מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן (כג כה)
בבבא מציעא פז: דרשינן, "בכרם רעך ולא בכרם נכרי", ופירש רש"י שישראל שהוא פועל בכרם של נכרי, אין לו איסור "ואל כליך לא תתן", אלא רשאי ליתן לכליו. ומקשה הגמ' שם, הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר, השתא גזילו מותר פועל מיבעיא. והקשה אאמו"ר שליט"א, דהא אכילת פועל היא זכות הפועל, ונפק"מ שאם עבר בעל הבית וחסם את הפועל, הוא חייב לשלם לו כמו שמבואר בטור חו"מ סי' של"ז בשם הרמ"ה. וא"כ מאי קשיא למה צריך ההיתר ליתן לכליו בכרם של נכרי תיפוק ליה דגזל עכו"ם מותר, הא נפק"מ דהוי בתורת זכות לפועל, ואם עבר וחסמו יהיה חייב הנכרי בעל הבית לשלם לו.
ובמנחת חינוך מצוה תקע"ו סוף סק"ג (אות י"א במהדורת מכון ירושלים) הקשה לשיטת היראים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא איקרי "לכם" לגבי אתרוג, דלא הוי שלו, א"כ מה מקשה הגמ' למאן דס"ל גזל עכו"ם מותר למה לי למישרי לפועל ישראל ליתן לכליו בכרם של נכרי, הרי נפק"מ דמותר ליתן לכליו והוי שלו ממש.
ונראה לומר, דאפילו אם נדרוש דבגוי רשאי ליתן לכליו, זהו רק היתר, דנתמעט מהאיסור של "ואל כליך לא תתן", אבל ודאי אין זה זכות הפועל ליתן לכליו, ונהי דאכילת פועל כדי אכילתו הוי זכות הפועל וכנ"ל, מ"מ נתינה לכליו שמותרת בכרם גוי אין זה בתורת זכות, דלא מסתברא שיהיה זכות לפועל להכניס לכליו כל הפירות של בעה"ב ולא ישאר לו כלום ולא יוכל לעכב עליו. וממילא מיושב, דגם לאחר הדרשא "בכרם רעך ולא של נכרי" הוי רק היתר על האיסור ולא בתורת זכות, וא"כ למ"ד גזל עכו"ם מותר בלא"ה יש לו רשות, ומתורצת קושית אאמו"ר הנ"ל, דליכא נפק"מ לענין תשלומין, דגם לפי האמת ליכא חיוב תשלומין על הגוי אם חסם.
ואפשר שגם קושית המנחת חינוך מיושבת לפי"ז, דכל מה ששייך לומר שאכילת הפועל נעשית של הפועל היינו משום שזכותו היא, אבל לפי מה שנתבאר דלא מסתבר שהתורה נתנה זכות לפועל ליתן לכליו, והוי רק היתר, י"ל דבאמת גם לקושטא דמילתא אינו זוכה בזה.
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן (כג כה)
בבבא מציעא פז: דרשינן, "בכרם רעך ולא בכרם נכרי", ופירש רש"י שישראל שהוא פועל בכרם של נכרי, אין לו איסור "ואל כליך לא תתן", אלא רשאי ליתן לכליו. ומקשה הגמ' שם, הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר, השתא גזילו מותר פועל מיבעיא. והקשה אאמו"ר שליט"א, דהא אכילת פועל היא זכות הפועל, ונפק"מ שאם עבר בעל הבית וחסם את הפועל, הוא חייב לשלם לו כמו שמבואר בטור חו"מ סי' של"ז בשם הרמ"ה. וא"כ מאי קשיא למה צריך ההיתר ליתן לכליו בכרם של נכרי תיפוק ליה דגזל עכו"ם מותר, הא נפק"מ דהוי בתורת זכות לפועל, ואם עבר וחסמו יהיה חייב הנכרי בעל הבית לשלם לו.
ובמנחת חינוך מצוה תקע"ו סוף סק"ג (אות י"א במהדורת מכון ירושלים) הקשה לשיטת היראים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא איקרי "לכם" לגבי אתרוג, דלא הוי שלו, א"כ מה מקשה הגמ' למאן דס"ל גזל עכו"ם מותר למה לי למישרי לפועל ישראל ליתן לכליו בכרם של נכרי, הרי נפק"מ דמותר ליתן לכליו והוי שלו ממש.
ונראה לומר, דאפילו אם נדרוש דבגוי רשאי ליתן לכליו, זהו רק היתר, דנתמעט מהאיסור של "ואל כליך לא תתן", אבל ודאי אין זה זכות הפועל ליתן לכליו, ונהי דאכילת פועל כדי אכילתו הוי זכות הפועל וכנ"ל, מ"מ נתינה לכליו שמותרת בכרם גוי אין זה בתורת זכות, דלא מסתברא שיהיה זכות לפועל להכניס לכליו כל הפירות של בעה"ב ולא ישאר לו כלום ולא יוכל לעכב עליו. וממילא מיושב, דגם לאחר הדרשא "בכרם רעך ולא של נכרי" הוי רק היתר על האיסור ולא בתורת זכות, וא"כ למ"ד גזל עכו"ם מותר בלא"ה יש לו רשות, ומתורצת קושית אאמו"ר הנ"ל, דליכא נפק"מ לענין תשלומין, דגם לפי האמת ליכא חיוב תשלומין על הגוי אם חסם.
ואפשר שגם קושית המנחת חינוך מיושבת לפי"ז, דכל מה ששייך לומר שאכילת הפועל נעשית של הפועל היינו משום שזכותו היא, אבל לפי מה שנתבאר דלא מסתבר שהתורה נתנה זכות לפועל ליתן לכליו, והוי רק היתר, י"ל דבאמת גם לקושטא דמילתא אינו זוכה בזה.