה שם (טו:) איתא, שאמרה אז, אלי אלי למה עזבתני, וכתבו דורשי רשומות, כי הנה מיכאל שר ישראל, כשתסלק אותיות אלי משם מיכאל, ישאר מך, וכשתסלק אלי משם ישראל, ישאר רש, מך ורש היינו עני, וכמ"ש (מגילה יא.) שנעשה שונאו של הקב"ה מך וכו'.
אלי אלי למה עזבתני. איתא במדרש תהלים (פרק כב), אלי בים סוף אלי בסיני. נראה לפרש שאסתר ראתה שנסתלקה ממנה רוח הקודש (מגילה טו:) חשבה אולי שע"י העון שהשתחוו לצלם אין ישראל ראויים לנס, ושוב נתישבה דעתה, שבכל זאת ה' מחסה לעמו, וכלל ישראל לא יענשו, שהואיל ואין העולם קיים אלא בשביל ישראל (ע"ז י:), לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שהרי כשעברו ישראל בים סוף, היה פסל מיכה עמהם, (כדאיתא במדרש תנחומא פרשת משפטים אות יד), ואע"פ כן עשה עמהם הקב"ה נס ופלא, בקריעת ים סוף, משום שעל כללות ישראל, אינו חושש לדונם כפעלם, כן גם עתה תצמח להם ישועה. ואע"פ שנאמר עליהם מפוזר ומפורד בין העמים, שהיה ביניהם קנאה ושנאה, השתא מיהא שכולם עשו תשובה, והיו לאחדים, ראויים הם לתשועה, כמו בסיני, שאע"פ שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו שהיה ביניהם ריב ומדון, כשהגיעו לסיני כאיש אחד בלב אחד, נעשו ראויים לקבלת התורה, אף כאן ראוי להצילם מכף אויב ומתנקם. (דברים אחדים דף קיג סע"ב, בתוספת נופך).
ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וכו'. אמרו במדרש ילקוט שמעוני (אסתר, רמז תתרנז), א"ר יהושע בן לוי שס"ה יועצים היו להמן הרשע, וכולם לא ידעו עצה כזרש אשתו. ואמרה לו, אם מזרע היהודים מרדכי לא תוכל לו, שאם תפילהו לכבשן האש, כבר ניצולו חנניה מישאל ועזריה מן האש, אם תשליכהו לגוב אריות, כבר ניצל מזה דניאל, אם תנקר לו את עיניו, הרי שמשון אחר שנקרו את עיניו, ורבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו. הא אין לך אלא לתלות אותו על העץ, שלא נמצא אחד מעמו שניצול מן התליה. והרב יד יוסף צרפתי (דף קס ע"ב) הקשה דמה חכמה יש בעצה זו, שהרי ודאי מי שהציל את חנניה מישאל ועזריה מן האש הגדולה ואת דניאל מגוב האריות, יוכל להציל מחבל התליה. ותירץ, ע"פ מה שאמרו בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ב), כשנתמנה שמעון בן שטח לנשיא, באו והודיעו לו שיש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון. מיד עמד ר' שמעון בן שטח ביום סגריר וגשום וכינס שמונים בחורים בעלי קומה, ולקח אותם עמו אל המערה, ונתן ביד כל אחד מהם כד חדשה וטלית נקיה ומקופלת בתוכה, והם כפו הכדים על ראשם, לפני שיכנס למערה לבדו, אמר לבחורים, כשתשמעו צפצוף פעם אחת לבשו מיד טליתותיכם, ובצפצוף פעם שנית הכנסו כלכם כאחד אל המערה, ומיד כשתכנסו כל אחד ואחד מכם יעשה עצמו כאילו בא לגפף אחת מהן ויגביהנה מן הקרקע, שלא יוכלו לכשף אתכם, שכך דרכו של מכשף, כל שהגבהת אותו מן הקרקע אינו יכול לכשף כלל, כשנכנס למערה אמרו לו היאך באת לכאן כשבגדיך נגובים בשעה שמטרות עוז יורדות ממרומים, אמר להן בין הטפין הייתי מהלך. אמרו לו ומה באת לעשות כאן? אמר להן מכשף אני ובאתי ללמוד וללמד, עשו מה שאתן יכולות, ואח"כ אעשה כן גם אני, אמרה אחת מהן מה שאמרה והביאה פת לכולן, אמרה אחרת מה שאמרה והביאה בשר מבושל, אמרה אחרת והביאה תבשילים, אמרה אחרת והביאה יין. אמרו לו ואתה מה יכול לעשות, אמר להן יכולני לצפצף שתים ואני מביא לכאן שמונים בחורים עטופים טליתות נגובות, הם ישמחו בכן ואתן תשמחו בהם, צפצף פעם אחת ומיד לבשו טליתותיהם, צפצף פעם שנית ונכנסו כולם כאחד אל המערה, אמר כל אחד מכם יטול את בת זוגו, טענו אותן והביאו אותן לבית הדין, דנו את דינן וגזרו עליהן דין מות, כמו שנאמר, מכשפה לא תחיה, ותלו אותן. ע"כ. והנה המן הרשע וכל אוהביו היו חושבים שכל הנסים שנעשו ע"י צדיקי ישראל הכל נעשה בכישוף, וכמו שאמרו במדרש רבה (פרשה ז אות יג), שאמר המן לאחשורוש, שמשה בן עמרם נטל מקל אחד ובכשפיו לחש עליו וקרע את הים ועברו כולם. וכן יהושע בחר לו אנשים בעלי כשפים, ובכך התגבר על עמלק וכו', ולכן זרש אשתו וכל אוהביו התחכמו לומר שאין תקנה להתגבר על מרדכי אלא ע"י תליה, שמכיון שאז לא יהיו רגליו נוגעות בארץ בהיותו תלוי באויר, לא יוכל לכשף ולהנצל על ידי כשפיו מעמוד התליה, זו היתה עצתה של זרש. עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי. איתא במגילה (טז.), כשבא המן אצל מרדכי ראה תלמידים יושבים לפניו והיה מרדכי מראה להם היאך קמיצת העומר, (כי היה זה בט"ז ניסן יום שהיו מביאים קרבן העומר), שאל המן, במה אתם עוסקים, אמר לו מרדכי, כשהיה בית המקדש קיים היו קומצים מסולת העומר של שעורים, ומקריבים על גבי המזבח, אמר להם המן, בא קומץ שעורים שלכם ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי, א"ל מרדכי, עבד שקנה נכסים מה שקנה עבד קנה רבו. לכאורה הרי אחשורוש החזיר לו את כספו, שנאמר הכסף נתון לך. אולם אמרו במדרש, (הובא בספר אהבת דוד (דרוש א לשבת זכור דף יא ע"ד) בד"ה עוד נסמיך, בשם הרב יערות דבש), שאחר שהחזיר לו את כספו, הלך המן וחילק אותם לעניי ישראל, לשם צדקה, כדי שיצליח בגזרתו. וכשאמר בא קומץ שעורים שלכם, ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי, התכוין על מעשה הצדקה שלו. על זה ענה לו מרדכי, מה שקנה עבד קנה רבו. כי המן מכר עצמו לעבד למרדכי, וכמו שאמרו (מגילה טו רע"ב), דקרו ליה עבדא דאזדבן בטולמי. (פירש רש"י, שמכר עצמו לעבד עבור ככרות לחם שלקח ממנו לצורך חייליו). ולכן מצות הצדקה תיחשב לזכותו של מרדכי, ונזקפת לחשבונו, כי מצות הצדקה גם בלי כוונה מועיל לבעליה, כמו שאמרו בתורת כהנים (סוף פרשת ויקרא), הרי שנתפזרו לו מעותיו ומצאם עני והתפרנס מהם, מעלים עליו כאילו נתנם בכוונת המצוה ותחשב לו לצדקה, וכמ"ש החיד"א בפתח עינים (ב"ב י:), שזוהי כוונת הפסוק פזר נתן לאביונים. ע"ש.
עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו, ויבהילו להביא את המן, נס היה שהבהילו להביא את המן, ולא הרשו לו להתמהמה, כי הוא חשב שבינתים יתרחץ ויתנקה ממלבושיו מאותו עציץ ששפכה עליו בתו ותעל באשו וצחנתו וסרחונו, ובכך היתה מפלתו קרובה בעיני המלך, וכבר אמרו בסנהדרין (צב סע"ב), לעולם לא ישנה אדם מבגדי תפארתו אפילו בשעת הסכנה. (שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכאשר הושלכו לאש היו לבושים בבגדי תפארתם. רש"י). וזהו והמלך קם בחמתו אל גינת הביתן, כי המלך היה צר לו לסבול ריחו הרע, ויצא לשאוף רוח בגנתו ושב בכעס. ועוד טעם למה הבהילוהו, כדי שלא יספיק לבער את העץ שעשה למרדכי, ושתהיה עדות והוכחה לדברי חרבונא, שאל"כ איך יהרגוהו על פי שטנת חרבונה ללא הוכחה ברורה. לכן אמר להם תלוהו "עליו", אם העץ ישנו, דהוי ליה ידים מוכיחות. ובזה גם כן פירשו כי היה בושה למלך שיאמר שיתלו את המן בגלל מחשבתו שנעשית בהסכמת המלך, וגם כשנפל על אסתר וחשב שבא לאונסה, אי אפשר לפרסם זאת בהודעה רשמית מחצר המלך והלשכה המלכותית, שזוהי בושה וחרפה למלך, וכדי בזיון וקצף. וחרבונה זה הוציאו מן המבוכה ומצא מוצא של כבוד, לומר שזהו בגלל שנאתו למרדכי עד שהכין לו עץ לתלותו, ובלעדי העץ מאין הוכחה שחשב זאת. [כן כתב אהבת דוד בשם הראשונים, וה"ד קרן ישועה הישן (דף פו ע"א)]. וטעם נוסף להנס של "ויבהילו", שהם חשבו לסיים בכי טוב להם, כשהתחילו חכמיו לומר אם מזרע היהודים, כפירוש רז"ל, אם מזרע היהודים (משבט יהודה) מרדכי אשר החלות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, ורצו לסיים בכי טוב להם, ואם לאו מרדכי יפול. והשי"ת בלע לשונם והשתתקו בבהילותו של המן לבוא מיד למלך. ועוד י"ל כי זרש אשתו וכל אוהביו נתנו עצה טובה להמן, כי בהיות והיהודים הם אנשי חסד, ומוחלים על עלבונם, וכמו שאמרו לבן הדד מלך ארם שילך להתרפס לפני אחאב, כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ויחמול עליו להחיות את נפשו (מלכים א, כ, לא), כן יעצוהו, שנפול יפול לפני מרדכי ויבקש ממנו מחילה, ואז ינצל מפחד אויב ומתנקם. אבל בשמים לא רצו להעמיד את מרדכי בנסיון, ובעודם מדברים עמו, לא היה סיפק בידו לעשות כעצתם, כי הבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר, ושם היתה מפלתו.
ויתלו את המן וכו'. ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וכו'. הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ וכו'. קשר הפסוקים ביאר הגרי"פ פירלא (ח"א עמוד 523), כי לכאורה קשה טובא שמאחר שהמן היה מזרע עמלק איך הותר להנחיל ביתו לאסתר, הרי כל ממון של עמלק אסור בהנאה, משור ועד שה מגמל ועד חמור, הכל בכלל מצות מחיית עמלק כדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק, כמו שאמרו במכילתא סוף בשלח. (ובפירוש רש"י סוף תצא, ורבינו בחיי סוף בשלח). אלא שהמן היה מהרוגי מלכות שנכסיהן למלכות, וכשנהרג המן זכה אחשורוש בנכסיו, ושוב הותרו גם לישראל, על דרך עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין לח.). ולכן הזכיר הכתוב שני הדברים כאחד. (ועיין עוד שם להגרי"פ פירלא). ועיין עוד בעונג יום טוב (בהקדמה אות ו' בהגהה למטה). ובספר אבי הנחל (דרוש יד) תירץ, שהמן עבדו של מרדכי ומה שקנה עבד קנה רבו. ע"ש. אולם מדברי הרמב"ן (דברים ב. יד) כי ה' אלקיך ברכך, שנתברך עמם צאן ומקנה וקנין משלל מצרים ועמלק, מוכח שלא נאסר שלל עמלק, והוראת שעה היתה של שמואל בשם ה' לשאול. ודברי המכילתא היא רק על פסוק כי מחה אמחה את זכר עמלק, שנשבע הקב"ה וכו' שלא יאמרו גמל זה של עמלק, זהו כשהקב"ה שימחה זכרו של עמלק ינהגו כן, וכמו שציוה בזמנו בשאול. אבל במצות תמחה זכר עמלק, לא נצטוו אלא על עמלק וזרעו האנשים ולא הבהמות. אך בפירוש רש"י סוף תצא לא סבירא ליה הכי. ועדין צל"ע. וע"ע במנחת חינוך (ריש מצוה תרד) שעמד ע"ד רש"י. ול"ז מדברי הרמב"ן. (ואפשר שזה שאמרו במגילה (י:) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלקים, זה המן שניתנו נכסיו למרדכי ואסתר שנאמר וכו'. קמ"ל כנ"ל. ובעונג יום טוב כתב שכל זמן שזרע עמלק קיים אין מצוה בהריגת בהמותיו. ע"ש). ועיין עוד בספר משך חכמה (סוף פר' תצא) דדוקא על המלך יש מצוה למחותו וכו', מה שאין כן לשאר אדם. ולכן כתיב גבי דוד ויך את העמלקי, ואיש ואשה לא יחיה דוד ולקח צאן ובקר וכו', שעדיין לא היה מלך. (וקיבל מה שאמרה לו אביגיל (במגילה יד:) שעדיין לא יצא טבעו בעולם, ואינו חשוב מלך). וכן הוא בספר לאור ההלכה (צד מב-מג). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' נד אות יח).
הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים, ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך. הנה לכאורה לא תספיק כתיבת אגרות אחרות, דמי אמר שכל האומות יתחשבו באגרות האחרונות, שמא יאמרו שהאגרות הראשונות תקפות והאחרונות מזוייפות. אלא שאמרו חז"ל (מגילה טו:), מה ראתה אסתר להזמין את המן אל המשתה. אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. ופירש רש"י, וגמירי דאי חד מנייהו מית בטלה גזירתא. (וכן אמרו בתענית כט.). וזה שאמר כאן, הנה בית המן וכו', כלומר, הרי כולם ידעו שהמן נתלה על העץ, וממילא הגזרה בטלה, ולמה נכתבו האגרות האחרונות, אלא כדי לתת ליהודים מלא העזרה הדרושה שישלטו היהודים בשונאיהם.
ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים, מקום אשר דבר מלכו של עולם מגיע, ע"י לימוד תורה ומוסר, ובטחו בה' שיקבל תשובתם, ותתבטל גזרתו של המן, לפיכך עשו שמחה ומשתה, בבטחונם שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ואיש לא יעמוד בפניהם, שלא נפקד ממנו איש, שהוא נס גדול. [ולכן בתפלת "על הנסים" של פורים, מסיימים, ועשית עמהם "נסים ונפלאות" בלשון רבים, כי נסים רבים נעשו להם, (וכן העלה הרה"ג ר' יצחק פלאג'י בספר יפה ללב ח"ב (סי' תרצג), ודלא כנוסח קצת סידורים ועשית עמהם "נס ופלא". ע"ש].
על כן היהודים הפרזים עושים את יום י"ד שמחה ומשתה ויום טוב, ולהלן הוא אומר לעשות אותם ימי משתה ושמחה. נראה להסביר, כי בדור ההוא שאירע בו הנס, קדמה להם שמחה על גאולתם ועל פדות נפשם, אלא שרצו לבטאת את שמחתם ביתר שאת, לכן אמר שמחה ומשתה, אבל לעתיד אשר אותותינו לא ראינו, צריך להקדים המשתה תחלה, כדי לבוא על ידי המשתה לשמחה ויום טוב. (קול יעקב מדובנא).
איתא בילקוט (רמז תתרנד), האריה עשה סעודה לכל החיות, וסיכך להם את בית המשתה בעורות של אריות שמתו מכבר, אחר שאכלו ושתו, בקשו מן השועל לזמר ולשיר להם, א"ל השועל, אני מסכים, בתנאי שתענו אחרי מה שאני אומר, תלה עיניו לתקרה, ואמר מי שהראנו בעליונים הוא יראנו בתחתונים, כך מי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים. כשם שזיכנו ה' לראות במפלתם של המן הרשע וחביריו, כך יראנו בקרוב במפלתם של הרשעים שונאי ישראל אהלי אדום וישמעאל המרצחים, ימח שמם וזכרם מן העולם. ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
בתקוני הזהר (תיקון כא, דף סד ע"ב) איתא, פורים אתקרי על שם יום הכפורים, דעתידין ישראל להתענגא ביה ולשנויי יתיה מעינוי לעונג. ע"כ. ויש להסביר עוד את הקשר לשניהם, כי ביוהכ"פ נתרצה הקב"ה לישראל, ונמסרו הלוחות למשה רבינו, ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. (כמ"ש רש"י בפרשת יתרו יח, יג, וכן הוא בתנחומא פרשת כי תשא אות לא. ע"ש). ובפורים חזרו וקבלו התורה שבעל פה (תנחומא פרשת נח), מרצונם הטוב, שנאמר קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר (שבת פח.). נמצא ששתי התורות שבכתב, ושבעל פה, נתקבלו ביוהכ"פ וביום הפורים. ולכן נקבעו ימי מתן תורה אלו לימי שמחה, ואין שמחה בלי אכילה ושתיה (מ"ק ט.), כי הכל מודים בעצרת דבעינן לכם (פסחים סח:), גם הפורים הוא יום משתה ושמחה. והרמז לזה שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני, הימין לתורה שבעל פה, שנאמר מימינו אש "דת למו", אותיות תלמוד, כי לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל התורה שבעל פה (גיטין נט.), ושמאלו תחבקני, היא התורה שבכתב, כי העוסקים במקרא מדה ואינה מדה (ב"מ לג.). ואמרו מגדולי החסידות, כי בראות השטן שישראל מרבים באכילה ושתיה ושמחה ביום פורים, מתחיל לקטרג עליהם, והקב"ה משיב לו, והלא אתמול (יום תענית אסתר) צמו כל היום. וכן כשמרבים באכילה ושתיה בערב יוהכ"פ, מתחיל השטן לקטרג, ומשיב לו הקב"ה, והלא מחר צמים הם כל היום. וזהו, והסר השטן מלפנינו ומאחרינו.
אתה מוצא שיום הפורים כולל בתוכו ימי המועדים, כי חג הפסח הוא חג החירות, שבו נגאלו אבותינו משעבוד מצרים, ואף כאן נגאלו משעבוד האומות, כי נפל פחד היהודים עליהם, וגם יצאו ממיתה לחיים, חג השבועות יום מתן תורתינו, כך היה בפורים, קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר, שחזרו וקבלו התורה שבעל פה מרצון, מפני חיבת הנס שנעשה להם. [שבת (פח.), ומדרש תנחומא (פרשת נח). ע"ש]. בראש השנה ספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה, כך בפורים מרדכי וכל ישראל לחיים, המן ובניו וכל שונאי ישראל למיתה. יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה, אף יום הפורים, בו נמחלו עונותיהם של ישראל, ע"י דברי הצומות וזעקתם, ויום תענית אסתר. (ע' בהרא"ש ריש מגילה). חג הסוכות שהוא פריסת סוכת שלומו עלינו, בצילא דמהימנותא, גם בימי הפורים, רבים מעמי הארץ מתיהדים, ונכנסו תחת כנפי השכינה, ובו נצטוו ישראל ושמחת בחגך, אף בפורים ימי שמחה ומשתה. יד יוסף צרפתי (דרוש ה דף קסג ע"ד).
וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. יש לפרש הפסוק ע"פ מ"ש גדולי החסידות, שבכל שנה ושנה מתחדשת הארת יום הפורים בשמחה וגילה, בגשמיות וברוחניות, בגשמיות, ריוח והצלה יעמוד ליהודים, וברוחניות, הארת התורה שקבלוה ישראל ביום הזה. [ומעין מ"ש התוס' (סוטה יד.) בשם המדרש, למה נקבר משה רבינו מול בית פעור, לפי שבכל שנה ושנה ביום שחטאו ישראל בדבר פעור, מתעורר לעלות למעלה ולקטרג על ישראל להזכיר עונם, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע עד חוטמו, למקום ששיקעו משה רבינו]. ואף בפורים מתעוררים הרחמים על ישראל, והארת היום, שגדולה מדה טובה ממדת פורענות. תוספתא הובא בתוס' (סוטה יא.) ד"ה מרים.
אמרו חז"ל (מגילה ז:) חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש לפרש כי הנה כל אדם יודע מה מצבו הכלכלי אם הוא מסוג עשיר או מסוג עני, לב יודע מרת נפשו. וכשאדם שותה לשכרה, רם לבבו ואינו יודע את עצמו. והנה ביום פורים העניים באים לפתחי העשירים ודורשים מהם דמי פורים, והם נותנים להם, עד שמתמלא כיסם בכסף רב, לפיכך הם אומרים "ברוך מרדכי" שבזכותו זכינו לממון הגון. לעומת זאת העשירים שרוצים לנוח מעט כמו בכל יום, אינם נחים, כי עני נוקש בדלת ומקבל מתנתו, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר תנו גם לי, והוא נותן לו, עוד לא הספיק לנוח על מטתו, ויבא השלישי ומבקש גם הוא מן המתנות לאביונים, ואין מנוחה לעשיר, ואומר "ארור המן" שעשה את היום הזה שנעדרה ממני מנוחה. וזהו חייב איניש לבסומי בפוריא, עד שאינו יודע בשעת שכרותו אם הוא מסוג אלה שאומרים ארור המן או מסוג אלה שאומרים ברוך מרדכי.