הטעם שנפקדה שרה רק לאחר שלקחה אבימלך

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וה' פקד את שרה כאשר אמר (כא א)

איתא במדרש רבה פרשה נ"ג סי' ו', אמר רבי יצחק כתיב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע", זו שנכנסה לביתו של פרעה ולביתו של אבימלך ויצאת טהורה אינו דין שתפקד. והקשה מהר"ש יפה זצ"ל ביפה תואר, א"כ למה לא נפקדה מיד כשיצאה מתחת יד פרעה, וכבר עברו מאז ימים רבים, ולמה לא נפקדה עד עתה שיצאה מתחת יד אבימלך. וכבר עמד בזה בפירוש הטור השלם עה"ת, ועי"ש מש"כ בזה.

ובספר לוית חן ובספר צמח דוד כתבו ליישב, דהנה בסוטה יז. איתא שבשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו למצות אפר פרה ועפר סוטה, שהם מצוות שיש בהם הנאה, ופירש רש"י דההנאה במצות סוטה היא מה שניתרת לבעלה, וגם מה שאם טהורה היא נקתה ונזרעה זרע. ומעתה אתי שפיר היטב, דמה שנלקחה שרה לבית פרעה זה היה עוד קודם שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", ועדיין לא זכה במצות סוטה ובהא ד"ונקתה ונזרעה זרע", אבל מה שנלקחה שרה לבית אבימלך זה כבר היה לאחר שניתנה מצות סוטה לאברהם אבינו, ולכן נתקיים בה ונקתה וגו', עכ"ד הנפלאים.
​

◆ ◆ ◆​

עוד יש לומר, דהנה איכא למ"ד בסוטה כו. דאיילונית אינה שותה, משום דכתיב "ונקתה ונזרעה זרע", מי שדרכה להזריע, יצתה זו שאין דרכה להזריע. מבואר דגם למ"ד שאם היתה עקרה נפקדת, מ"מ באיילונית לא שייך להתקיים ונקתה ונזרעה זרע, דאין זה שייך אצלה במציאות, ואדרבה משום כן אינה שותה כלל [וגם למ"ד דפליג וס"ל דשותה, היינו רק משום דס"ל דזה שאין יכול להתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע אינו מעכב את ההשקאה, אבל עכ"פ בזה כו"ע מודו דאינה בת הכי שיתקיים בה ונקתה ונזרעה, דרק עקרה יכולה להתרפא ולילד אבל איילונית אינה בת רפואה בדרך הטבע].

והנה שרה אמנו איילונית היתה כדאיתא ביבמות סד: וא"כ לא היתה בכלל פרשת סוטה, ועכ"פ אינה בת קיום ונקתה ונזרעה זרע וכנ"ל. אכן כל זה בזמן שבאה בית פרעה, אבל לבית אבימלך באה לאחר שכבר באו המלאכים לבשרה שיולד לה בן, ואז נתרפאה מאיילוניותה ונעשתה ראויה לילד כדאיתא בב"מ פז. שבאותו היום נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטים ופירסה נדה וכו' עי"ש, וממילא שוב לא היתה איילונית, ושפיר מתקיים בה הכתוב "ונקתה ונזרעה זרע".
​

◆ ◆ ◆​

עוד יש לומר, הרי לא היה חשד על שרה משום רצון, שהרי בעל כרחה נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, אלא דכיון דאברהם אבינו היה כהן, אשת כהן אסורה לבעלה גם באונס, ולכן היה עליה חשש לעז, ומחשש זה היא ניקתה. ומבואר בנדרים לב: שאברהם אבינו נעשה כהן כאשר הקדים מלכי צדק את ברכת אברהם לברכת הקב"ה, ואז ניטלה כהונה משם וניתנה לו. והרי זה היה לאחר שנלחם אברהם עם המלכים, לאחר שעלה ממצרים, וקודם שנלקחה שרה לבית אבימלך. ונמצא, שבזמן שלקחה פרעה עדיין אברהם אבינו לא היה כהן, וא"כ לא היה עליה כל כך לעז, רק בלקיחתה לבית אבימלך, שאז כבר היה אברהם אבינו כהן.​

 

[גרינפלד]

איתא במדרש רבה פרשה נ"ג סי' ו', אמר רבי יצחק כתיב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע", זו שנכנסה לביתו של פרעה ולביתו של אבימלך ויצאת טהורה אינו דין שתפקד.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
מדברי המדרש הללו נראה, דהשכר של בנים הוא על הצער שהיה לה במה שנחשדה, שהרי שרה לא נעשה בה כל מעשה הסוטה, אלא רק נחשדה.

אמנם בירושלמי סוטה פ"ג ה"ד משמע דהשכר הוא מחמת שמנוולים אותה, שהכהן פורע את ראשה וכו', וז"ל שם "אלא סוף המקום פורע בה תחת ניוולה, שאם היתה עקרה נפקדת".

ונראה לבאר, דמה שנחשדה הרי היא גרמה לעצמה במה שנסתרה, וזה הוא עונשה על הסתירה, ואף אם נמצאת נקיה, מ"מ לא מגיע לה שכר על זה. אבל הניוול שמנוול אותה הכהן הרי הוא משום שאמרו בסוטה ט. "היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה" וכו', והיינו עונש על המעשים שעשתה אם נטמאה, ואם לא נטמאה נמצא שהעונש היה בחינם, דאין זה עונש על הסתירה אלא מדה כנגד מדה על עסקי טומאה.

ובאמת הקשו בירושלמי פ"א ה"ה איך מבזין אותה על הספק, ולכאורה יפלא מה קשה לירושלמי איך מבזין אותה אם לא נטמאה, הרי עכ"פ חטאה במה שנסתרה ונתייחדה, וא"כ יש לומר דאף אם לא נטמאה מבזין אותה משום עבירה זו. אלא הביאור הוא כנ"ל, דעונש הביזוי הרי הוא מדה כנגד מדה על עסקי טומאה, וזה רק ספק. [והירושלמי שם מתרץ, דכל מקום שאתה מוצא זנות אתה מדת הדין מענישה טובים ורעים, ולכן מענישים את הסוטות הטהורות בגלל הטמאות].

עכ"פ לאחר שנמצאת טהורה, נמצא שבחינם הענישוה על כך ש"היא קלעה לו שערה" וכו', שהרי לא היו דברים מעולם, ועל זה נותן לה הקב"ה שכר, ונקתה ונזרעה זרע.

ובזה יבואר מה דרשב"א בבבלי סוטה כו. חולק על הדרשא של ונקתה ונזרעה זרע שאם נמצאת טהורה יולדת, אלא ס"ל דדרשינן מינה פרט לאיילונית, דאזיל לשיטתו בתוספתא דסוטה פ"ב ה"ד שאפילו אם היא טהורה היתה ראויה לבוא לידי פורעניות גדולות על כך שהכניסה את עצמה לספק, אלא שיצאה ידי חובה בניוול שכיפר לה על מה שהכניסה עצמה לספק, וכיון דרשב"א ס"ל דהניוול הוא לכפר על מה שהכניסה עצמה לספק, נמצא שלא היה זה בחנם ולא מגיע לה שכר על מה שניוולוה, ולכן אינו יכול לדרוש שאם היתה טהורה יולדת, אלא רק למעוטי איילונית.

ובעיקר דברינו הנ"ל ע"פ הירושלמי דהניוול עונש רק אם נטמאה, ולכן פריך איך מבזין על הספק, וכן מטעם זה מקבלת שכר על הניוול אם נמצאת טמאה, העירני הרב מרדכי בר שליט"א לדברי רש"י סנהדרין מה. ד"ה ונוסרו, שכתב בביאור דברי הגמ' שם וז"ל "ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה, ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה, מכל מקום פרוצה היתה, שהרי קינא לה ונסתרה" וכ"ה בקיצור ברש"י סוטה ח: ד"ה הכא. מבואר דהניוול הוא עונש על הסתירה, ולפי"ז הבבלי הוא דלא כהירושלמי דפריך "ומבזין על הספק", דאדרבה ענין הביזוי הוא אפילו אם תמצא טהורה. ועל כרחך לפי"ז, דהשכר של "ונקתה" אינו משום הביזוי, אלא משום החשד, ובזה א"ש דברי המדרש רבה דס"ל כאן כהבבלי בזה.​