מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם (טז כז)
פירש רש"י, בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובי"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים. והקשה בספר צוף דבש לרבי וידאל הצרפתי זצ"ל, הרי בנים קטנים מתים בעון האבות כמבואר בשבת לב: ושבת כה. בתוס', וזה בכל העבירות, א"כ מה מיוחד במחלוקת.
ותירץ שם, דבשאר עוונות הבנים מתים רק כאשר הם כופר נפש לאב, אבל כאשר גם האב מת אין הבנים מתים, רק בעון מחלוקת מתים הבנים עם האבות מדין עונש לבנים עצמם.
עוד יש לומר, דלא מצינו שימותו הבנים במיתה המיוחדת לעון מסוים, כגון המבואר במסכת אבות על עבירות שדינם בחרב או ברעב וכו', זה לא נאמר על הבן המת בעון האב שימות באותה מיתה השייכת לעבירה זו, דהרי הוא בתורת עונש להאב והעונש לאב הוא העדר בנו באיזה אופן שיהיה ואין שייך בזה חילוקי עונשים באופן המיתה, אבל הכא כולם מתו בבליעה באותו העונש של האב, מוכח שזה כעונש עליהם עצמם ולא בתורת מיתת בנים לאב כמו בשאר העבירות.
עוד יש לומר, דהכא משמע דמיתת כל אשר להם, היתה מחמת שגם הם נשתתפו במחלוקת, דהיינו שיצאו הם ונשיהם וטפם, ולולי זאת לא היו מתים, דבאמת מצד העבירה של האב לחוד לא נגזר כאן מיתת בנים, רק מחמת השתתפותם [ואפילו שלא מדעתם], ולכן התורה סיפרה לנו שיצאו הם וטפם, שנשתתפו במחלוקת, מפני שזה היתה סיבת אובדנם, דאל"כ מאי השמיענו בזה שיצאו טפם. וזה שייך רק במחלוקת, דההשתתפות של הטף במחלוקת תהיה סיבת מיתתם, דבשאר עבירות רק אם מחמת האב לחוד מגיע לו עונש מיתה, אז הבן מת בלי הפרש האם הוא נשתתף בחטא, אבל שימות על השתתפותו, זה רק במחלוקת.
ובזה אתי שפיר מה שהעמיד רש"י דבריו כאן, ולא לקמן עה"פ וירדו הם וכל אשר להן חיים שאולה, כי כאן חזינן דהתורה מפרטת את יציאתם של הטף, דש"מ דנחשב להם דבר זה השתתפות במחלוקת ועבור זה נבלעו, וכנ"ל.
ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם (טז כז)
פירש רש"י, בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובי"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים. והקשה בספר צוף דבש לרבי וידאל הצרפתי זצ"ל, הרי בנים קטנים מתים בעון האבות כמבואר בשבת לב: ושבת כה. בתוס', וזה בכל העבירות, א"כ מה מיוחד במחלוקת.
ותירץ שם, דבשאר עוונות הבנים מתים רק כאשר הם כופר נפש לאב, אבל כאשר גם האב מת אין הבנים מתים, רק בעון מחלוקת מתים הבנים עם האבות מדין עונש לבנים עצמם.
עוד יש לומר, דלא מצינו שימותו הבנים במיתה המיוחדת לעון מסוים, כגון המבואר במסכת אבות על עבירות שדינם בחרב או ברעב וכו', זה לא נאמר על הבן המת בעון האב שימות באותה מיתה השייכת לעבירה זו, דהרי הוא בתורת עונש להאב והעונש לאב הוא העדר בנו באיזה אופן שיהיה ואין שייך בזה חילוקי עונשים באופן המיתה, אבל הכא כולם מתו בבליעה באותו העונש של האב, מוכח שזה כעונש עליהם עצמם ולא בתורת מיתת בנים לאב כמו בשאר העבירות.
עוד יש לומר, דהכא משמע דמיתת כל אשר להם, היתה מחמת שגם הם נשתתפו במחלוקת, דהיינו שיצאו הם ונשיהם וטפם, ולולי זאת לא היו מתים, דבאמת מצד העבירה של האב לחוד לא נגזר כאן מיתת בנים, רק מחמת השתתפותם [ואפילו שלא מדעתם], ולכן התורה סיפרה לנו שיצאו הם וטפם, שנשתתפו במחלוקת, מפני שזה היתה סיבת אובדנם, דאל"כ מאי השמיענו בזה שיצאו טפם. וזה שייך רק במחלוקת, דההשתתפות של הטף במחלוקת תהיה סיבת מיתתם, דבשאר עבירות רק אם מחמת האב לחוד מגיע לו עונש מיתה, אז הבן מת בלי הפרש האם הוא נשתתף בחטא, אבל שימות על השתתפותו, זה רק במחלוקת.
ובזה אתי שפיר מה שהעמיד רש"י דבריו כאן, ולא לקמן עה"פ וירדו הם וכל אשר להן חיים שאולה, כי כאן חזינן דהתורה מפרטת את יציאתם של הטף, דש"מ דנחשב להם דבר זה השתתפות במחלוקת ועבור זה נבלעו, וכנ"ל.
