יש להעיר על דבריו כמה הערות כדלהלן:
א. מה שאמר שרבינו האר''י ז''ל קבע שזה יום שמחת רשב''י, לענ''ד אינו מדוייק, כי המהרח''ו שם כתב את המעשה שהיה עם רבי אברהם הלוי שרשב''י הקפיד עליו ואמר לאר''י למה הוא אמר נחם ביום "שמחתינו" ולא אמר ביום "שמחתי", ובפשטות אפשר לומר שכונתו ליום שמחת התספורת שעשה האר''י לבנו וקיים מצות הנחת הפאות ועשה שם יום משתה [כמבואר שם], וסיים המהרח''ו: וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג, ומשמע שלא קיבל מרבינו האר''י שום דבר בענין ל''ג בעומר, ולא יצא מפיו של רבינו האר''י שזה יום שמחת רשב''י או יום פטירתו וכדו', אלא המהרח''ו הסיק כן מהסיפורים ששמע מכלי ראשון, וחשב על פיהם ללמד זכות על המנהג שנהגו ישראל.
ומה גם שהמעשה הזה הוא מאד תמוה דלכאורה צ''ע על מה יצא קצפו של רשב''י על רבי אברהם הלוי שאמר נחם והלא אמר כן בתפילת לחש ולא ביטל השמחה בעבור זה, ויותר מזה יש להקשות הלא תקנו לנו רבותינו מנהגי אבלות על ירושלים אף בשעת החופה כאפר בראש החתן ושבירת כוס וכו' וא''כ ק''ו במעשה זה שלא עשה מנהג אבלות ולא אמר כן בפרהסיא ובפרט שאנו מתפללים כעין זה כל יום בתפלת עמידה בברכת תשכון ונוסח זה הוא רק תוספת.
כמו כן יש להוסיף שכל הענין לא לומר תחנון הוא ע''פ מעשה זה, וא''כ היה צריך להיות שאין לומר תחנון במירון דוקא ולא בכל המקומות, כי בזה ודאי לא היתה קפידא של רשב''י, שהרי בשנה הקודמת רבי אברהם הלוי אמר נחם ורשב''י לא הקפיד עליו כי לא היה במירון.
ומה שי''א שהוא יום פטירתו הוא רק השערה ללא שום מקור, וידוע שהחת''ס סתר השערה זו כי יום הפטירה הוא יום תענית ולא יום שמחה כמבואר בשו''ע.
נמצא א''כ שלא מצאנו שום סיבה לשמחה זו. ולכן לא נפלאת היא לאמר שמנהג זה התחיל באיזה שהוא שלב בתקופת הראשונים ובמשך השנים השתכלל עד שהגיע למה שהוא היום, וזה דומה לכדור שלג קטן שמתגלגל מראש ההר וכשמגיע למטה הוא ענק מחמת פתיתי השלג שנדבקו בו בדרך. ודוגמא חיה לכך היא הילולת רבי מאיר בעל הנס שרבים חושבים שהוא יום פטירתו אך השדי חמד שבימיו התחיל מנהג זה הביא מכתב מפורש מרבני טבריה על מה נהגו שמחה ביום זה,[עיין במאמר המצורף כאן]. וכל זה הוא חיזוק גדול לדעתו של מרן זיע''א שאמר לא לעזוב את הלימוד כדי ללכת למירון כידוע. ובפרט שבשנים האחרונות הדבר הפך להיות כאלילות. ולכן לא מצאנו שגדולי ישראל היו עולים למירון כדוגמת: מרן, הגריש''א, האדמו''ר מצאנז, הגראי''ל שטיינמן, הגרח''ק ועוד.
לגבי פרוס עצרת יש לדעת שבכל נוסחאות בגמ' כתוב עד עצרת [עיין באתר הכי גרסינן] וכך גם גירסת הראשונים, ומה גם שלשון 'פרוס' מצאנו שהוא לשון סמיכות וא''כ אינו סותר כלל את הגירסא עד עצרת דהכל חד הוא. עיין בסוף המאמר המצורף כאן אם מחמת כן יש להחמיר בענין התספורת עד עצרת.
א. מה שאמר שרבינו האר''י ז''ל קבע שזה יום שמחת רשב''י, לענ''ד אינו מדוייק, כי המהרח''ו שם כתב את המעשה שהיה עם רבי אברהם הלוי שרשב''י הקפיד עליו ואמר לאר''י למה הוא אמר נחם ביום "שמחתינו" ולא אמר ביום "שמחתי", ובפשטות אפשר לומר שכונתו ליום שמחת התספורת שעשה האר''י לבנו וקיים מצות הנחת הפאות ועשה שם יום משתה [כמבואר שם], וסיים המהרח''ו: וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג, ומשמע שלא קיבל מרבינו האר''י שום דבר בענין ל''ג בעומר, ולא יצא מפיו של רבינו האר''י שזה יום שמחת רשב''י או יום פטירתו וכדו', אלא המהרח''ו הסיק כן מהסיפורים ששמע מכלי ראשון, וחשב על פיהם ללמד זכות על המנהג שנהגו ישראל.
ומה גם שהמעשה הזה הוא מאד תמוה דלכאורה צ''ע על מה יצא קצפו של רשב''י על רבי אברהם הלוי שאמר נחם והלא אמר כן בתפילת לחש ולא ביטל השמחה בעבור זה, ויותר מזה יש להקשות הלא תקנו לנו רבותינו מנהגי אבלות על ירושלים אף בשעת החופה כאפר בראש החתן ושבירת כוס וכו' וא''כ ק''ו במעשה זה שלא עשה מנהג אבלות ולא אמר כן בפרהסיא ובפרט שאנו מתפללים כעין זה כל יום בתפלת עמידה בברכת תשכון ונוסח זה הוא רק תוספת.
כמו כן יש להוסיף שכל הענין לא לומר תחנון הוא ע''פ מעשה זה, וא''כ היה צריך להיות שאין לומר תחנון במירון דוקא ולא בכל המקומות, כי בזה ודאי לא היתה קפידא של רשב''י, שהרי בשנה הקודמת רבי אברהם הלוי אמר נחם ורשב''י לא הקפיד עליו כי לא היה במירון.
ומה שי''א שהוא יום פטירתו הוא רק השערה ללא שום מקור, וידוע שהחת''ס סתר השערה זו כי יום הפטירה הוא יום תענית ולא יום שמחה כמבואר בשו''ע.
נמצא א''כ שלא מצאנו שום סיבה לשמחה זו. ולכן לא נפלאת היא לאמר שמנהג זה התחיל באיזה שהוא שלב בתקופת הראשונים ובמשך השנים השתכלל עד שהגיע למה שהוא היום, וזה דומה לכדור שלג קטן שמתגלגל מראש ההר וכשמגיע למטה הוא ענק מחמת פתיתי השלג שנדבקו בו בדרך. ודוגמא חיה לכך היא הילולת רבי מאיר בעל הנס שרבים חושבים שהוא יום פטירתו אך השדי חמד שבימיו התחיל מנהג זה הביא מכתב מפורש מרבני טבריה על מה נהגו שמחה ביום זה,[עיין במאמר המצורף כאן]. וכל זה הוא חיזוק גדול לדעתו של מרן זיע''א שאמר לא לעזוב את הלימוד כדי ללכת למירון כידוע. ובפרט שבשנים האחרונות הדבר הפך להיות כאלילות. ולכן לא מצאנו שגדולי ישראל היו עולים למירון כדוגמת: מרן, הגריש''א, האדמו''ר מצאנז, הגראי''ל שטיינמן, הגרח''ק ועוד.
לגבי פרוס עצרת יש לדעת שבכל נוסחאות בגמ' כתוב עד עצרת [עיין באתר הכי גרסינן] וכך גם גירסת הראשונים, ומה גם שלשון 'פרוס' מצאנו שהוא לשון סמיכות וא''כ אינו סותר כלל את הגירסא עד עצרת דהכל חד הוא. עיין בסוף המאמר המצורף כאן אם מחמת כן יש להחמיר בענין התספורת עד עצרת.
אושרי רביב
Well-known member
לגבי מה שכתב בשער הכוונות (דף פז ריש עמוד ב) העיד הרב הגאון רבי אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת "תשכון" נחם ה' אלהינו את אבלי ציון, וכו', וגם בהיותו שם אמר "נחם" וכו'. ואחר שגמר העמידה, אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו, ואמר לו: "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר "נחם" ביום שמחתנו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין. ע"כ.
ולכאורה חשבתי להביא מדברים אלו ראיה, כי אין זה יום ל"ג בעומר יום פטירת רשב"י, אלא יום שמחתו יחד עם החברים אשר למדו תורה באותו היום ונסמכו על ידי רבי עקיבא, כמו שהובא משם רבינו האר"י בשער הכוונות (פסח, דרוש יב) ובפרי עץ חיים (ספירת העומר פרק ז), וכ"כ בספר משנת חסידים (אייר סיון דף קז.) ובספר ארחות צדיקים (עמ' עג). ובספר זכר דוד (מאמר ג עמ' רמד). והוב"ד כ"ז במאור ישראל דרושים למרן גאון עוזנו (עמ' קסא). [ולכאורה דברים אלו הינם יותר מוצקים ממה שכתב כת"ר על אודות שמחת החלאקה, כי יום שמחתנו הרי זה רומז על שמחה כללית, והיא מבוססת בספרים כפי שציינתי].
וראיתי כי בספר תורה בציון (עמ' קפט) כתב הגאון ר' בן ציון מוצפי שליט"א, "שמור אביו ז"ל דקדק בלשון שער הכוונות שכתב "ביום שמחתנו", לשון רבים ולא אמר שמחתי, דהיינו יום שמחה משותפת לכל חמשת החברים שהם הנזכרים שם ורבי שמעון בתוכם, ולכן זהו יום שמחתם שבו נסמכו ונעשו חכמים לכל דבר, ולא יום פטירתו כלל". עכ"ל. וברוך שכיוונתי לדעת גדולים.
לגבי עשיית חלאקה בציון הצדיק. כתב המהרח"ו בשער הכוונות (דף פז.) וזו לשון קודשו: אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע השישי וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה וכו'. וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר. עכ"ל.
ומלבד דברי המהרח"ו הנ"ל נראה להטעים עוד סברא מדוע נהגו לעשות החלאקה דוקא בקבר הרשב"י במירון, ואפשר שהוא משום איזה נשים עקרות שהיו פוקדות הציון של רשב"י זיע"א ונודרות שאם יזכו לפרי בטן מצות הנחת הפאות הראשונה יעשנו שם בציונו של התנא הלאהי שבזכות תפילתו זכו לפרי בטן, וכ"כ בספר טעמי המנהגים (הערת עמ' רסג) וזו לשונו: בעינינו ראינו, שהרבה חשוכי בנים שנדרו נדר, שהוולד להם בן יקראו את בנם הנולד "שמעון" על שם הרשב"י, או שנדרו שיעשו את התגלחת הראשונה של הילד במירון, ומיד נושעו בבנים בזכות התנא האלהי רשב"י. עכ"ל.
יום הילולת רשב"י וסילוק הדינים
והגאון ר' דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימון קסא) הטעים שני טעמים מדוע נכון להמתין עם התגלחת עד יום ל"ג בעומר דוקא, וזו לשונו: שמחת התגלחת איכא נמי למישמע מדברי מדרש דקאמר "קדש הלולים" שמהלל להקב"ה, ואתי שפיר נמי למימר דהוא הטעם דמעכבין עד ל"ג בעומר, דהוא יום הלולא דרשב"י. ויש לומר עוד טעם שייכות גזיזת השערות דוקא בל"ג בעומר, עי' בספר הכוונות, דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק והמתקת הדינים, ע"ש. והשעורת הם מסטרא דדינא, לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים, עכ"ל. ודבריו תואמים לדברי השמועה שהביאו, שמסירים הקליפות הנרמזות בשיער קודם שיתחיל ללמוד את התורה, שמתחילים ללמד את הילד הקטן אותיות התורה, כפי שכתב הגאון ר' יקותיאל יהודה הלברשטם בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות, סימן צז אות ג).
האם תבקש יהי רצון שיהא כרבי שמעון
והנה איתא במכות (יז:) "דילידא אימיה כר' שמעון תיליד". פירש"י, כל שאמו יולדת תבקש רחמים יהי רצון שיהא כרבי שמעון. והנה בשו"ת אפרקסתא דעניא הנ"ל (קונטרס תגלחת הקטנים) כתב, שמכאן יש מקור למנהג שמוליכין התינוק לקברו של רבי שמעון במירון, ושם עושים לו תגלחת ומשאירים לו פאות בראש, כי כיון דאמר רבא שכל אם תתפלל יהי רצון שיהיה בנה כמו רבי שמעון, לכן מעלין אותו לקברו של רבי שמעון דוקא שתתקבל תפלותיה שיהיה בנה כמו רבי שמעון. ע"ש.
והנה נשאל הרדב"ז ח"ב (סימן תרח) במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי. וכתב בתשובתו, כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ולשאר צרכיו גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו. עכ"ל. עין רואה שאכן היה מנהג קדום לספר את הקטנים על קבר של צדיק, ולאו דוקא של רשב"י במירון. וכן הבין בשו"ת ויצבור יוסף ח"א (סי' נד) שאין הרח לומר שדוקא במירון אצל הרשב"י יש להשאיר הפיאות לילד, אלא העיקר שיהיה במקום קדוש, וכתב שם שהיו נוהגים לעשות כן בקבר שמעון הצדיק בירושלים. וכ"כ בספר משעות משה (עמ' קיא) שביום ל"ג בעומר היו עושים החלאקה על קבר שמעון הצדיק בירושלים. וכן היה מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א, שהיה עושה כן לנכדיו בשנים עברו, תגלחתם הראשונה בציון שמעון הצדיק
תמיהת הרב משפטי צדק גרמיזאן
והנה הגאון רבי שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, ואני לא ידעתי מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, איני יודע מה מצוה יש בדבר, ואמנם הבית יוסף אורח חיים (סוף סימן תקסח) הביא בשם מהרי"ל בתשובה (סימן קיח), אודות אשה שנדרה ללכת לבית הקברות וכו', אך גם הוא לא פירש מה מצוה יש בזה. לולא שכתב מהרח"ו שיש עיקר בביקור על קברי הצדיקים, אבל להסתפר לא שמענו. ע"כ.
והנה מלבד העובדה שהמהרח"ו כן דיבר על תספורת על קבר צדיק, וכמו שהעתקנו את לשונו לעיל (תחילת המאמר, מנהג עשיית החלאקה בציון הרשב"י). עוד עולה כן מדברי הרדב"ז הנ"ל.
ראיה לגילוח הילדים הקטנים
ויש להביא ראיה למנהג זה, לגלח תספורת הילדים הקטנים, מדברי האגודה (נזיר סימן יא) וזו לשונו: פרש ר"י במספריים כעין תער אסור בראש ומשום הכי כשמגלחים התינוקות יניח הצדעים. עכ"ל. והובאו דבריו בבית חדש (יורה דעה סימן קפא). וכן תמצא בשיטה מקובצת על מסכת נדרים (ל:) וז"ל: הרא"ם ז"ל כתב שמותר בקטנים, שרגילות הוא שהקטנים מגולחים ואין שחרות ראשם ניכר ולא דמו לקרחין שהם נעשו כבר שחורי הראש אבל קטנים כשנולדים אין להם שיער וכשמגדיל רגילות הנשים לגלחן תדיר כל זמן שהם קטנים ואינם בושים ללכת מגולחין. עד כאן.
שהיית התספורת לחול המועד
והגאון רבי אברהם הלוי בשו"ת גנת ורדים (קונטרס גן המלך סימן סב) כתב, שמותר להשהות תספורת ראשונה שעושים לקטן בשמחה ושירים, לעשותה בחול המועד, ואף על פי שאסור להסתפר במועד, מותר לגלח הקטן אפילו על ידי אומן ישראל, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקלא סעיף ו) שמותר לגלח הקטן בחול המועד. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת דבר משה חלק א (חלק אורח חיים סימן מה). ע"ש. והגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף חלק ב (דף ז' ע"ג) כתב, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז ע"ד). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות כן בשמחה וגילה בימי חול המועד בבית הכנסת. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (סימן רי) וחתם כי מנהג ישראל תורה הוא. וע"ע בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת חול המועד אות ה). ובשו"ת מהר"ם מבריסק ח"ב (סימן צח-ט) ובשו"ת שבט הקהתי ח"ו (סימן רנט). ובשו"ת ויען יוסף ח"ב (או"ח סימן שיד). ובשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חיו"ד סימן א). ובספר אבן ספיר ח"ב (עמ' מז). ובספר נטעי גבריאל (תגלחת, פרק ח אות ד). ובספר טעמי המנהגים (דף רסו אות ה ואילך). ובשו"ת מאור יהושע (סימן ב). ובספר ישראל והזמנים (סימן יז).
הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספר יערות דבש (חלק ב דרוש יא) כתב, שיום פטירת רשב"י הוא בל"ג בעומר, ובזה פריש הפסוק, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו וכו'. ולכאורה מה זו מדה כנגד מדה. אבל הענין הוא כי מצינו שפעמים הקב"ה מקבל התפלה, ופעמים על ידי מלאך. ואם התפילה מכל הלב, הקב"ה מקבלה, כי קרוב ה' לנשברי לב, וכל לבבות דורש ה'. אבל המתפלל בלי לב אין הקב"ה מקבלה, רק מלאכי השרת שאינם יודעים מה בלבו של אדם הם מקבלים.
וידוע כי במיתת צדיקים מלאכי השרת רוצים במות הצדיק, ויום ל"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י, כי מת אז, והיה למעלה הילולא, הנערה באה אל המלך, וראוי לכל איש הירא וחרד לשום אל לבו יום ההוא לשוב בתשובה, כי זכות רשב"י מסייעת להבא ליטהר, על כל פנים מלאכי השרת רוצים במיתת הצדיק, כמבואר בגמרא בכתובות (קד.) אראלים ומצוקים תפסו בארון הקודש. עכ"ל.
ובספר המנהגים (ענייני הילולא דרשב"י) כתב בשם השל"ה הקדוש, שרשב"י נפטר בל"ג בעומר. וכ"כ החיי אדם (סי' קלא אות יא) שיום ל"ג בעומר הוא יום הילולא של רשב"י. וכ"כ בעל הבני יששכר (מאמרי חודש אייר מאמר ג אות ב). וכ"כ בעל מנחת אלעזר בספר שער יששכר (מאמרי חודש תשרי ליום ג דסוכות). ובשדי חמד (חלק ו מערכת ארץ ישראל סי' א).
ולגבי מה שכתבת על החתם סופר, בספרו תורת משה על התורה (ספר ויקרא, הספד הרוגי הרש) כתב, שהוא מביע פליאה מדוע עושים חגיגה ביום הילולת צדיק, ובפרט רבי שמעון. וגם בדרשות ח"ב (עמ' שצ) כתב גם כן, להביע פליאה על יום פטירת רבי שמעון, מדוע עושים זאת יום שמחה, ויום בכי הספד ותענית. ויותר מכל כתב בשו"ת (ח"ב יו"ד סי' רלג ד"ה: אמנם ידעתי) וזו לשונו: אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל. ואם כי כל כוונתם לשם שמים, שכרם רב בלי ספק. על דרך ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' (ר"פ אין מעמידין). אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה. ועוד האריך בזה. ע"ש.
וכמו כן החזיק אחר דברים אלו הגאון ר' יוסף שאול נתנזון, בשו"ת שואל ומשיב חלק ה (יוסיף דעת סימן לט).
והשלישי החותם את גאוני העולם, הגאון ר' יוסף חזן בחקרי לב (מהדורא בתרא, חלק יורה דעה סימן יא). שכתב, נראה לי המנהג ששמעתי דבעיר הקודש צפת ת"ו שמדליקים דברים יקרים ששוים שלש מאות או חמש מאות אריות בהלולא דרשב"י ז"ל שכורכין אותם בשמן ומדליקין, ואיני מוצא בזה צד היתר דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן, ואיני מאמין שהראשונים נהגו כן אם לא שנשתרבב המנהג מחדש דפאילו בשמחת בית השואבה לא היה מדליקי ןכי אם מבלאי מכנסי הכהנים ומהמניהם, ואי משום דשורפין על המלכים, אין זה כי אם במלכים ובעת מיתה, וגם מבואר שם דאין שורפין אלא מטתם וכלי תשמישן, אבל שאר דברים לא הותר, ועם שידעתי גדולת רשב"י ז"ל בשמים ממעל ועל הארץ, ומי אני לדבר בדבר הנוגע קצת לכבודו ז"ל, אך ידעתי כי לא לפניו חנף יבא, ולבי אומר לי דאין רצונו בכך. עכ"ל.
מה שכתבת על מרן, אינו מדויק. והן אמת כי היה באילוץ כביכול של מרן, כנודע על הכף החיים שבא בחלום ואמר שרשב"י מחכה לו. על כל פנים רואים שכן היה, אך ודאי כדברי כת"ר שהדבר כביכול הפך לאלילות. ומאוד צריך להיזהר בזה.
המקור של הרמ''א הוא ממהרי''ל [דיני הימים שבין פסח לשבועות אות ז] ושם כתוב שהטעם הוא משום שאז פסקו מלמות, אך כל זה לטעמו שמתו לב יום ולכן עושים יום לג יום שמחה, אך לדידן הספרדים אין זה מספיק כי אנו נוהגים אבלות עד לד. ומ''מ אין שם שום זכר להילולת רשב''י.
כל מה שמובא שם היא השערה של מהרח''ו, כי האר''י לא גילה שום דבר בענין זה. וכן כל מה שמובא באחרונים שזה יום פטירתו הם רק השערות ללא שום קבלה או מסורת אלא רק הטעמת המנהג שנהגו. ועיין בתשובת הרב מוצפי שליט''א שהביא שלפני כשבע מאות שנה לא היה כלל מנהג כזה והביא לזה ראיות ועדויות כיעו''ש, ולכן אין לנו שום קבלה על ענין יום זה וקשרו לרשב''י. ועיין במאמר המצורף שכתבתי השערה אחרת [אולי קצת מצחיקה אך יכול להיות שהיא גם אמיתית].
לגבי שאר הדברים שכתבת אם הבנתי נכון לא באו לסתור דברינו.
אושרי רביב
Well-known member
מרפסן איגרי
Active member
המגן אברהם (סימן תצג ס"ק ג): ומרבים בו קצת שמחה. וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש. ע"כ. משמע שבגלל שאמר ביום ל"ג בעומר שהוא יום שמחת רשב"י נענש. ולא בגלל שאמר נחם במירון.
ר' אברהם מן ההר מסכת יבמות דף סב עמוד ב: וכולן מתו. ובמדרש מפסח ועד ל"ג בעומר. ומפני זה נהגו שאין נושאין נשים מפסח עד ל"ג בעומר.
מאירי שם - וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד "אותו זמן"
ראבי"ה (חלק א - מסכת שבת סימן רעו): וכן נהגו שאין מקיזין בין פסח לל"ג בעומר מפני ששלטה מגפה בתלמידי רבי עקיבא.
ספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין עמוד תקלח): ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת ולא מפני שאיסור יש בדבר אלא למנהג אבילות על מה שאירע שבאותו הפרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידי' לר' עקיבה על שלא נהגו כבוד זה לזה, אבל מקדשין שאין שמחה אלא בחופה בקידושין בנישואין, ומי שכנס אין בו שום איסור שבעולם.
ואך מנהג בצרפת ופרובינצ' לכנוס (מל"ב) [מל"ג] לעומר ואילך. ושמעתי בשם רבי' ר' זרחיה מגירונדא שמצא כתו' בספר ישן הבא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלין בהלכו' הפסח קודם לפסח ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר. אב"ן. עכ"ל.
ספר מנהגים דבי מהר"ם (תחינה): ואין אומ' תחינ' בל"ג בעומ' בבקר במקום שנהגו משום תלמיד[י] ר' עקיב' שמתו ופסקו בל"ג בעומר. ומהאי טעמ' אין נושאין בין פסח לעצרת. לפיכך נהגו בקצת מקומות לעשות נישואין לאחר ל"ג בעומ'.
ספר כלבו (סימן עה): ומנהג שלא לכנוס מפסח עד ל"ג בעומר וגם לא מסתפרין מפני אבלות שנים עשר אלף תלמידים שהיו לו לר' עקיבא וכולן מתו באסכרה באותו זמן על שלא נהגו כבוד זה לזה
ספר כפתור ופרח (פרק ז): ועליהם בכל העולם כלו כל ישראל מתאבלים מדי שנה בשנה עד ל"ג בעומר, ונהגו שלא לקדש ושלא לכנוס ממנהג אבלות לא מחמת איסור
ספר אבודרהם (תפלות הפסח): ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות וכן כתב אבן הירחי ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא מדתנן (פס' ו, א) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.
מאמר חמץ לרשב"ץ (אות קמ. וכן בשו"ת התשב"ץ ח"א, קעח): ונהגו איסור להסתפר עד ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא. ומה שאסור עד ל"ג לעומר. לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת. והוא יום ל"ד לעומר.
החיד"א במורה באצבע (סימן ח אות רכג): יום ל"ג לעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע כי הוא יומא דהלולא דיליה ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה כידוע ממעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי ויש מי שנוהג לעשות לימוד בליל ל"ג לעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזהר ואדרא זוטא והוא מנהג יפה
מועד לכל חי (סימן ז אות ז): ל"ג לעומר בכל תפוצות ישראל עושים הלולא רבה על הקדוש התנא האלהי רשב"י זיע"א
מכל הנ"ל נראה ברור שיש למנהגינו סימוכין דקשוט וחבל כל הזמן לחפש איפה לשנות את מנהגינו
מה שכתבתי למעלה היה מהזיכרון, כי הסתמכתי על המאמר שהעלתי ושם נאמר דיוק זה משם החיד''א והוא נכון ואמיתי, ע''ש.
לא כתבת להשיב על מש''כ במאמר שהבאתי לעיל, חדא, דכל המקור שיש הוא מספר ישן נושן וודאי שאי אפשר להעדיף גירסא זו על פני גירסת כל הגאונים והראשונים והכת''י הישנים, ותו, שגם אם נגרוס פרוס עצרת יש לפרשו סמוך לעצרת, והבאנו לכך ראיות, וודאי שעדיף לפרש כן מלאפושי פלוגתא בין הגירסאות, ובפרט שהמנהג בבל בזמן הגאונים היה עד עצרת וזה מנהג יותר חזק וברור מהמנהג עד ל''ג שהוא מאוחר יותר.
נ.ב. אני לא הראשון שמעיר כן, עיין בשו''ת מבשרת ציון שכתב את כל המקורות הנ''ל [ואפילו יותר]. וגם אני הקטן עיינתי בסוגיא זו במקורותיה והגעתי למסקנה זו.
מרפסן איגרי
Active member
לא מצאתי מה אתה מדבר
כששני אנשים אומרים שמחתינו מתכוונים שיש לשניהם שמחה, כל אחד בנפרד, אך אדם שיש לו שמחה אישית אינו מן הראוי שאדם זר יקרא לזה שמחתינו, שהוא לא מקושר לאותה שמחה
פשוט וברור ללא שום ספק שאין זה הפשט הנכון, אלא כמו הכוונה הרגילה והפשוטה שכולם מבינים
זאת אומרת שכל הראשונים שיכתבו מנהג ל"ג בעומר אתה תבטל דבריהם כאילו הייתה חד מן הקדמונים
הרי כתבו כמה ראשונים שמנהג לא להנשא הוא מנהג ולא איסור, וכיון שנמצא כך במדרש וכך יש מקומות שנהגו שפיר דמי
נערך לאחרונה:
הרב דורון רונן - כונת הלב
Active member
לעניין החשש של עבודת אלילות בחגיגת ל"ג בעומר במירון, מצאנו באחרונים שלימדו זכות על אלו שבאים לקברים ומתפללים לצדיק שיהיה עבורם מליץ יושר, אולם אכן יש כאלו שאי אפשר ללמד עליהם זכות זו, כי הם מתפללים לצדיק עצמו שיושיע אותם, וזה ממש ע"ז כפשוטו, כמ"ש הירושלמי (פרק ט הלכה א) "אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד. הה"ד (יואל, ב) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט".
ובמו אזני הזדעזעתי לשמוע אחד מניצולי מירון שסיפר ברדיו שכאשר הוא היה בתוך התופת ולא יכול היה להיחלץ, הוא צרח "ר' שמעון עזור לי"!!!. ולצערי מנחה התוכנית לא מחה בו, וגם אף אחד אחר כך בהפקה או מהמאזינים לא העיר על כך, וכן שמעתי מפי רב אחד שהתראיין ברדיו לאחר האסון הכואב ואמר: רבי שמעון זרק אותנו ולא רצה בנו. כלומר לא השם לא רצה בנו אלא ר' שמעון!!!. ואין צורך להוכיח שדברים כאלו מנוגדים למצות "יחוד השם" שהיא משורשי ויסודי הדת (ויש לשים לב שזו המצוה הראשונה שהרמב"ם מונה בספר המצוות, וזו גם המצוה הראשונה שהרמב"ם מביא ביד החזקה).
ומצוה למחות כנגד השקפות מעוותות כאלו, אשר לצערנו היו בעבר רווחות רק בקרב עמי ארצות וכיום התפשט גם בקרב כאלו שמוגדרים ת"ח.
ואותם דברים אפשר לומר על היחס לרבי נחמן מברסלב, וכבר יצא על זה קונטרס שלם בשם "ה' אחד ושמו אחד" להוכיח עד כמה הדברים גם שם יצאו מפרופורציה (וכן יצא קונטרס בשם 'תפילת הצדיקים' של ידידי הרב אשר מורסקי על נושא זה).
ומעניין שגם במקרה של אומן נוצר כבר שנה שעברה קושי גדול להגיע לשם וכן עתיד להיות בשנה הקרובה בגלל המלחמה שם, ואכמ"ל. ולדעתי מה שקרה שנה שעברה היה רמז גדול מאד משמים שהדברים הללו לא רצויים כלל בעיני ה' ית'. והשם הטוב יכפר בעדנו ויאמר לצרותינו די.
ובמו אזני הזדעזעתי לשמוע אחד מניצולי מירון שסיפר ברדיו שכאשר הוא היה בתוך התופת ולא יכול היה להיחלץ, הוא צרח "ר' שמעון עזור לי"!!!. ולצערי מנחה התוכנית לא מחה בו, וגם אף אחד אחר כך בהפקה או מהמאזינים לא העיר על כך, וכן שמעתי מפי רב אחד שהתראיין ברדיו לאחר האסון הכואב ואמר: רבי שמעון זרק אותנו ולא רצה בנו. כלומר לא השם לא רצה בנו אלא ר' שמעון!!!. ואין צורך להוכיח שדברים כאלו מנוגדים למצות "יחוד השם" שהיא משורשי ויסודי הדת (ויש לשים לב שזו המצוה הראשונה שהרמב"ם מונה בספר המצוות, וזו גם המצוה הראשונה שהרמב"ם מביא ביד החזקה).
ומצוה למחות כנגד השקפות מעוותות כאלו, אשר לצערנו היו בעבר רווחות רק בקרב עמי ארצות וכיום התפשט גם בקרב כאלו שמוגדרים ת"ח.
ואותם דברים אפשר לומר על היחס לרבי נחמן מברסלב, וכבר יצא על זה קונטרס שלם בשם "ה' אחד ושמו אחד" להוכיח עד כמה הדברים גם שם יצאו מפרופורציה (וכן יצא קונטרס בשם 'תפילת הצדיקים' של ידידי הרב אשר מורסקי על נושא זה).
ומעניין שגם במקרה של אומן נוצר כבר שנה שעברה קושי גדול להגיע לשם וכן עתיד להיות בשנה הקרובה בגלל המלחמה שם, ואכמ"ל. ולדעתי מה שקרה שנה שעברה היה רמז גדול מאד משמים שהדברים הללו לא רצויים כלל בעיני ה' ית'. והשם הטוב יכפר בעדנו ויאמר לצרותינו די.
התכוונתי לזה [סוף עמ' 2]: "גם יתכן לומר שאין ענין לעשות הילולא לרשב''י אלא רק במירון ומעין מש''כ החיד''א בברכ''י [סי' תצג] דהקפידא שהיה על רבי אברהם הלוי הוא משום שאמר נחם על הציון של רשב''י, והראיה שלא נענש מקודם כשאמר בשנים שעברו".
אפשר בפשטות לומר שמכיון שהאר''י עשה את השמחה במירון נמצא שגם רשב''י הוא חלק מהשמחה. ובכל אופן אם היה ענין שמחה מדין היום היה לרשב''י להשאיר ע''ז צואה לפני פטירתו ולא לגלות דבר זה בדרך אגב במעשה של רבי אברהם הלוי. וגם רבינו האר''י לא אמר שיש ענין מיוחד ביום זה גם אחרי המעשה הזה, ומה גם שיתכן שיש לרשב''י שמחה בכל יום שעולים לקברו ושמחים ולאו דוקא בל''ג בעומר, כך שסיבה לשמחה לא מצאנו, ציווי מרשב''י או מהאר''י גם לא מצאנו, אך מעשה תמוה שמתפרש בכמה אופנים כן מצאנו, ובשביל זה לעשות מסירות נפש, לא נראה שצריך.
כמו כן, אם זה המקור היחיד, מהיכן הגענו לכך שזה יום מסוגל לישועות וכו' [כמעט כמו ראש השנה] לזה כבר אין שום מקור.
גם למהרחו זה לא היה ברור הוא רק לימד זכות על המנהג ע''פ מעשה זה, כל שלומר 'פשוט וברור' אינו מדוייק.
ממש כך, ראינו לאיזה סיכון נכנסו אנשים בתקופת הקורונה כדי להגיע לשם, ואין הכונה סיכון מחמת הקורונה אלא מחמת הרשויות, וכל זה למה, כי מאמינים כ''כ בצדיק שאם לא יהיו אצלו בראש השנה התפילות לא יעלו ולא יתקבלו ר''ל, וכל זה הוא בחסידות ברסלב שנוהגים לא לשנות מהשו''ע כידוע וגם אין להם אדמורו''ת כמו בשאר חסידויות, ואעפ''כ הגיעו לכך. ומי שמתבונן בעין חדה יראה את האלילות שיש סביב האדמו''ר, שאסור לחלוק עליו גם אם אומר דברים תמוהים או נגד ההלכה. גם יש כעין אמונה באדמו''ר שהוא אף פעם לא יכול לטעות [ובזה יש לו מעלה יותר ממשה רבינו שהתורה מעידה עליו שטעה ונעלמה ממנו הלכה], ולצערינו ההנהגה הזו התחילה להתפשט רבות בקרב הספרדים, וע''ז הערנו כמה פעמים כאן בפורום לא לעשות ממרן זצ''ל ג''כ אליל.
מרפסן איגרי
Active member
ראה בתשובה של ה"ה קורסיה ששלח כאן, עיינתי בזה והוסיף לי פרטים שלא ידעתי, ומה גם שכך נראה פשטות הזוהר בסוף האדרא זוטא שזה יום פטירתו
עיינתי שם, אך לא הבנתי היאך נסתרים דברי, שהרי כל מה שהביא מרבותינו האחרונים זה רק השערות שהרי גם המהרח''ו לא ידע מה מקור המנהג ומאין התחיל, ורק משום שרבינו האר''י היה שם בל''ג בעומר כתב ליישב מנהגם של ישראל, אך לא כתב שקיבל כן מהאר''י וכדו'. וזה ברור.
לגבי מה שמבואר באדרא שיום פטירתו נקרא הילולא, מ''מ לא כתוב שם שזה היה בל''ג בעומר, אז מה הראיה משם? וכדאי שתעיין בתשובת הרב מוצפי שליט''א ותראה שהוכיח שמנהג זה לא היה קיים לפני שבע מאות שנה, אלא התחיל באיזה שהוא שלב והתעצם, ונמצא א''כ שאין לאף אחד שום מסורת בענין רשב''י, וזה שהמנהג בן מאות שנים אינו נותן לו שום תוקף וחיזוק.
אני חושב שטענתי שם על הרב מוצפי ברורה מאוד. הרב בסך הכל דחה הראיה מהזוהר בגלל שאפשר לפרש שלשון הילולא הוא גם יום הברית או נישואין. וזה ממש מוזר לומר שעל זה התכוון רשב"י בזוהר.
אלא כפי שהבינו כמה אחרונים, מהסיפור של האר"י (שאתה מנסה כל הזמן להחליש אותו בקול ענות חלושה) שהיה בל"ג ומהאדרא כפי שהסיק הכה"ח שידיו לו רב בזוהר ובקבלה - הא (יום שניסמכו בו התנאים) והא (יום פטירתו ורצה שישמחו בו) איתא
אלא כפי שהבינו כמה אחרונים, מהסיפור של האר"י (שאתה מנסה כל הזמן להחליש אותו בקול ענות חלושה) שהיה בל"ג ומהאדרא כפי שהסיק הכה"ח שידיו לו רב בזוהר ובקבלה - הא (יום שניסמכו בו התנאים) והא (יום פטירתו ורצה שישמחו בו) איתא
מרפסן איגרי
Active member
ז"ל מרן הברכי יוסף (סימן תצג ס"ק ד) "כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י, וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח." מזה נראה בדיוק להיפך מדבריך
זה שמעשה האר''י היה בל''ג בעומר לא הכחשתי כי זו עובדה שהעיד עליה המהרח''ו, רק לגבי פירוש המעשה [היינו סיבת השמחה] כתבנו פירוש אחר [אני חושב שזה מותר] שמתקבל על הדעת.
זו רק השערה ופירוש, אבל אין בזוהר שום ראיה שנפטר בל''ג בעומר, וזה ברור. כל מה שהאחרונים ניסו לומר שרשב''י נפטר בל''ג בעומר הוא כדי ליישב את מנהג ההילולא שלא ידוע מקורה, אבל זולת זה לא היו אומרים כן, כי אין שום ראיה לכך. ולגבי מנהג ההילולא כתב הרב מוצפי שהוא מנהג שהתחיל באמצע ההיסטוריה ולא מזמן פטירת רשב''י, ועל זה הבאנו חיזוק מהילולת רבי מאיר בעל הנס ששם ברור שזה לא יום פטירתו, ואעפ''כ עושים הילולא עד היום, למרות שאין שום קשר בין היום הזה לרמב''ה, וא''כ לא נפלאת היא לומר כן גם לגבי ל''ג בעומר.
לא הכחשתי מה שכתוב באחרונים, רק כתבתי שכל דברי האחרונים נאמרו מתוך השערה, ולכולם מקור אחד, והוא המעשה התמוה שהיה עם האר''י, וע''ז כתבנו לפרש אחרת כמו שהאחרונים עצמם פירשו אחרת כל אחד לפי השערתו, אבל דבר אחד ברור בלי מחלוקת שאין לאף אחד מקור מוסמך לשמחת ל''ג בעומר, אלא הכל בנוי על השערות ופירושים מכח המנהג, ואילולי המנהג לא היו אומרים כן.
בירחון האוצר האחרון [אייר תשפ"ב] היה מאמר של הרב שמואל פרץ שבו הביא ממקורות קדומים שבארץ ישראל [בזמן התנאים והאמוראים והגאונים] יום י"ח באייר היה יום תענית ואבל ולא יום שמחה. וא"כ ודאי שיום זה שנהפך ליום שמחה אינו עיקרו של יום, אלא שהאחרונים לא ידעו מהנ"ל.
דבר שנדהמתי לראות איך המנהג כיום משבש את הדעת, עד שהופכים את היוצרות ולא שמים לב למה שכותבים.
בספר המצורף הביא את המקורות שהביא הרב הנ"ל מפיוטי הקדמונים שהם היו 'קינות' לתשעה באב, ובאחד מהם כתוב מפורש שהוא היום 'צום', וכותב המחבר שמכאן יצא טעם חדש ל'שמחה' בל"ג בעומר, שהוא משום 'הילולת' יהושע בן נון. שומו שמים לקחת את מה שנכתב בתור קינה וצום ולהפוך את זה להילולא ושמחה, במקום להבין שיום זה היה במקורותינו הקדומים ההיפך הגמור מיום שמחה. הדבר כל כך נקבע בלב האנשים עד שמסברים להאמין למה שכתוב והופכים את היוצרות.
כמו כן גם בספר הבא ישנם דברים תמוהים בענין זה, שגם הוא מצא את המקורות שיום זה היה יום תענית וצער, אולם מה שכתב שבזכות רשב"י נהפך ליום שמחה - דבריו תמוהים, שהרי המקורות הארץ ישראלים שהביא הם לאחר פטירת רשב"י [בזמן הגאונים בארץ ישראל], וא"כ חזינן שמזמן פטירת רשב"י עד זמנם לא נהפך יום זה ליום שמחה, אז איך אפשר לומר שבזכות רשב"י נהפך? הדבר היה אמור להיודע מיד עם פטירתו ולהפוך מאותו יום, ולא לאחר 1200 שנה, ליום שמחה
נערך לאחרונה:
