מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויהרגו כל זכר (לד כה)
בטעם הדבר שהרגו רק את הזכרים, נראה לכאורה בפשיטות לפי מש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט הי"ד שהטעם שנתחייבו אנשי שכם הריגה הוא משום שנצטוו על הדינים, והיינו לדון את מי שעובר על שבע מצוות בני נח, ומי שלא דן אותם חייב מיתה. והנה בסנהדרין נז: מבואר שבן נח נהרג בדיין אחד, אבל לא על פי עדות אשה, והרמב"ם שם הביא דין זה והוסיף שאשה ג"כ לא תדון להם, א"כ הנשים לא היה בהם חטא מות שהרי אינן יכולות לדון ולא נצטוו על הדינים. [ואין לומר שמ"מ גם הנשים נצטוו להעמיד עליהם דיינים זכרים שידונו, ובזה שלא העמידו דיינים זכרים שידונו את אנשי שכם עברו על מצות דינים, דלשון הגמ' בהמשך שם דאשה בת נח לא מפקדא על הדינים].
ובמדרש הגדול כתב הטעם שלא הרגו את הנקבות, משום שעשו כדין מלחמת הרשות שנאמר בה (דברים כ' י"ג) והכית את כל זכורה לפי חרב.
ויהרגו כל זכר (לד כה)
בטעם הדבר שהרגו רק את הזכרים, נראה לכאורה בפשיטות לפי מש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט הי"ד שהטעם שנתחייבו אנשי שכם הריגה הוא משום שנצטוו על הדינים, והיינו לדון את מי שעובר על שבע מצוות בני נח, ומי שלא דן אותם חייב מיתה. והנה בסנהדרין נז: מבואר שבן נח נהרג בדיין אחד, אבל לא על פי עדות אשה, והרמב"ם שם הביא דין זה והוסיף שאשה ג"כ לא תדון להם, א"כ הנשים לא היה בהם חטא מות שהרי אינן יכולות לדון ולא נצטוו על הדינים. [ואין לומר שמ"מ גם הנשים נצטוו להעמיד עליהם דיינים זכרים שידונו, ובזה שלא העמידו דיינים זכרים שידונו את אנשי שכם עברו על מצות דינים, דלשון הגמ' בהמשך שם דאשה בת נח לא מפקדא על הדינים].
ובמדרש הגדול כתב הטעם שלא הרגו את הנקבות, משום שעשו כדין מלחמת הרשות שנאמר בה (דברים כ' י"ג) והכית את כל זכורה לפי חרב.
◆ ◆ ◆
הרמב"ן שם הקשה על הרמב"ם, ממה דאמרינן בירושלמי "בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו", נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל "לא תגורו מפני איש" אל תכניס דבריך מפני איש, וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו, עכ"ל הרמב"ן.
ובדעת הרמב"ם לכאורה י"ל בפשיטות, דדוקא הדינים על מי שעבר על אחד מז' מצוות בני נח הם חיוב, ודברי הירושלמי הנ"ל שיכול להשתמט מלדון היינו לדון דיני ממונות כאשר אין נידון של חיוב מיתה על בעלי הדינים, כגון שאין זה דיני גזל אלא הלואות וכיוצא בזה, או שאין הוכחה מספיקה למיתה והנידון רק על הממון, ובכה"ג שפיר יכול להשתמט מלדון.
ובפירוש תלמיד הר"ן על התורה כאן, כתב דיש לפרש הירושלמי באופ"א, דהכוונה שישראל שמינו אותו הבני נח דיין עליהם יכול להשתמט מלדון, אבל בן נח אינו יכול להשתמט מלדון בן נח אחר. וכן כתב בשו"ת יד אליהו לרבי אליהו מלובלין זצ"ל (סי' ל"ח), לפרש את דברי הירושלמי לפי דעת הרמב"ם.
ובמה שטען הרמב"ן שרק ישראל נצטוו על "לא תגורו מפני איש", וא"כ בן נח אינו חייב לשפוט את אדוניו שהוא מתיירא ממנו, נראה דהרמב"ן לשיטתו ש"דינים" היינו דיני ממונות, ובדיני ממונות אמרינן בסנהדרין ו: שאם באו לפניו לדין שני אנשים אחד רך ואחד קשה, רשאי הוא להשתמט מלדון שמא יתחייב הקשה וירדפנו, ורק לאחר ששמע את הטענות חייב לדונו משום "לא תגורו", והנה מבואר דמסברא לא היה חייב לדון כאשר יש חשש שירדפנו, והטעם הוא משום שבמצוה של ממון אמרינן ד"שלו קודם לשל חבירו", וכל זה להרמב"ן דאתינן עלה מצד דיני ממונות.
אבל להרמב"ם לשיטתו, דהחיוב של דינים הוא לדונו על חיוב מיתה מכח שעבר על אחד מז' מצוות, א"כ אין שייך בזה "שלך קודם", דאין הנידון על החיוב ממון לחבירו, אלא על החיוב מיתה כלפי שמיא על כך שעבר על המצוה, וכמו שכאשר אכל אבר מן החי חייב מיתה ולא שייך בזה "שלך קודם", כך אם גזל לחבירו ונתחייב מיתה על עבירה זו הרי מחוייבים להרגו מסברא, ואפילו במקום פחד, ואי"צ קרא ד"לא תגורו מפני איש".