מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וידר יעקב נדר לאמר (כח כ)
במדרש רבה פרשת בחוקתי פרשה ל"ז סי' א' "כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל". והקשה באמרי נועם מבעלי התוס' בפרשתינו, הא בגמ' ראש השנה ו. דרשינן לגבי בל תאחר "והיה בך חטא ולא באשתך חטא", דסלקא דעתך אמינא דכמו שאשתו של אדם מתה בעון נדרים, ה"נ בעון בל תאחר, קמ"ל. עכ"פ מבואר דעל איחור הנדר אין עונש של מיתת אשתו, רק על ביטול גמור של הנדר.
והנה מלשון הרשב"א בראש השנה שם ובשו"ת ח"ג סי' שמ"ח מבואר דהיכא שעדיין לא שילם באמת יענש במיתת אשתו, ורק היכא שכבר שילם, אלא שמ"מ נשאר לו חטא על מה שאיחר את הנדר, אז אין באשתו חטא ורק הוא יענש על כך. ולפי זה ניחא היטב, דהכא כיון שיעקב אבינו עדיין לא שילם, שפיר איכא עונש על איחור הנדר.
אמנם בתוס' הרא"ש ובחידושי הר"ן בסנהדרין כב. כתבו דדוקא היכא שגמר בדעתו שלא ליתן אז נחשב "עון נדרים" ואיכא עונש במיתת אשתו, אבל היכא שדעתו ליתן, על זה נאמר "ולא באשתך חטא". ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה, דהא ודאי דעת יעקב אבינו היתה לקיים נדרו.
ובפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ג' והחיד"א בפתח עינים שבת לב. כתבו דבאמת ש"ס דילן פליג על המדרש הנ"ל.
וידר יעקב נדר לאמר (כח כ)
במדרש רבה פרשת בחוקתי פרשה ל"ז סי' א' "כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל". והקשה באמרי נועם מבעלי התוס' בפרשתינו, הא בגמ' ראש השנה ו. דרשינן לגבי בל תאחר "והיה בך חטא ולא באשתך חטא", דסלקא דעתך אמינא דכמו שאשתו של אדם מתה בעון נדרים, ה"נ בעון בל תאחר, קמ"ל. עכ"פ מבואר דעל איחור הנדר אין עונש של מיתת אשתו, רק על ביטול גמור של הנדר.
והנה מלשון הרשב"א בראש השנה שם ובשו"ת ח"ג סי' שמ"ח מבואר דהיכא שעדיין לא שילם באמת יענש במיתת אשתו, ורק היכא שכבר שילם, אלא שמ"מ נשאר לו חטא על מה שאיחר את הנדר, אז אין באשתו חטא ורק הוא יענש על כך. ולפי זה ניחא היטב, דהכא כיון שיעקב אבינו עדיין לא שילם, שפיר איכא עונש על איחור הנדר.
אמנם בתוס' הרא"ש ובחידושי הר"ן בסנהדרין כב. כתבו דדוקא היכא שגמר בדעתו שלא ליתן אז נחשב "עון נדרים" ואיכא עונש במיתת אשתו, אבל היכא שדעתו ליתן, על זה נאמר "ולא באשתך חטא". ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה, דהא ודאי דעת יעקב אבינו היתה לקיים נדרו.
ובפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ג' והחיד"א בפתח עינים שבת לב. כתבו דבאמת ש"ס דילן פליג על המדרש הנ"ל.
◆ ◆ ◆
והנה בכתובות עב. מבואר שאשה שנודרת ואינה מקיימת הבעל יכול לגרשה בלא כתובה, מפני שיכול לטעון שבעון נדרים בנים מתים, ואינו רוצה שבניו ימותו. וכתב בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' מ"ז שאם הבעל נודר ואינו מקיים אין כופין אותו להוציא, דכיון שהטענה היא משום שהבנים מתים, הרי לאשה אין טענה זו כיון שלא מיפקדא על פריה ורביה, וכמו שכאשר הבעל אינו יכול להוליד אינה יכולה לכפותו להוציא. [ובכנסת הגדולה אה"ע סי' קט"ו תמה על דבריו, שעל מיתת בנים ודאי יכולה היא לטעון שאינה רוצה להיות שכולה, עי"ש]. והקשה החיד"א בפתח עינים שם, תיפוק ליה שהיא יכולה לכפותו להוציא משום דבעון נדרים אשתו של אדם מתה, ויכולה לומר שנוגע לה מפני שהיא עצמה אינה רוצה למות.
ויש ליישב בפשטות, דהנה הא דבנים מתים בעון נדרים ילפינן בשבת שם מדכתיב "למה יקצוף האלקים על קולך וחבל מעשה ידיך", דזהו חטא על שאינו מקיים הנדר שחל על ידי דיבור, וא"כ הוי בין בנדרי מצוה או גבוה ובין בנדרי איסור כגון שאסרה על עצמה דבר ושוב אכלה אותו וכיו"ב. אמנם מה שבעון נדרים אשתו של אדם מתה, ילפינן מדכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך וגו', ולא נזכר שם כלל נדר. א"כ העונש הוא דוקא על מה שאינו משלם לגבוה, וזה שייך רק בנדרי מצוה או גבוה שהחיוב הוא לשלם או לעשות המצוה, אבל בנדרי איסור לא מצינו דבר זה שאם נדר על הככר ואכלו מתה אשתו, דאין זה ענין ל"תשלום". ומעתה י"ל דמסתמא הנידון בכתובות שם דנודרת ואינה מקיימת איירי בסתם נדרים שהם נדרי איסור וכן משמע בראשונים שם, ועל זה אמרו הפוסקים דאי"ז שייך בבעל, ואי משום שאשתו של אדם מתה וכו', הרי זה אינו שייך בנדרי איסור, וכנ"ל.
◆ ◆ ◆
ובאופן אחר יש לומר, דלכאורה קשה, בשלמא מה שבנים מתים בעון נדרים, היינו בבנים קטנים כמפורש בגמ' שבת שם, ובנים קטנים מתים בעון אבותיהם. אבל אשה שמתה בעון בעלה קשה, הרי היא גדולה, ואיש בחטאו יומת, ולמה היא תמות בעוונו.
ובחידושי מהר"ם קזיס זצ"ל (מגדולי ישראל לפני כארבע מאות שנה, תלמידו של הרמ"ע מפאנו זצ"ל) עמ"ס שבת שם, כתב דדבר ברור הוא שאשתו של אדם אינה מתה בעון בעלה לחוד, אלא דמיירי כאשר גם היא חייבת מיתה בעוונותיה, אלא שמכל מקום אם לבעלה לא היה מגיע העונש שאשתו תמות לא היתה מתה כדי שלא יצטער בעלה בחנם [ואת עונשה היתה מקבלת בעולם הבא], ובכה"ג כאשר יש לו עונש נדרים אזי מגיע לו העונש שתמות אשתו, ואז היא מתה בעוונותיה, ע"כ. וזהו כמו שמצינו ברחל, דעיקר מיתתה היה בחטא שלה עבור גניבת התרפים, אלא שהעונש ליעקב אבינו היה עבור איחור הנדר.
ומעתה אתי שפיר היטב, דהא דבנים מתים בעון נדרים שפיר הוי טענה לגירושין, כיון שבנים קטנים מתים בעון אבותיהם, אבל הא דאשתו של אדם מתה אינה טענה לאשה שהיא רוצה להתגרש, שהרי לא יתחדש עליה מיתה אם אינה חייבת בעוונותיה של עצמה, והטעם של עון נדרים הוא רק מצד הבעל על מה הוא נענש, א"כ פשיטא שאין לה טענה שרוצה להתגרש, דהא אינה מתה אלא כשהיא חייבת מיתה על עוונותיה של עצמה ולא בעוונות בעלה, א"כ גירושין לא יועילו לה להציל את עצמה, ופשוט.