הנה כיום עברתי על חלק מהמכתבים המובאים בקובץ בית יוסף האחרון, וכך מובא בסי׳ לז:
עמ׳ עט:
והיצא מדברי רש״י שאם אמר תגישו לפלו׳ אוכל תביאו צלחת או כסא כ״ז הוי הפסק ומה התירו כשאמר גביל לתורי היינו משום שהרי אסור לו לאכול וכדברי רש״י כך מבואר במרדכי וכן נראה שהוא דעת התוס׳ שכתבו הביאו מלח וכו׳ ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ע״כ ומשמע דבעי׳ שיהיה צורך הברכה.
אבל הרמב״ם כתב ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שית כיצד כגון שבירך על הת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו׳ תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיו״ב אינו צריך לברך ע״כ הרי דעת הרמב״ם שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק וא״צ תהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא וע״שׁ בב״י שסיים: וכיון דסב״ל נקטי׳ לקולא
עכ״ל
ונוראות נפלאתי למה יוצא מדברי התוס׳ דמשמע דפליג הרמב״ם, דשמא טעמם דכיוון דאין רגילות להביא על השלחן לכן אין זה מצורך הסעודה.
והנה בהתבונני בתוכן דברי התוס׳, יוצא היפך הבנת הב״י הנ״ל:
הבא מלח כו' צריך לברך. דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ"ג דמנחות סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה, ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש, מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:
ונראה מפשטות דבריהם, דאף שנתנו טעם שהפת שלנו חשוב כמו שהגמרא אומרת, י״ל בדבריהם שלא היה רגיללות להביא מלח על השלחן כלל אף לצורך סעודה,דאל״כ באמת תקשי דבריהם מרישא.
והנה אין זה קושיא כלל על הראשל״צ אלא על דברי הב״י גופא, ז״ל:
וכ"נ שהוא דעת התוס' שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אע"פ שהוא מצרכי סעודה
כתב הב״י את הסיפא בדבריו, ליישב שלא תאמר את הפירוש שלי בדברי התוס׳, שתוס׳ כתבו את הטעם ״משום דפת שלנו חשוב״ לומר שאע״פ שמביאים אף לשולחן.
ועומד אני ומשתומם איך לכאורה התעלם הב״י מריש דברי התוס׳, שנראה שנכתבו בחדא מחתא עם המשך דבריהם, ואדרבה בהמשך הביאו דבר רבי מנחם שכן יש עניין להביאו על השולחן, ואם הבנת דבריהם כהב״י, מה באו לחדש בהביאו את דבריו, והרי לא כותב רבי מנחם לעניין טבילת הפת במלח אלא לעניין שימת מלח בשולחן בעלמא.
ואם לדידי היה מקום לדחוק יותר בתוס׳, היה לי לומר שכוונתם שבשעת פריסת המוציא, שהרי חשיבותו עולה על שאר צרכי הסעודה, לכן כתבו ״משום דפת שלנו חשוב״, ולא באו לומר אלא שמנהגם היה לא להביא מלח לשאר מאכלים הואיל והיו יכולים לטבל אותו בפת, ולא היה צורך במלח לשאר מאכלים.
ואף שאין זו השגה ישירה על הראשל״צ שליט״א, סו״ס אין זה ברור שכך דעת התוס׳ כהבנת הב״י, והיה להקשות עליו. (אף שלכאורה אין זה מקומו, שמדובר במכתב)
ועוד, כיוון שאין בידי ספרים רבים של הראשל״צ, אין בידי לדעת אם הקשה זאת בילקו״י ברכות, ואשמח שיכוונו אותי.
@הרב שמעון ללוש
עמ׳ עט:
והיצא מדברי רש״י שאם אמר תגישו לפלו׳ אוכל תביאו צלחת או כסא כ״ז הוי הפסק ומה התירו כשאמר גביל לתורי היינו משום שהרי אסור לו לאכול וכדברי רש״י כך מבואר במרדכי וכן נראה שהוא דעת התוס׳ שכתבו הביאו מלח וכו׳ ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ע״כ ומשמע דבעי׳ שיהיה צורך הברכה.
אבל הרמב״ם כתב ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שית כיצד כגון שבירך על הת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו׳ תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיו״ב אינו צריך לברך ע״כ הרי דעת הרמב״ם שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק וא״צ תהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא וע״שׁ בב״י שסיים: וכיון דסב״ל נקטי׳ לקולא
עכ״ל
ונוראות נפלאתי למה יוצא מדברי התוס׳ דמשמע דפליג הרמב״ם, דשמא טעמם דכיוון דאין רגילות להביא על השלחן לכן אין זה מצורך הסעודה.
והנה בהתבונני בתוכן דברי התוס׳, יוצא היפך הבנת הב״י הנ״ל:
הבא מלח כו' צריך לברך. דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ"ג דמנחות סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה, ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש, מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:
ונראה מפשטות דבריהם, דאף שנתנו טעם שהפת שלנו חשוב כמו שהגמרא אומרת, י״ל בדבריהם שלא היה רגיללות להביא מלח על השלחן כלל אף לצורך סעודה,דאל״כ באמת תקשי דבריהם מרישא.
והנה אין זה קושיא כלל על הראשל״צ אלא על דברי הב״י גופא, ז״ל:
וכ"נ שהוא דעת התוס' שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אע"פ שהוא מצרכי סעודה
כתב הב״י את הסיפא בדבריו, ליישב שלא תאמר את הפירוש שלי בדברי התוס׳, שתוס׳ כתבו את הטעם ״משום דפת שלנו חשוב״ לומר שאע״פ שמביאים אף לשולחן.
ועומד אני ומשתומם איך לכאורה התעלם הב״י מריש דברי התוס׳, שנראה שנכתבו בחדא מחתא עם המשך דבריהם, ואדרבה בהמשך הביאו דבר רבי מנחם שכן יש עניין להביאו על השולחן, ואם הבנת דבריהם כהב״י, מה באו לחדש בהביאו את דבריו, והרי לא כותב רבי מנחם לעניין טבילת הפת במלח אלא לעניין שימת מלח בשולחן בעלמא.
ואם לדידי היה מקום לדחוק יותר בתוס׳, היה לי לומר שכוונתם שבשעת פריסת המוציא, שהרי חשיבותו עולה על שאר צרכי הסעודה, לכן כתבו ״משום דפת שלנו חשוב״, ולא באו לומר אלא שמנהגם היה לא להביא מלח לשאר מאכלים הואיל והיו יכולים לטבל אותו בפת, ולא היה צורך במלח לשאר מאכלים.
ואף שאין זו השגה ישירה על הראשל״צ שליט״א, סו״ס אין זה ברור שכך דעת התוס׳ כהבנת הב״י, והיה להקשות עליו. (אף שלכאורה אין זה מקומו, שמדובר במכתב)
ועוד, כיוון שאין בידי ספרים רבים של הראשל״צ, אין בידי לדעת אם הקשה זאת בילקו״י ברכות, ואשמח שיכוונו אותי.
@הרב שמעון ללוש
נערך לאחרונה:
