א. הרא"ש בארחות חיים (אות י"ד) כתב: "שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפילת לחש, ולא בעוד שש"ץ חוזר ומתפלל התפילה, אא"כ בדברי תורה או בדבר מצוה או לתת שלום ולהחזיר שלום". וא"כ נראה שפשוט שלפי דבריו יהיה מותר אפי' לדבר בד"ת, וק"ו להרהר.
וכן נכתב במנהגי מהרי"ל (הל' תפילה): "היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לב"ה, והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין או בשעת קדושה וקדיש". ואמנם יש לעיין בדבריו אם הכוונה שהיה לומד בשעת הקדושה והקדיש, או בשעה שמאריך הש"ץ בניגונים בשעת הקדושה והקדיש.
ובספר "יש נוחלין" (לר' אברהם הלוי אביו של השל"ה, אזהרת התפילה) כתב: "יהיה לכם תמיד ספר מוכן בב"ה כגון טורים או משניות, כשהחזן מנגן קדיש או קדושה או אנא או הודו או שאר דברים שרגילים החזנים להאריך במחזור וביוצרות בניגונים, אז תלמדו באותה שעה מתוך הספר. לא להוציא הדברים מן הפה כי זה היה איסור משום הפסק, לראות בתוך הספר ולעיין בו עיון בעלמא, ולחשוב מחשבות בעניין ההוא, ולא להוציא מן הפה באותו זמן שום דיבור".
וכתב בנו (ר' יעקב) בהגהה: "דברים ברורים אני רואה בכאן, שאין נכון לעשות כן בקדיש או קדושה או ברכו, כי אם דווקא כנגן המנגן נגינת הניגון, כמו שאכתוב בס"ד. אבל בשעת חיתוך התיבות והאותיות אין לעשות כן, רק צריך שיהיו אוזני כל העם לשמוע אל מה שאומר הש"ץ ויכוונו לו".
ועוד כתב שם: "והנה גם מזה נלמד לגבי קדיש וקדושה וברכו, ובק"ו, שצריך לשמוע מהש"ץ מתחילתו ועד סופו וכו' ק"ו היכא דאיכא נמי היסח הדעת, דהיינו לעסוק בשעה שהש"ץ אומר קדיש וקדושה וברכו בדבר שאינו מעניינם, כגון אף ללמוד אף ע"י הרהור, שאין לעשות כן אפי' במקצת הקדיש והקדושה, רק צריך לכוון ולש"ץ ולשמוע ממנו כל מה שהוא אומר מתחילה ועד סוף".
ועוד כתב: "ונראה דאפי' בקדושה וברכו עצמן, כשהש"ץ מאריך בניגונו יותר מדי, יכול ללמוד ע"י הרהור דווקא בשעת הארכת ניגונם המותרי, ובלבד שישע חיתוך התיבות והאותיות מפי הש"ץ, כי אין ראוי להיות יושב בטל מתורה שלימה שלנו ולשמוע הארכת ניגונם הבטל, שאינו לא לעזר ולא להועיל והלוואי שלא יזיק. אבל בזולת זה, חובה הוא על כל אחד ואחד מהציבור, אפי' אם יש תשעה דצייתי, לשתוק ולכוון ולשמוע מפי הש"ץ לכתחילה כל מה שהוא אומר מתחילתו ועד סופו, ולא יעסוק בשום עניין אחר בעולם". עכ"ל. (וכ"כ המג"א והמשנ"ב בסי' קכ"ה ס"ק א').
אולם בהשגות הסמ"ע על הספר יש נוחלין, כתב על דברי ההגהה הנ"ל שאין ללמוד בשעה שמנגן המנגן קדיש וקדושה בשעת חיתוך התיבות והאותיות, וכתב הסמ"ע דלא משמע כן מדברי מהרי"ל (שהובאו לעיל), דמשמע דאפילו בשעת חיתוך תיבות ואותיות היה לומד. וכשאומר הש"ץ קדיש אזי בהתחלת כל תיבה ותיבה יכוין לאותה תיבה, וכשרואה שהש"ץ מאריך בניגון באותה תיבה, יכול ללמוד בזמן אריכתו אף בשעת חיתוך התיבה עצמו. וכן היה ודאי מנהג מהרי"ל כנ"ל ומור"ם שהביאו, ואני בעניי נוהג כן אחריהן. ואי לא מסתפינא הייתי אומר אף שאינו מכוין בהתחלת כל תיבה ותיבה דאומר הש"ץ אלא בתחילת הקדיש או נעריצך מכוין לעניין כל הקדיש או הנעריצך נמי יוצא.
ב. כתב השו"ע (סי' נ"ו ס"א): "יש לכוין בעניית הקדיש".
וכתב הפרי חדש (בסי' ס"ח): "בשעה שהחזן אומר קדיש, אסור להרהר בספר, אלא צריך לכוין הרבה בעניית הקדיש, וכמו שכתב המחבר, וזה פשוט". וכ"כ ביד אהרן (אלפאנדארי) בהגה"ט, וכן בחסד לאלפים, וכ"כ המשנ"ב בס"ק ג', וכן בסי' נ"ו ס"ק א'.
ובילקו"י (סי' כ"ד הערה י"ב, וכן בסי' כ"ח הערה ז') הביא את דברי המשנ"ב בסי' כ"ה ס"ק נ"ו שכתב שאנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין בעת אמירת קדיש, לא יפה הן עושין, דמאד יש לכוין בעניית אמן יהא שמיה רבא וכו', ובוודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפילו תשמיש קל בשעה שהוא מברך".
וכן כתב ללמוד מדברי הספר חסידים שלא יתעסק בשום עסק באמצע הקדיש באופן שהדבר יפריע לו מלכוין מלענות אמן אחר הקדיש. והביא דברי הפמ"ג שאין לקפל טו"ת באמצע החזרה. והביא שו"ת משנה הלכות שדייק מהמשנ"ב הנ"ל שדווקא בעניית אמן יהא שמיה רבא אסור, אבל בשאר הקדיש מותר.
(אמנם יש לי לציין, שבמשנ"ב סי' נ"ו ס"ק א' כתב: "גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא", וא"כ הרי שכלל גם את האמן שאחר דאמירן בעלמא ולא רק את ה"אמן יהא שמיה רבא").
וסיים בילקו"י שם: "ואמנם דעת מרן אאמו"ר זיע"א דבברכות דרבנן מעיקר הדין אפשר להתעסק, כל שנותן ליבו לענות אמן ויהא שמיה רבא. ומ"מ היכא דאפשר להמתין ראוי להימנע מזה".
ובעלון השיעור השבועי עקב תשפ"א (אות י"ח) נכתב: באמצע החזרה אסור ללמוד, אבל בקדיש מותר לעיין".
אולם בעלון השיעור השבועי כי תבוא תשפ"א (הערה 6) נכתב: "אפילו בזמן הקדיש אין להרהר בדברי תורה".
ושמא בתחילה נתכוון דווקא אחרי חמישה אמנים, שאז גם מותר לדבר. או שמא בתחילה אמר את עיקר הדין, ואח"כ החמיר כפי הראוי כדי שלא תהיה פירצה וכו'.
המורם מן האמור: מי שיודע בעצמו שיוכל לענות אמן בעת הקדיש ולכוון באמירת יהא שמיה רבא וכו', מעיקר הדין המיקל ללמוד בעת זו יש לו על מי לסמוך (ובפרט שאנו בעוה"ר איננו מכוונים כראוי גם כאשר אין אנו עוסקים בדברים אחרים), וק"ו אם החזן מאריך בניגון שבזמן זה יש להקל טפי (אף כשמנגן כמנהג הספרדים בחיתוך האותיות). ומ"מ עדיף שלא ללמוד כלל בעת הקדיש ולכוון היטב למה שאומר החזן.
ונ"ל דהוא דווקא בחמישה אמנים ראשונים, אך אח"כ נראה דיש מקום להקל טפי, אחרי שאפי' בדיבור אנו מקילים. (עי' בספר השיעור השבועי תשע"ו פר' כי תשא הערה ב' ופר' כי תבוא אות י' [וראה בעלון השיעור השבועי ויצא תשפ"ב הערה 10]).
וכן נכתב במנהגי מהרי"ל (הל' תפילה): "היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לב"ה, והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין או בשעת קדושה וקדיש". ואמנם יש לעיין בדבריו אם הכוונה שהיה לומד בשעת הקדושה והקדיש, או בשעה שמאריך הש"ץ בניגונים בשעת הקדושה והקדיש.
ובספר "יש נוחלין" (לר' אברהם הלוי אביו של השל"ה, אזהרת התפילה) כתב: "יהיה לכם תמיד ספר מוכן בב"ה כגון טורים או משניות, כשהחזן מנגן קדיש או קדושה או אנא או הודו או שאר דברים שרגילים החזנים להאריך במחזור וביוצרות בניגונים, אז תלמדו באותה שעה מתוך הספר. לא להוציא הדברים מן הפה כי זה היה איסור משום הפסק, לראות בתוך הספר ולעיין בו עיון בעלמא, ולחשוב מחשבות בעניין ההוא, ולא להוציא מן הפה באותו זמן שום דיבור".
וכתב בנו (ר' יעקב) בהגהה: "דברים ברורים אני רואה בכאן, שאין נכון לעשות כן בקדיש או קדושה או ברכו, כי אם דווקא כנגן המנגן נגינת הניגון, כמו שאכתוב בס"ד. אבל בשעת חיתוך התיבות והאותיות אין לעשות כן, רק צריך שיהיו אוזני כל העם לשמוע אל מה שאומר הש"ץ ויכוונו לו".
ועוד כתב שם: "והנה גם מזה נלמד לגבי קדיש וקדושה וברכו, ובק"ו, שצריך לשמוע מהש"ץ מתחילתו ועד סופו וכו' ק"ו היכא דאיכא נמי היסח הדעת, דהיינו לעסוק בשעה שהש"ץ אומר קדיש וקדושה וברכו בדבר שאינו מעניינם, כגון אף ללמוד אף ע"י הרהור, שאין לעשות כן אפי' במקצת הקדיש והקדושה, רק צריך לכוון ולש"ץ ולשמוע ממנו כל מה שהוא אומר מתחילה ועד סוף".
ועוד כתב: "ונראה דאפי' בקדושה וברכו עצמן, כשהש"ץ מאריך בניגונו יותר מדי, יכול ללמוד ע"י הרהור דווקא בשעת הארכת ניגונם המותרי, ובלבד שישע חיתוך התיבות והאותיות מפי הש"ץ, כי אין ראוי להיות יושב בטל מתורה שלימה שלנו ולשמוע הארכת ניגונם הבטל, שאינו לא לעזר ולא להועיל והלוואי שלא יזיק. אבל בזולת זה, חובה הוא על כל אחד ואחד מהציבור, אפי' אם יש תשעה דצייתי, לשתוק ולכוון ולשמוע מפי הש"ץ לכתחילה כל מה שהוא אומר מתחילתו ועד סופו, ולא יעסוק בשום עניין אחר בעולם". עכ"ל. (וכ"כ המג"א והמשנ"ב בסי' קכ"ה ס"ק א').
אולם בהשגות הסמ"ע על הספר יש נוחלין, כתב על דברי ההגהה הנ"ל שאין ללמוד בשעה שמנגן המנגן קדיש וקדושה בשעת חיתוך התיבות והאותיות, וכתב הסמ"ע דלא משמע כן מדברי מהרי"ל (שהובאו לעיל), דמשמע דאפילו בשעת חיתוך תיבות ואותיות היה לומד. וכשאומר הש"ץ קדיש אזי בהתחלת כל תיבה ותיבה יכוין לאותה תיבה, וכשרואה שהש"ץ מאריך בניגון באותה תיבה, יכול ללמוד בזמן אריכתו אף בשעת חיתוך התיבה עצמו. וכן היה ודאי מנהג מהרי"ל כנ"ל ומור"ם שהביאו, ואני בעניי נוהג כן אחריהן. ואי לא מסתפינא הייתי אומר אף שאינו מכוין בהתחלת כל תיבה ותיבה דאומר הש"ץ אלא בתחילת הקדיש או נעריצך מכוין לעניין כל הקדיש או הנעריצך נמי יוצא.
ב. כתב השו"ע (סי' נ"ו ס"א): "יש לכוין בעניית הקדיש".
וכתב הפרי חדש (בסי' ס"ח): "בשעה שהחזן אומר קדיש, אסור להרהר בספר, אלא צריך לכוין הרבה בעניית הקדיש, וכמו שכתב המחבר, וזה פשוט". וכ"כ ביד אהרן (אלפאנדארי) בהגה"ט, וכן בחסד לאלפים, וכ"כ המשנ"ב בס"ק ג', וכן בסי' נ"ו ס"ק א'.
ובילקו"י (סי' כ"ד הערה י"ב, וכן בסי' כ"ח הערה ז') הביא את דברי המשנ"ב בסי' כ"ה ס"ק נ"ו שכתב שאנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין בעת אמירת קדיש, לא יפה הן עושין, דמאד יש לכוין בעניית אמן יהא שמיה רבא וכו', ובוודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפילו תשמיש קל בשעה שהוא מברך".
וכן כתב ללמוד מדברי הספר חסידים שלא יתעסק בשום עסק באמצע הקדיש באופן שהדבר יפריע לו מלכוין מלענות אמן אחר הקדיש. והביא דברי הפמ"ג שאין לקפל טו"ת באמצע החזרה. והביא שו"ת משנה הלכות שדייק מהמשנ"ב הנ"ל שדווקא בעניית אמן יהא שמיה רבא אסור, אבל בשאר הקדיש מותר.
(אמנם יש לי לציין, שבמשנ"ב סי' נ"ו ס"ק א' כתב: "גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא", וא"כ הרי שכלל גם את האמן שאחר דאמירן בעלמא ולא רק את ה"אמן יהא שמיה רבא").
וסיים בילקו"י שם: "ואמנם דעת מרן אאמו"ר זיע"א דבברכות דרבנן מעיקר הדין אפשר להתעסק, כל שנותן ליבו לענות אמן ויהא שמיה רבא. ומ"מ היכא דאפשר להמתין ראוי להימנע מזה".
ובעלון השיעור השבועי עקב תשפ"א (אות י"ח) נכתב: באמצע החזרה אסור ללמוד, אבל בקדיש מותר לעיין".
אולם בעלון השיעור השבועי כי תבוא תשפ"א (הערה 6) נכתב: "אפילו בזמן הקדיש אין להרהר בדברי תורה".
ושמא בתחילה נתכוון דווקא אחרי חמישה אמנים, שאז גם מותר לדבר. או שמא בתחילה אמר את עיקר הדין, ואח"כ החמיר כפי הראוי כדי שלא תהיה פירצה וכו'.
המורם מן האמור: מי שיודע בעצמו שיוכל לענות אמן בעת הקדיש ולכוון באמירת יהא שמיה רבא וכו', מעיקר הדין המיקל ללמוד בעת זו יש לו על מי לסמוך (ובפרט שאנו בעוה"ר איננו מכוונים כראוי גם כאשר אין אנו עוסקים בדברים אחרים), וק"ו אם החזן מאריך בניגון שבזמן זה יש להקל טפי (אף כשמנגן כמנהג הספרדים בחיתוך האותיות). ומ"מ עדיף שלא ללמוד כלל בעת הקדיש ולכוון היטב למה שאומר החזן.
ונ"ל דהוא דווקא בחמישה אמנים ראשונים, אך אח"כ נראה דיש מקום להקל טפי, אחרי שאפי' בדיבור אנו מקילים. (עי' בספר השיעור השבועי תשע"ו פר' כי תשא הערה ב' ופר' כי תבוא אות י' [וראה בעלון השיעור השבועי ויצא תשפ"ב הערה 10]).
