אם יוכלו הרבנים שליט"א לעזור לי לירד לעומק דעת מרן מלכא זצ"ל בנידון זה, הנוגע הלכה למעשה לכל מי שיש לו עץ לימון בגינתו.
הנה בחזו"ע תרו"מ דיני המינים החייבים בתו"מ (ה"ג עמו' קה) כ' לגבי עלי הנענע, לחלק בין מי שרגיל באכילתו בסלט שיחייב להפריש. לבין מי שמשתמש בו רק בתור תבלין בנתינתו בתה ולהריח בו שאז הוא פטור.
ואילו לקמן (הלכה יא עמו' קכד) לגבי דין הלימון כתב שיש להפריש תו"מ בברכה כיון שהוא פרי הנאכל כבוש או ממותק בסוכר. ומסתימות הלשון משמע שגם רוב האנשים שאינם אוכלים את גוף הפרי אלא רק את הזיעה ע"י סחיטה, ג"כ חייבים להפריש בברכה.
ובמקורות שם אחר שהביא כמה פוסקים (הגרש"ז במנחת שלמה ח"א סי' עא אות ד וספר קדושת הארץ עמו' רס) שמחייבים להפריש על הלימון אע"פ שעומד לסחיטה דכיון שעומד לכך לשתית מימיו וזו צורת אכילתו, חשוב פרי לעניין תו"מ אע"פ שהיא זיעה בעלמא לענין עורלה. ולא דמי לתבלין שאינו נאכל בפני עצמו כלל, עיי"ש. מ"מ כתב אחר כך וז"ל ומ"מ נראה לי שיש להפריש עליו תו"מ בלי ברכה כיון שקשה לאוכלו כמות שהוא מרוב חמיצותו, עכ"ל. (וגם בהלכה למעלה משמע שסובר הרב שכל הטעם לחייב הוא רק מפני שאוכלים את גוף הפרי עצמו ולא משום שהמשקה חשוב ג"כ כגוף הפרי) ושוב אח"כ עמד לפלפל בדבר ברכת הלימון כשאוכלו בפני עצמו או כאשר ממתקו בסוכר והעלה שכשאוכלו לבדו ואינו כ"כ חמוץ יברך שהכל ואם מיתקו בסוכר יש לברך עליו בורא פרי העץ כיון שהוא גוף הפרי וכשממתקו חוזר לברכתו העיקרית. והאריך לדחות דברי הרב באר בשדה שחלק על זה וסיים בסוף דבריו שלעניין תו"מ מודה הרב באר בשדה שיש להפריש בלי ברכה הואיל ויש שאוכלים אותו בפני עצמו או בכבישה. וסיים על זה וז"ל: ומכל מקום בעיקר שיש להפריש ממנו תרו"מ בברכה, עכ"ל.
ולא זכיתי להבין מה גרם למרן זצ"ל לשנות את דעתו ממה שכתב קודם שיש להפריש בלי ברכה כיון שאינו נאכל בפני עצמו. ומה שמיעוט אוכלים אותו בפני עצמו או ע"י מיתוק, הלוא יש לילך אחר רוב העולם וכמו שכתב לעיל לגבי דין הנענע שרוב העולם פטורים לגמרי, ורק מי שדרכו בכך חייב להפריש.
וא"כ לא ידעתי האם דעת מרן זצ"ל למסקנה להורות לכל אדם להפריש בברכה או שמא רק למי שאוכל את הפרי עצמו כמו בנענע.
הנה בחזו"ע תרו"מ דיני המינים החייבים בתו"מ (ה"ג עמו' קה) כ' לגבי עלי הנענע, לחלק בין מי שרגיל באכילתו בסלט שיחייב להפריש. לבין מי שמשתמש בו רק בתור תבלין בנתינתו בתה ולהריח בו שאז הוא פטור.
ואילו לקמן (הלכה יא עמו' קכד) לגבי דין הלימון כתב שיש להפריש תו"מ בברכה כיון שהוא פרי הנאכל כבוש או ממותק בסוכר. ומסתימות הלשון משמע שגם רוב האנשים שאינם אוכלים את גוף הפרי אלא רק את הזיעה ע"י סחיטה, ג"כ חייבים להפריש בברכה.
ובמקורות שם אחר שהביא כמה פוסקים (הגרש"ז במנחת שלמה ח"א סי' עא אות ד וספר קדושת הארץ עמו' רס) שמחייבים להפריש על הלימון אע"פ שעומד לסחיטה דכיון שעומד לכך לשתית מימיו וזו צורת אכילתו, חשוב פרי לעניין תו"מ אע"פ שהיא זיעה בעלמא לענין עורלה. ולא דמי לתבלין שאינו נאכל בפני עצמו כלל, עיי"ש. מ"מ כתב אחר כך וז"ל ומ"מ נראה לי שיש להפריש עליו תו"מ בלי ברכה כיון שקשה לאוכלו כמות שהוא מרוב חמיצותו, עכ"ל. (וגם בהלכה למעלה משמע שסובר הרב שכל הטעם לחייב הוא רק מפני שאוכלים את גוף הפרי עצמו ולא משום שהמשקה חשוב ג"כ כגוף הפרי) ושוב אח"כ עמד לפלפל בדבר ברכת הלימון כשאוכלו בפני עצמו או כאשר ממתקו בסוכר והעלה שכשאוכלו לבדו ואינו כ"כ חמוץ יברך שהכל ואם מיתקו בסוכר יש לברך עליו בורא פרי העץ כיון שהוא גוף הפרי וכשממתקו חוזר לברכתו העיקרית. והאריך לדחות דברי הרב באר בשדה שחלק על זה וסיים בסוף דבריו שלעניין תו"מ מודה הרב באר בשדה שיש להפריש בלי ברכה הואיל ויש שאוכלים אותו בפני עצמו או בכבישה. וסיים על זה וז"ל: ומכל מקום בעיקר שיש להפריש ממנו תרו"מ בברכה, עכ"ל.
ולא זכיתי להבין מה גרם למרן זצ"ל לשנות את דעתו ממה שכתב קודם שיש להפריש בלי ברכה כיון שאינו נאכל בפני עצמו. ומה שמיעוט אוכלים אותו בפני עצמו או ע"י מיתוק, הלוא יש לילך אחר רוב העולם וכמו שכתב לעיל לגבי דין הנענע שרוב העולם פטורים לגמרי, ורק מי שדרכו בכך חייב להפריש.
וא"כ לא ידעתי האם דעת מרן זצ"ל למסקנה להורות לכל אדם להפריש בברכה או שמא רק למי שאוכל את הפרי עצמו כמו בנענע.
