• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • שימו לב: ניתן לשלוח (בקובץ וורד) יישובים ומערכות בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, לקובץ בית יוסף תשפ"ו. למייל: office@moreshet-maran.com עד לחג השבועות תשפ"ה. אין התחייבות לפרסם, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום. ניתן גם לשלוח מכתבים והערות על הגליונות הקודמים.

האיסור ההלכתי לשלוח בת ספרדיה לסמינר אשכנזי

הילדסהיימר

Active member
בס"ד

אודות המצב בארץ ישראל בכלל ובעיר הקודש ירושלים בפרט, שבנות ישראל מהציבור הספרדי מתקבלות לסמינרים לפי אחוזים ומכסות שנקבעו זה כמה שנים, והמכסה עומדת על בין שלושים וחמש לארבעים וחמש אחוז ספרדיות (תלוי בסמינר) ואינם זזים משיעור זה כאילו היה הלכה למשה מסיני.

והנה בשנה זו (תשפ"ד) ישנם כשלושת אלפים תלמידות במחזור כיתה ח' בעיר הקודש ירושלים בבתי יעקב של החינוך העצמאי, ומתוכם כאלף ושש מאות ספרדיות כ"י.

והנה אף על פי שמבחינת הטיב וההתאמה ישנם לכה"פ 800 תלמידות המתאימות לסמינרים הגדולים, הרי שעקב מנהג המכסות, בסופו של דבר הדבר ברור שכמאתיים תלמידות לא יתקבלו לסמינר, למרות שהם גם מצויינות בלימודיהם, וגם הם מבתים של עמלי תורה בטהרה מתוך הדחק, אברכים יראי ה' תלמידיהם שהתחנכו בישיבות החשובות.

במציאות הנוכחית, כל בת שהולכת לסמינר, גורמת במישרין שבת אחרת תישאר בבית, משום ש"המכסה התמלאה". וכמה בנות מורטות שער ראשן מידי שנה מחמת "שאין להם מקום", אבל אם נניח כחמישים בנות שהתקבלו לסמינר יצטרכו לעבור לחו"ל, הרי מיד יתפנו כחמישים מקומות חדשים. א"כ, מכיון שהמכסה קבועה מראש יהיה מה שיהיה, נמצא שכל בת שמתקבלת – דרך משל - משכונת סנהדריה, גורמת שבת אחרת משכונת נווה יעקב לא תתקבל ותאלץ להישאר בלי סמינר.

ואכמ"ל בגודל מפח הנפש של בת שלא מתקבלת, בין היא ובין משפחתה הקרובה והרחוקה, שעוברים שבעה מדורי גיהנם, וכאבם עולה עד כסא הכבוד וצעקה הנערה ואין מושיע לה, וכמעט ואין בית אשר אין בו מת שלא סבלו מי מהם מחמת המיצאות הלזו, וכמה וכמה משפחות התפרקו מסיבת הדבר הרע הזה.

עכ"פ, לצערנו הציאות שבת שלא מתקבלת, הדבר גורם נזק נפשי לה ולמשפחתה.

ומכיוון שלמעשה סיבת כל העניין הזה – שהציבור הספרדי טרם הבשיל – ב"ה אינה קיימת עוד, מאחר שכידוע בשנים האחרונות הציבור הספרדי גדל לאין ערוך בכמות ובאיכות, וב"ה הגדיים – שלפני דור נכנסו לתלמודי התורה והישיבות – נעשו תיישים, ומלאה הארץ דעה את ה', ואין ספק בדבר שאם היו הספרדים הולכים אל המוסדות שלהם ללא יוצא מן הכלל היו עולים על אחיהם בכמה מעלות, ומצד המציאות אין מניעה בדבר חוץ מדמיונות ומקובעות בראש.

ואם היו עושים כנ"ל, שוב לא היתה בעיה כלל, והיו כולן מתקבלות לכתחילה בשמחה ובכבוד הראוי לבנות ישראל.

אם כן כל הבעיה הנ"ל נובעת מכך שאנשים נלחמים ללכת לסמינר אשכנזי, ועל ידי כך יוצרים מציאות תודעתית שסמינר ספרדי הוא סוג ב' ואינו בא בחשבון.

ומעשה שהיה לפני כחמש עשרה שנים בשכונת גבעת שאול בעיה"ק ירושלים, שהיו כשלושים ילדים ממשפחות אברכים ספרדיים בני עליה, ומתוכם התקבלו לת"ת הליטאי כחמישה אברכים, ונותרו כעשרים וחמש בלי ת"ת. ואחר כן שמע מזה אדם גדול זצ"ל, ונלחם בכל כוחו והצליח להכניס עוד כעשרה אברכים לת"ת בשכונה, ועוד שתים לת"ת מחוץ לשכונה. והנה אף שהוא כיוון לטובה, הרי שבסופו של דבר הוא גרם במעשיו שנותרו שלוש עשרה אברכים ללא תלמוד תורה, ומנגד גם לא יכלו להקים לבדם ת"ת כיון שלא היו כדי שיעור כיתה, ועל כן נגרם להם מפח נפש עצום והיו צריכים לשלוח את ילדיהם למוסדות פחותים. משא"כ אם אותו גדול לא היה עוזר לחלקם (כי אין ה"נ אם היה מכניס את כולם הכל היה בא על מקומו בשלום. אבל הכניס רק חלק), הרי שיכלו להקים ת"ת ראוי לשמו. ועוד שבעצם מעשיו ורחמיו הוא כמי שזועק "אכן זו בעיה חמורה – ואין תיקון לספרדי כי אם ללמוד בחיידר ליטאי", ובעצם מנציח את הבעיה.

לפיכך נשאלנו בזה כדלקמן:

  • מי שפנו אליו שיפעל אצל מנהלי הסמינרים ובעלי השפעה כדי שיקבלו בת ספרדיה, אפילו שבכך גורמים בידים שבת אחרת תישאר בבית, כיון שסו"ס גורמים חסד אם הבת הראשונה, או דילמא כיון שגורמים בזה נזק לבת אחרת לא רק שאין בזה חסד אלא הדבר אסור .

  • אף את"ל שהדבר אסור למי שפנו אליו, האם יהיה מותר לאבא עצמו לפעול עבור בתו, כיון שבזה אמרינן "חייך קודמין", אף שבזה שמכניס את בתו הוא למעשה מוציא בת אחרת, או דילמא גם בזה אסור לו להזיק בידים

  • כמו כן יש לדון, בכל מי ששולח את ילדיו למוסדות אשכנזיים, ובפרט לתלמודי תורה, שאפילו שבזה לא בהכרח יש בזה מכסות, ואדרבה קמו תתי"ם ספרדים מעולים לשם ולתפארת, וא"כ אינו מזיק בידים למישהו אחר, כיון שהשני יכול ללכת למוסדות החדשים האלו, או דילמא שכיון שהוא במעשהו גורם למצב כאילו הספרדים סוג ב', ממילא יש לו חלק בכל בת שלא מתקבלת לסמינר כי הוא מעמיד בכל רגע את הדמיון הנ"ל. ואם נימא הכי אזי כ"ש אם הוא אדם חשוב שעושה כן, שהוא מזיק הרבה יותר.

  • כן יש לדון בכל מי ש"מרחם" על מי שלא מתקבל לתלמוד תורה, ולדוגמא ראש ישיבה שעוזר לכל תלמידיו להתקבל, והופך עולמות בשבילם, ועל ידי זה הוא בעצם מכריז לשאר האברכים בשכונתם, שזה זה הדבר הנכון והראשון במעלה, והרי לא לכל האברכים יש קשרים, האם בעצם מעשיו הוא לא גורם רק לנזק, כי בלעדי הוא ושכמותו היו קמים מוסדות ספרדיים לשם ולתפארת, ולא היתה חרפה זו מעל ראשנו.
יודגש, כי אף שיש רבות מה לדון בשאלות אלו, האם זהו רצון השי"ת לנהוג בצורה כזו, מבחינה השקפתית ומוסרית, מכל מקום אנו נדרשנו לפן ההלכתי בלבד של שאלות אלו.
 
התשובה ההלכתית:

וביסוד השאלות יש לדון האם שרי לפעול לתועלת מישהו אחד, כאשר על ידי כך גורמים נזק למישהו אחר.

שנינו בגיטין (מה.) אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ובגמ' איבעיא להו, משום תיקון העולם, היינו משום דוחקא דציבורא, או משום שלא ליגרבו ולייתו טפי. (ופירש רש"י, שלא ימסרו עכו"ם נפשם ליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרים אותם ביוקר. ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב, אמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד.

והרמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הי"ב) נקט להלכה שהטעם הוא "שלא יהיו האויבים רודפין עליהן לשבותם", ובכסף משנה הביא שכן פסק הרי"ף. וכן פסק הטור, והכי נקט להלכה השו"ע (יו"ד סימן רנב).

כלומר, חזינן שאסרו חכמים לפעול למען טובת האחד, כאשר הדבר תלוי בנזק למישהו אחר, ואפילו ודאי לעזור למישהו אחד מול ספק נזק למישהו אחר הדבר אסור.

ואין לומר שדין פודין את השבווין נאמר דווקא בסכנת נפשות, שהלא התוספות (שם) מקשים ממעשה דרבי יהושע בן חנניה (המובא בהיזקין נח.) דפרקיה לההוא תינוקא בממון הרבה, ואם אמרינן שאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, קשה על ריב"ח, אלא מתרצים התוס' ב' תירוצים. האחד דתלמיד חכם שאני (שראה רבי יהושע שעתיד התינוק לצאת מורה הוראה בישראל ואם כן תרומתו לעם גדולה מאד יותר מכדי הדמים ששילמו עליו, ואכן לא עברו ימים מועטים עד שנהיה רבי ישמעאל בן אלישע). והשני כיון שימי החורבן שאני כיון שלא שייך דלא ליגרבו.

ובתוס' לקמן (נח.) תירצו שכשיש סכנת נפשות אזי כן פודין את השבויין אפילו יותר מכדי דמיהן.

ואם כן, עצם הדין מדבר רק על נזק ממוני ולא על סכנת נפשות.

ובפסקי התוס' (גיטין אות רטז) נפסק כן להלכה, וז"ל: כשיש סכנת נפשות פודין שבויים יותר מכדי דמיהן, או במופלג בחכמה". ומוכח דס"ל ששני התירוצים אמת וכל אחד מהם כדאי להתיר. ובעיקר לדידן, חזינן דעצם הדין מיירי אכן בלא סכנת נפשות.

לא זו אף זו, הרי דין "אין פודין" נאמר במקום שהנזק קורה באופן ישיר כתוצאה מהסיוע לאחר. כלומר שעצם ה"תאבון" של השבאים מתעורר דווקא משום שריחמנו על השבויים הקודמים.

וא"כ יש להקיש לענין מה שנשאלנו, שהלא בעיית הסמינרים נובעת משום שכביכול "עזרנו" לאחד, וע"י זה הנצחנו את המצב, ועצם העזרה, היא היא שהולידה את הבעיה והנציחה, הלכה למעשה, את התקלה הזו לאנשים אחרים. שהלא בלא שהיו "עוזרים" ו"מרחמים" על חלק, ממילא היה אפשרות מעשית להקמת מוסדות ספרדים מפוארים.

ואין ה"נ, שאם ע"י העזרה כולם היו מתקבלים והיתה נפתרת הבעיה, שוב היתה זו מצווה גדולה, אבל מה לעשות והמצב הוא שחלק מתקבלים וחלק לא, ולעולם ממשיכים את הגלגל.

ואם כן לכאורה, ע"י שעוזרים לתלמידה אחת להתקבל, ובזה גורמים במישרין לתלמידה אחרת להישאר בבית, עוברים בזה על הדין שאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן.

ואפילו ספרדי ששולח את בנו לתלמוד תורה אשכנזי, ובזה מנציח את ההסתכלות התודעתית כביכול מוסדות ספרדיים הם סוג ב', הרי שבקצה של הפעולה שלו, יושבת בבית תלמידה בוכיה, ואיך אפשר להתיר דבר כזה. ובפרט באדם חשוב שמעשיו משפיעים על הציבור, חלקו במצב כזה גדול יותר מאדם פשוט, לפי שאנשים לומדים ממנו, וחוזר חלילה. (ובפרט היום שיש מוסדות ספרדיים בתחום התתי"ם שהם לא פחות – ואולי יותר – מתתי"ם ליטאים, ודאי שאין בזה שום היתר).
 
חזור
חלק עליון