רמ"א סימן תלד סעיף ב:
ואם אמרו בלשון הקודש כל חמירא כולל חמץ ושאור (תרומת הדשן סימן קל"ד). אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (דברי עצמו).
וכתב המשנ"ב שלשון הקודש אין הכוונה ממש, אלא לשון תרגום.
ויתכן שהרמ"א לשיטתו בתשובה לגבי גט בשתי לשונות, שלשון ארמי יש לו דין של לשון הקודש, כיון שהוא שורשו.
והביאור הלכה (ד"ה אבל) כתב שאם אמר בלשון הקודש ממש - צריך להזכיר חמץ ושאור,
וכן מבואר בבית יוסף.
ובביאור הגר"א מפקפק שבירושלמי כתוב "כל חמץ... יבטל", ולא מוזכר שאור, ע"כ דברי הביאור הלכה.
והיה מקום לדון שהגר"א לשיטתו (שמובא בביאור הלכה סי' תל"ז ס"ב ד"ה בלבו) שמספיק ביטול בלב,
אך לשיטות (המובאות בביאור הלכה שם) שצריך דווקא בפה - צריך לפרט חמץ ושאור.
אך מוכח לא כן מהבית יוסף שכתב שבירושלמי הנ"ל מבואר שצריך לפרט בפה,
ובכל אופן לא הוזכר שם שאור.
מיהו יתכן לדון שלאותו אמורא שבירושלמי לא היה שאור, כי לכאורה לא לכל אחד היה שאור,
ובזה יתורץ קושיית הגר"א על הבית יוסף.
ואם אמרו בלשון הקודש כל חמירא כולל חמץ ושאור (תרומת הדשן סימן קל"ד). אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (דברי עצמו).
וכתב המשנ"ב שלשון הקודש אין הכוונה ממש, אלא לשון תרגום.
ויתכן שהרמ"א לשיטתו בתשובה לגבי גט בשתי לשונות, שלשון ארמי יש לו דין של לשון הקודש, כיון שהוא שורשו.
והביאור הלכה (ד"ה אבל) כתב שאם אמר בלשון הקודש ממש - צריך להזכיר חמץ ושאור,
וכן מבואר בבית יוסף.
ובביאור הגר"א מפקפק שבירושלמי כתוב "כל חמץ... יבטל", ולא מוזכר שאור, ע"כ דברי הביאור הלכה.
והיה מקום לדון שהגר"א לשיטתו (שמובא בביאור הלכה סי' תל"ז ס"ב ד"ה בלבו) שמספיק ביטול בלב,
אך לשיטות (המובאות בביאור הלכה שם) שצריך דווקא בפה - צריך לפרט חמץ ושאור.
אך מוכח לא כן מהבית יוסף שכתב שבירושלמי הנ"ל מבואר שצריך לפרט בפה,
ובכל אופן לא הוזכר שם שאור.
מיהו יתכן לדון שלאותו אמורא שבירושלמי לא היה שאור, כי לכאורה לא לכל אחד היה שאור,
ובזה יתורץ קושיית הגר"א על הבית יוסף.