שיטת האונקלוס (הובא ברש"י) שהוא איסור על אשה להינשא לעבד כנעני, וישראל לשפחה כנענית. והנה שיטת התוס' (פסחים פח, א; גיטין מא, א, עיי"ש בתוס' הרא"ש) שהאיסור הוא גם על השפחה. והרמב"ן (בהשגות על הרמב"ם בסה"מ ל"ת שנה, הובא בחינוך מצוה תקע) חולק, וס"ל שהאיסור הוא רק על הבן ישראל או בת ישראל, [עי' גיטין (כג, ב) שעבד לא נקרא ישראל].
ויל"ע לדעת תוס' אם השפחה אסורה ב"לא תהיה קדשה". ולכאורה לא מסתברא, כיון שמי שנהיה "קדש" כאן הוא הישראל. ולכאורה צ"ל שהיא עוברת ב"לא יהיה קדש", ואמנם לשון האיסור הוא עליו, אבל מצינו כזאת ב"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", שהאיסור [גם] על האיש, והחינוך מצדד שהוא רק על האיש. עוד יתכן משום "השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה".
ויל"ע לדעת תוס' אם השפחה אסורה ב"לא תהיה קדשה". ולכאורה לא מסתברא, כיון שמי שנהיה "קדש" כאן הוא הישראל. ולכאורה צ"ל שהיא עוברת ב"לא יהיה קדש", ואמנם לשון האיסור הוא עליו, אבל מצינו כזאת ב"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", שהאיסור [גם] על האיש, והחינוך מצדד שהוא רק על האיש. עוד יתכן משום "השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה".