הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב' ~ ביעור חמץ
מפי הגאון
רבי משה שטרנבוך שליט"א
שנת ה'תשע"ח
בתוספת מקצת הערות ממני הקטן
ז] בביטול חמץ אנו מדקדקים שלא לומר "ליבטל וליהוי הפקר בעפרא דארעא", (בתוספת וא"ו – וליהוי), שמלשון זה משמע שכוונתו לבטל החמץ וגם להפקירו [ושההפקר יהא כעפרא דארעא], והרי בהפקר אין יוצאים המצוות עשה, והמצווה הוא לבטלו כעפר ולא להפקירו כעפר וכמבואר בראשונים, ולכן ראוי לומר "ליבטל – ליהוי הפקר כעפרא דארעא" בלא וא"ו, שבזה משמע שגוף עשייתו הוא ביטול ולא הפקר, אלא שע"י הביטול נעשה ממילא הפקר.
ח] ראוי שמי שאינו מבין ארמית שיאמר התרגום המדויק בלשון הקודש או בשפה המדוברת, וראוי להודיע ש"חמירא" היינו שאור ו"חמיעא" הוא חמץ, [וכמבואר בתרגום אונקלוס], ולא להיפך כמו שנדמה לרבים.
ט] ראוי להוסיף כשמבטל ביום, שכוונתו לבטל את כל חמצו ואפילו מה שמכר[א] שאם מאיזו סיבה לא חל המכירה, מגל"ד שהחמץ שמכר מבוטל[ב].
י] אם שורף החמץ ברשות הרבים, אינו מקיים המצווה לדעת הרמב"ן והגר"א דס"ל שמצות תשביתו חל רק בביתו ורשותו, והמהדר לקיים המצווה לכו"ע, יניח החמץ בתוך כלי שלו וישרפנו כשמונח שם דוקא.
יא] יש להיזהר שלא לשפוך נפט על גבי החמץ, כיון שאז החמץ נפסל מאכילת כלב קודם שנשרף, ולא מקיים מצות ביעור בשריפה שהלא החמץ בלא"ה כבר מושבת[ג].
יב] בשריפת חמץ יש להיזהר שהחמץ יהיה שרוף לגמרי גם מבפנים, ולא להסתפק בכך שהחמץ הושחר מבחוץ, שפעמים הרבה עדיין אפשר לקלף החמץ מבחוץ ולמצוא שנשאר כזית חמץ מבפנים הראוי לאכילה. ונראה עוד שמצוה מן המובחר לשורפו לגמרי עד שיהא כעפר ולא רק כגחלת, שבזה מושבת לגמרי מן העולם.
יג] ראוי להמתין בשעת השריפה ולא לבטל את חמצו עד שרואה שהחמץ שרוף לגמרי, שאם ביטלו כבר אינו שלו ושוב אינו מקיים מצוה בשריפתו, ולכן לא יעזוב את מקום השריפה עד שבטוח שנשרף כראוי ורק אז יבטל.
יד] מצות שריפה חלה על כל מי שיש לו חמץ ברשותו אבל אין חיוב להשיג חמץ לקיים בערב פסח את המצוה בשריפה, ולכן בניו שאין להם משלהם כזית חמץ אין צריכים לשרוף וגם לא נהגו להדר בזה. ואם רצה לשתף את בני ביתו שיקיימו המצוות עשה דביעור, יכול להקנות להם לפני השריפה חלק בהחמץ בהגבהה או בסודר ואז הם מקיימין המצווה בשריפה.
טו] מי שיש לו שן זהב או כסף לסתימה כרוב אנשים, נכון ליזהר כ"ד שעות לפני חצות דער"פ שלא לאכול חמץ חם, וכן יש מדקדקין שלא לאכול דבר חריף בפסח[ד].
טז] יש לזכור לנקות השיניים מחמץ קודם זמן הביעור, (והבן איש חי הביא על צדיק אחר שדקדק בהרבה חומרות בפסח, אבל נשארו לו חמץ בין שיניו, ובליל הסדר אכל חמץ מעורב במצה).
[א] כמדומה שהשדי חמד כותב, שזו הכוונה "דביערתיה", שלכאורה אם זה כלה מן העולם, את מה מבטל; אלא הכוונה שמכר, ואולי לא מכר טוב.
מיהו יתכן לפרש ע"ד זה, מה שהשליך לאש ולא נשרף.
[ב] הנה הבכור שור (לאו"ח סימן תמח, פסחים דף כא עמוד א) הקשה כיצד מתירים מכירת חמץ, והלא זו הערמה, ומבואר בגמ' וברש"י בשבת (דף קלט עמוד ב) שרק בדרבנן מותר בהערמה, אבל בדאורייתא אסור; ותירץ, שמדאורייתא בביטול סגי, ורק רבנן תיקנו שצריך לבער, ועל תקנתם אפשר לעשות הערמה.
והקשו האחרונים [כמדומה חת"ס], שלכאורה מה שמוכר אינו מבטל,
ולדברי רבינו לכאורה ניחא, שמבטל על הצד שהמכירה לא חלה, וממה נפשך, אם זה מכור – מכור, ואם לא מכור – הרי ביטל. ועי' בזה במאמר הבא.
[ג] דרשו סימן תמה הערה 8:
ולשפוך נפט על החמץ בשעת שריפתו, דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ו ס"י) שאין לעשות כן, כיון שבכך מפסיד הוא את מצות ההשבתה, שהרי הנפט פוסל את החמץ מאכילת כלב, וכתב השו"ע לעיל (סי' תמב ס"ב) שדבר הפסול מאכילת כלב אין חובה לבערו. והרוצה לשפוך נפט על החמץ כדי למהר את שריפתו, ראוי שישייר לכל הפחות כזית אחד של חמץ בלא נפט. ומ"מ, מי שאינו נזהר בכך, דעתו שם (ארחות הלכה הע' 45) שאין לגעור בו, כיון שיש מקום לומר ששפיכת הנפט בשעת השריפה נדונית כמעשה אחד עם השריפה עצמה.
מאידך, דעת הגר"נ קרליץ (סדור פסח כהלכתו פט"ו הע' 11) שאפשר להקל בזה, כיון שהנפט מתאדה ונשרף קודם שנשרף גוף החמץ, והריהו מקיים את מצות הביעור בחמץ שאינו פגום. והוסיף (שם), שמ"מ יש להקפיד שלא לשפוך על החמץ כמות גדולה של נפט, שבאופן זה יש לחוש שמא ישרף החמץ כשהוא כבר פגום, ולא יקיים את מצות הביעור בשריפה.
[ד] דרשו סימן תנא הערה 35:
ושיניים תותבות שבלוע בהן חמץ ממאכלים חמים שאכל [וכן סתימות המצויות בשיניים, שדינן כשיניים תותבות, כפי שכתב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' מו), וכן דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו ח"ב עמ' כט) והגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג)], כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצו) שאף על פי שלענין בשר וחלב אין צריך להכשירן, משום שיש לסמוך על דעת האיסור והיתר (כלל לד ס"כ) שכל שאין אדם בינוני נכווה מחום המאכל אין המאכל נחשב כמי שהיד סולדת בו, בצירוף דעת הרדב"ז (ח"א סי' רכג) והחמודי דניאל (הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' קה ס"ק ח*) שאין מאבל מבליע טעם איסור בדבר אחר אלא אם כן שוהה עליו מעט, מ"מ לענין פסח שהחמירו בו יותר, יש להחמיר להדיח את השיניים על ידי עירוי מים רותחים.
מאידך, בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מג אות יב) כתב שכיון שאין אדם בולע רותחין, אין השיניים בולעות ממאכלים רותחים כלל, ולפיכך אף לענין פסח די בהדחת הפה, ומ"מ כתב שאם אין טורח מרובה ואפשר להסיר את השיניים התוחבות, יש להסירן ולהדיחן במים רותחים. וכן דעת החזו"א (ארחות רבנו שם עמ' כו בשם הגרי"י קניבסקי) שאין צריך להגעיל שיניים תותבות לפסח, משום שמאכל שאפשר לאוכלו אינו רותח בשיעור שיכול להבליע, וכשהוא נמצא בפה אינו נחשב יותר מכלי שני, שמעיקר הדין אינו מבליע [כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ב)]. והוסיף הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם) דשאף הנוהג לאכול חזרת מרוסקת בפסח שהיא דבר חריף המפליט דבר הבלוע, אינו צריך להגעיל את שיניו, משום שאין דבר חריף מפליט את הבלוע אלא על ידי דוחק הסכין, ונשיכת השיניים אינה נחשבת כדוחק הסכין, והוסיף, שאף אם נחשיב את השיניים כסכין, מ"מ הלא החזרת מרוסקת כבר. ואף אותם האוכלים בפסח בצל וצנון [שאינם מרוסקים], דעת הגרי"י קניבסקי (שם, ובעמ' כח) שאינם צריכים להגעיל את שיניהם, מחמת הטעם ששיניים אינן נחשבות כסכין לענין הפלטה.
ומ"מ, למעשה, דעת הגרי"י קניבסקי (שם) שיש להימנע מלאכול או לשתות דברים רותחים מכיר שעות קודם סוף זמן אכילת חמץ ועד לאחר הפסח, שמא יפלט מן השיניים טעם החמץ בפסח, אלא שבלאו הכי אין בני אדם רגילים לשתות משקה חם כל כך [אם לא בטעות], שהרי כל שיכול האדם להחזיק את הכוס בידו אין המשקה נחשב כרותח לענין זה. אבן, אם אכל או שתה חמץ רותח, דעתו (שם עמ' כט) שאם ישתה לאחר מכן כוס משקה חם באותה מידת חום, יוכשרו שיניו בכך.
והגרש"ז אויערבך כתב (שו"ת מנחת שלמה שם), שהואיל והסתימות שבשיניים בולעות מדבר גוש, ונוהגים להחשיב דבר גוש ככלי ראשון [כמבואר בש"ך יו"ד סי' קה ס"ק ח] וכן יתכן שבולעות מדבר חריף, יש להקפיד שלא לאכול מאכלי חמץ חמים או חריפים כ"ד שעות קודם הפסח, ואכן כשעושים כן, אין צריך להחמיר שלא לאכול בפסח עצמו דבר חריף או חם, מפני שמניעת שמחת יום טוב שתיגרם במניעת האכילה נחשבת כמקום הפסד מרובה, ויש לסמוך בזה על דעת הפוסקים הסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח, וכן לצרף את דעת הפוסקים שרק חילתית נחשבת כדבר חריף לענין השבחת דבר פגום. והוסיף (שם, ובנשמת אברהם ח"א ס"ק א), שנכון מאוד להגעיל את הסתימות שבשיניים על ידי שתיית מים בשיעור חום שרגיל לשתותם תמיד, דהיינו בערך שבעים מעלות [צלזיוס], שהרי אין אוכלים ושותים בחום גבוה מזה. אמנם, לענין בשר וחלב, כתב שם שאין צריך להחמיר בזה, מפני שסומכים על כך שהמאכל נפגם בחלל הפה לגמרי, ואף מה שנבלע בשיניים [ראה חי' חתם סופר חולין קה, א].
וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג), שכיון שיש אנשים השותים כוס תה בחום שהיד סולדת בו [דהיינו שבעים ואחת מעלות, שם אות ו], יש להחמיר להגעיל את השיניים התותבות לפני פסח, וכן יש להימנע מלאכול חמץ חם כ"ד שעות קודם זמן איסורו. אבן, לענין בשר בחלב כתב שהעולם מסתמכים על כך שהבל הפה פוגם מהר, באופן שאף דבר חריף שאוכל לאחר מכן אינו מתקנו, ולכן אין צורך להכשיר שיניים תותבות מבשר לחלב. ואף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' לז) כתב שהמדקדקים מגעילים את השיניים לפני פסח.
ולשתות כוס תה בערב פסח שחל בשבת כדי להגעיל את שיניו, דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם עמ' כט) שמותר, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם) שלא נחשב כתיקון כלי, ומשום שלא נעשה תיקון מיד בשעת ההגעלה עד שעת איסור חמץ. ובשו"ת מנחת יצחק (שם) כתב בשם הגר"מ שטרנבוך עיצה לדבר, להגעיל את השיניים בערב שבת, ובשבת לשוב ולערות עליהן מים רותחים מכלי ראשון, והסכים עמו.
ובמקום שעלולות השיניים התותבות להתקלקל אם יגעילן, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קמח) שאפשר להגעיל אותן בכלי שני, שאף על פי שבלעו מדבר גוש, מ"מ כיון שיש להקל בדין דבר גוש בשעת הצורך [כמבואר בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' צה, בשם רבו], ואף אין מצוי שאוכלים מאכלים חמים בשיעור שהיד סולדת בו, יש להקל בדבר. אך כשאפשר להגעילן בלא שיתקלקלו, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' עד) שיגעילן בכלי ראשון, או על כל פנים על ידי עירוי מכלי ראשון.
מיהו יתכן לפרש ע"ד זה, מה שהשליך לאש ולא נשרף.
[ב] הנה הבכור שור (לאו"ח סימן תמח, פסחים דף כא עמוד א) הקשה כיצד מתירים מכירת חמץ, והלא זו הערמה, ומבואר בגמ' וברש"י בשבת (דף קלט עמוד ב) שרק בדרבנן מותר בהערמה, אבל בדאורייתא אסור; ותירץ, שמדאורייתא בביטול סגי, ורק רבנן תיקנו שצריך לבער, ועל תקנתם אפשר לעשות הערמה.
והקשו האחרונים [כמדומה חת"ס], שלכאורה מה שמוכר אינו מבטל,
ולדברי רבינו לכאורה ניחא, שמבטל על הצד שהמכירה לא חלה, וממה נפשך, אם זה מכור – מכור, ואם לא מכור – הרי ביטל. ועי' בזה במאמר הבא.
[ג] דרשו סימן תמה הערה 8:
ולשפוך נפט על החמץ בשעת שריפתו, דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ו ס"י) שאין לעשות כן, כיון שבכך מפסיד הוא את מצות ההשבתה, שהרי הנפט פוסל את החמץ מאכילת כלב, וכתב השו"ע לעיל (סי' תמב ס"ב) שדבר הפסול מאכילת כלב אין חובה לבערו. והרוצה לשפוך נפט על החמץ כדי למהר את שריפתו, ראוי שישייר לכל הפחות כזית אחד של חמץ בלא נפט. ומ"מ, מי שאינו נזהר בכך, דעתו שם (ארחות הלכה הע' 45) שאין לגעור בו, כיון שיש מקום לומר ששפיכת הנפט בשעת השריפה נדונית כמעשה אחד עם השריפה עצמה.
מאידך, דעת הגר"נ קרליץ (סדור פסח כהלכתו פט"ו הע' 11) שאפשר להקל בזה, כיון שהנפט מתאדה ונשרף קודם שנשרף גוף החמץ, והריהו מקיים את מצות הביעור בחמץ שאינו פגום. והוסיף (שם), שמ"מ יש להקפיד שלא לשפוך על החמץ כמות גדולה של נפט, שבאופן זה יש לחוש שמא ישרף החמץ כשהוא כבר פגום, ולא יקיים את מצות הביעור בשריפה.
[ד] דרשו סימן תנא הערה 35:
ושיניים תותבות שבלוע בהן חמץ ממאכלים חמים שאכל [וכן סתימות המצויות בשיניים, שדינן כשיניים תותבות, כפי שכתב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' מו), וכן דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו ח"ב עמ' כט) והגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג)], כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצו) שאף על פי שלענין בשר וחלב אין צריך להכשירן, משום שיש לסמוך על דעת האיסור והיתר (כלל לד ס"כ) שכל שאין אדם בינוני נכווה מחום המאכל אין המאכל נחשב כמי שהיד סולדת בו, בצירוף דעת הרדב"ז (ח"א סי' רכג) והחמודי דניאל (הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' קה ס"ק ח*) שאין מאבל מבליע טעם איסור בדבר אחר אלא אם כן שוהה עליו מעט, מ"מ לענין פסח שהחמירו בו יותר, יש להחמיר להדיח את השיניים על ידי עירוי מים רותחים.
מאידך, בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מג אות יב) כתב שכיון שאין אדם בולע רותחין, אין השיניים בולעות ממאכלים רותחים כלל, ולפיכך אף לענין פסח די בהדחת הפה, ומ"מ כתב שאם אין טורח מרובה ואפשר להסיר את השיניים התוחבות, יש להסירן ולהדיחן במים רותחים. וכן דעת החזו"א (ארחות רבנו שם עמ' כו בשם הגרי"י קניבסקי) שאין צריך להגעיל שיניים תותבות לפסח, משום שמאכל שאפשר לאוכלו אינו רותח בשיעור שיכול להבליע, וכשהוא נמצא בפה אינו נחשב יותר מכלי שני, שמעיקר הדין אינו מבליע [כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ב)]. והוסיף הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם) דשאף הנוהג לאכול חזרת מרוסקת בפסח שהיא דבר חריף המפליט דבר הבלוע, אינו צריך להגעיל את שיניו, משום שאין דבר חריף מפליט את הבלוע אלא על ידי דוחק הסכין, ונשיכת השיניים אינה נחשבת כדוחק הסכין, והוסיף, שאף אם נחשיב את השיניים כסכין, מ"מ הלא החזרת מרוסקת כבר. ואף אותם האוכלים בפסח בצל וצנון [שאינם מרוסקים], דעת הגרי"י קניבסקי (שם, ובעמ' כח) שאינם צריכים להגעיל את שיניהם, מחמת הטעם ששיניים אינן נחשבות כסכין לענין הפלטה.
ומ"מ, למעשה, דעת הגרי"י קניבסקי (שם) שיש להימנע מלאכול או לשתות דברים רותחים מכיר שעות קודם סוף זמן אכילת חמץ ועד לאחר הפסח, שמא יפלט מן השיניים טעם החמץ בפסח, אלא שבלאו הכי אין בני אדם רגילים לשתות משקה חם כל כך [אם לא בטעות], שהרי כל שיכול האדם להחזיק את הכוס בידו אין המשקה נחשב כרותח לענין זה. אבן, אם אכל או שתה חמץ רותח, דעתו (שם עמ' כט) שאם ישתה לאחר מכן כוס משקה חם באותה מידת חום, יוכשרו שיניו בכך.
והגרש"ז אויערבך כתב (שו"ת מנחת שלמה שם), שהואיל והסתימות שבשיניים בולעות מדבר גוש, ונוהגים להחשיב דבר גוש ככלי ראשון [כמבואר בש"ך יו"ד סי' קה ס"ק ח] וכן יתכן שבולעות מדבר חריף, יש להקפיד שלא לאכול מאכלי חמץ חמים או חריפים כ"ד שעות קודם הפסח, ואכן כשעושים כן, אין צריך להחמיר שלא לאכול בפסח עצמו דבר חריף או חם, מפני שמניעת שמחת יום טוב שתיגרם במניעת האכילה נחשבת כמקום הפסד מרובה, ויש לסמוך בזה על דעת הפוסקים הסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח, וכן לצרף את דעת הפוסקים שרק חילתית נחשבת כדבר חריף לענין השבחת דבר פגום. והוסיף (שם, ובנשמת אברהם ח"א ס"ק א), שנכון מאוד להגעיל את הסתימות שבשיניים על ידי שתיית מים בשיעור חום שרגיל לשתותם תמיד, דהיינו בערך שבעים מעלות [צלזיוס], שהרי אין אוכלים ושותים בחום גבוה מזה. אמנם, לענין בשר וחלב, כתב שם שאין צריך להחמיר בזה, מפני שסומכים על כך שהמאכל נפגם בחלל הפה לגמרי, ואף מה שנבלע בשיניים [ראה חי' חתם סופר חולין קה, א].
וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג), שכיון שיש אנשים השותים כוס תה בחום שהיד סולדת בו [דהיינו שבעים ואחת מעלות, שם אות ו], יש להחמיר להגעיל את השיניים התותבות לפני פסח, וכן יש להימנע מלאכול חמץ חם כ"ד שעות קודם זמן איסורו. אבן, לענין בשר בחלב כתב שהעולם מסתמכים על כך שהבל הפה פוגם מהר, באופן שאף דבר חריף שאוכל לאחר מכן אינו מתקנו, ולכן אין צורך להכשיר שיניים תותבות מבשר לחלב. ואף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' לז) כתב שהמדקדקים מגעילים את השיניים לפני פסח.
ולשתות כוס תה בערב פסח שחל בשבת כדי להגעיל את שיניו, דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם עמ' כט) שמותר, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם) שלא נחשב כתיקון כלי, ומשום שלא נעשה תיקון מיד בשעת ההגעלה עד שעת איסור חמץ. ובשו"ת מנחת יצחק (שם) כתב בשם הגר"מ שטרנבוך עיצה לדבר, להגעיל את השיניים בערב שבת, ובשבת לשוב ולערות עליהן מים רותחים מכלי ראשון, והסכים עמו.
ובמקום שעלולות השיניים התותבות להתקלקל אם יגעילן, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קמח) שאפשר להגעיל אותן בכלי שני, שאף על פי שבלעו מדבר גוש, מ"מ כיון שיש להקל בדין דבר גוש בשעת הצורך [כמבואר בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' צה, בשם רבו], ואף אין מצוי שאוכלים מאכלים חמים בשיעור שהיד סולדת בו, יש להקל בדבר. אך כשאפשר להגעילן בלא שיתקלקלו, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' עד) שיגעילן בכלי ראשון, או על כל פנים על ידי עירוי מכלי ראשון.
