מתוך ה'מגדלות מרקחים':
אשר שברת (י ב)
בגמ' (מו"ק ט:) הדר יתבי וקא מבעי להו, כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ויש לעיין, שלכאורה היה נראה שתמיד תלמוד תורה הוא יותר מכל חפצי שמים, אלא שכאשר ישנה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מן ההכרח להפסיק תלמודו אף על פי שהוא במעלה גדולה יותר, כדי שלא תתבטל המצוה, אבל לא שהמצוה שוה לתלמוד תורה, אם כן מדוע זה נחשב ש"חפצי שמים ישוו בה".
ויש לבאר לפי מה שאמרו בגמ' (מנחות צט.) אמר ריש לקיש, פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב אשר שברת, אמר לו הקב"ה למשה, יישר כחך ששברת. ופירש רש"י שם וז"ל "כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה", עכ"ל. מבואר מדברי רש"י שכאשר מבטל תלמוד תורה למצוה עוברת כגון הכנסת כלה, זהו יסודה של תורה ומקבל שכר כאילו יושב ועוסק בה.
והטעם, משום ד"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" (יבמות קט:), וזהו יסודה וקיומה של התורה במה שמקיימה בשעה שיש מצוה עוברת. וכיון שהתורה צריכה למעשה המצוה, מעשה המצוה הוא קיומה של התורה.
ומעתה הדברים כפשטן, כל חפציך לא ישוו בה, אבל חפצי שמים במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ישוו בה ממש, דחשוב כאילו עוסק בתורה באותה שעה, כמ"ש רש"י הנ"ל.
ובדברי הגמ' הנ"ל ביאר הגר"ח מוולוזי'ן זצ"ל (רוח חיים אבות פ"ה כ"ב) מה שאמר בן בג בג על התורה, "ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה", ולכאורה יפלא דהוי ליה למימר שאין לך מדה כמוה, שגם מדה שווה לתורה אין בנמצא כיון שתלמוד תורה כנגד כולם, ומהו זה שאמר שאין לך מדה "טובה הימנה" שמשמע ששוה לה איכא, וביאר לפי דברי הגמ' הנ"ל שבמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים חפצי שמים ישוו לה, ורק למעלה ממנה ליכא.
אשר שברת (י ב)
בגמ' (מו"ק ט:) הדר יתבי וקא מבעי להו, כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ויש לעיין, שלכאורה היה נראה שתמיד תלמוד תורה הוא יותר מכל חפצי שמים, אלא שכאשר ישנה מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מן ההכרח להפסיק תלמודו אף על פי שהוא במעלה גדולה יותר, כדי שלא תתבטל המצוה, אבל לא שהמצוה שוה לתלמוד תורה, אם כן מדוע זה נחשב ש"חפצי שמים ישוו בה".
ויש לבאר לפי מה שאמרו בגמ' (מנחות צט.) אמר ריש לקיש, פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב אשר שברת, אמר לו הקב"ה למשה, יישר כחך ששברת. ופירש רש"י שם וז"ל "כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה", עכ"ל. מבואר מדברי רש"י שכאשר מבטל תלמוד תורה למצוה עוברת כגון הכנסת כלה, זהו יסודה של תורה ומקבל שכר כאילו יושב ועוסק בה.
והטעם, משום ד"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" (יבמות קט:), וזהו יסודה וקיומה של התורה במה שמקיימה בשעה שיש מצוה עוברת. וכיון שהתורה צריכה למעשה המצוה, מעשה המצוה הוא קיומה של התורה.
ומעתה הדברים כפשטן, כל חפציך לא ישוו בה, אבל חפצי שמים במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ישוו בה ממש, דחשוב כאילו עוסק בתורה באותה שעה, כמ"ש רש"י הנ"ל.
ובדברי הגמ' הנ"ל ביאר הגר"ח מוולוזי'ן זצ"ל (רוח חיים אבות פ"ה כ"ב) מה שאמר בן בג בג על התורה, "ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה", ולכאורה יפלא דהוי ליה למימר שאין לך מדה כמוה, שגם מדה שווה לתורה אין בנמצא כיון שתלמוד תורה כנגד כולם, ומהו זה שאמר שאין לך מדה "טובה הימנה" שמשמע ששוה לה איכא, וביאר לפי דברי הגמ' הנ"ל שבמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים חפצי שמים ישוו לה, ורק למעלה ממנה ליכא.