ושמח את אשתו בשנה ראשונה כיצד

[אליהו חמוי]

מצורפת תשובתי העניה בענין זה בס''ד לתועלת החתנים חברי הפורום

ושמח את אשתו כיצד[1]
טעמי המצוה | אם יש תשלומים לשנה ראשונה | מחילה על ושמח | יציאה לסחורה | אם גם הבעל צריך לשמוח | כיצד משמחה | דברי החזון איש במצות השנה הראשונה | טעם השמטת הפוסקים למצוה זו | סוף דבר​

שאלה: הנה נודעת בפי רבים המצוה אשר בשם 'שנה ראשונה' תכונה במצות הנושא אישה לדבוק באשתו במשך השנה הראשנה לנשואיו כיד ה' הטובה עליו אומנם רבותינו הפוסקים קצרו בדבר ולא האירו עיננו במצות הללו (לשון המנח''ח מצוה תקפ''ב) ובטור ובשו''ע הושמטה לאיזו סיבה לכך אמרתי ליתן עיני ולבי לתור ולדרוש בעזה''י במשפטי מצוה זו אזהרותיה ופרטיה וזה החלי בעזרת צורי וגואלי
א. תשובה: בפרשת כי תצא (דברים פ' כד פס' ה) מצוה התורה ''כי יקח איש אישה חדשה וכו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'' ורבים מרבותינו מוני המצות העתיקו מצוה זו מהם הרמב''ם (בעשה ריד) הסמ''ג (בעשה קכא) החינוך (במצוה תקפב) ר' שלמה בן גבירול באזהרותיו (עשין פד) ספר הבתים (עשה ריו) היראים (מצוה רכח) והסמ''ק (במצוה רפה).

טעם המצוה​

ב. והנה כאשר נחקור בטעמה של מצוה זו נמצא שלא נשתוו בזה רבותינו הראשונים ומצינו בדבר כמה ביאורים ואלו דברי ספר החינוך (בשורש מצוה תקפב הנודעים בשערים ''כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר כי הזנות תועבה הוא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה[2] מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו'' ומבואר שענין נקי יהיה לביתו הוא בכדי שיתקרב האדם אל אשתו ביותר וירגיל טבעו עמה ומתוך כך ירחיק דרכו מאשה אחרת וכעי''ז כתב ר' דוד כוכבי בספר הבתים (שם) שהוא ''כדי שיאריך עמידתם ויתקרבו דעותיהם ואז תשלם הכונה בנישואין שעם השמחה והשעשוע תהיה האהבה'' וכך מורה לשון האברבנאל (עה''ת שם) ''ראוי שהאדם שישא אשה חדשה יהיה נקי לביתו שנה אחת באופן שיתפייס לבה בו ותאהבהו'' ומבואר שענינה של מצוה זו בכדי שיתאחדו האיש ואשתו ויתקרבו זה לזה וע''ע בתורת משה אלשיך (עה''ת שם).
אולם טעם נוסף מצינו בדברי ר' מנחם הבבלי בספר המצות שלו (הו''ד בשו''ת חת''ס אהע''ז ח''ב סי' קנה ד''ה איברא) שהוא לפי ''שבשנה הראשונה דעתו שקועה באהבת אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא ויעשה בלא לב ויקלקל יותר מאשר יתקן'' ומבואר מדבריו שמצות נקי יהיה לביתו איירי בעניני הצבא ויסודה בטובת הציבור שאין נכון לשתף במלחמה חתן בשנתו הראשונה שאין דעתו מיושבת ויש לחוש שמא יקלקל במלחמה[3]
ויש הסוברים שאין בדבר טעם או סברא כמו שכתב המנחת חינוך (במצוה תקפב) שהוא גזירת מלך בלא טעם וכך נראה בדעת היראים שכתב (במצוה רכח) 'שמצוה על הבעל לשמחה בכל מה שיודע שיש לה שמחה' ונראה דאף הוא ס''ל שגזירת הכתוב היא כאמור וע''ע בס' מצות ה' לר' שאול קצין (סוף מצוה תקפב)

אם יש תשלומים לשנה ראשונה​

ג. ואחרי ככלות הכל מצינו פתח פתוח לדון לדון במי שלא זכה לקיים מצות ושמח בשנה הראשונה כגון אסיר היוצא מבית האסורים או חולה שהבריא אחר ימי השנה הראשונה האם יוכלו להשלים שמחת רעיתם אחר השנה הראשונה ולפום ריהטא מלישנא דקרא דקאמר ''נקי יהיה לביתו שנה אחת'' ולא קאמר נקי יהיה לביתו 'שנה ראשונה' נראה ששיעורה של מצוה זו שנה אחת אך תתכן בין בשנה הראשונה של הנישואין ובין לבתר הכי
אומנם לפי האמור נראה שהוא תלוי בטעמא דמילתא כי לפי דברי ר''מ הבבלי יש לומר שכיון שעברה שנה הרי ששוב לבו עמו והורגל במחשבתה ואין לפוטרו מעניני הצבא וכך נראה לפ''ד המנח''ח שהוא גזירת הכתוב לשמחה במשך השנה הראשונה ומעתה אף כאשר שהה בבית האסורים או נחלה בשנה ההיא הוי מעוות לא יוכל לתקון ואכן כך תפס לדינא בס' חינא וחיסדא (הו''ד בשדי חמד מערכת חתן וכלה אות כט ד''ה עוד ראיתי) דלית ליה תשלומים
אומנם לפי טעמו של החינוך שהוא בכדי להרגיל הטבע עמה הרי שיש לומר שכל שלא שהה עמה שנה שלימה ושמחה הרי שיוכל וצריך להשלים זאת אחר כך עד שירגיל טבעו עמה וכן ראיתי להרב שדי חמד (שם) שכתב שכך יש לומר לפי טעמו של החינוך[4] וכך נלפענ''ד לפ''ד האברבנאל (עה''ת שם) שהזהיר הכתוב על שנה אחת לפי שבדרך העולם עד אז תלד ותפסק שמחת החתונה ע''ש ומבואר שכל שלא ילדה ענין המצוה ראוי להתקיים גם בשנה השניה ומאחר ודרשינן טעמא דקרא לחומרא כמ''ש השדי חמד (שם ד''ה וראיתי וציין לחת''ס יו''ד סי' רנד) הרי שהדעת נוטה להחמיר בזה לפי שיטות אלו
וסמך מצאתי מדברי רש''י בספרו ליקוטי פרדס (דף ד.) וז''ל ''דין החתן כשהוא נושא אישה באותה שנה, צריך לעמוד בעירו שנה שלימה 'לכל הפחות' כדי לשמוח עמה כדין תורה'' ומדקאמר לכל הפחות משמע דשייכא אף לבתר הכי וכן ראיתי בקונ' שושנת העמקים (שיכנזי בעמ' 249) שכתב בשם הגרש''ז אויערבך שמי שלא עשה שנה ראשונה כדין יוכל בדיעבד להשלים זאת גם אחרי עשרת שנים אומנם אז זה יותר קשה ולוקח יותר זמן אך תהליך של שנה ראשונה כל בני זוג חייבים לעבור כי זה תהליך חיוני בחיי הנישואין'' עכ''ד ועוד הוסיף שם (בעמ' 248) ''אומנם מה שאמרו חז''ל שיש מצוה לשבת עם האישה בשנה הראשונה כדי לשמחה ולחזק את הקשר ואהבה עימה כבר אמרו רבותינו שזה השיעור המינימלי לדבר זה שנאמר לגדולי עולם אך לשאר בני אדם זה יכול לקחת כמה שנים'' עכ''ל וכך שמעתי עדות נאמנה משמיה מהגר''ש וולבה שמצות השנה הראשונה והתאחדות הבעל עם אשתו נוהגת בזמננו יותר משנה הכל לפי מה שהוא האדם ע''כ ומדברי רש''י הנ''ל חזינן סמך גדול לדבריהם אומנם עי' מה שכתב לפלפל בזה באורך בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עג) ומסיק שעכ''פ ודאי שרשאי לצאת לסחורה גם אם חלה כל השנה ע''ש וע''ע בס' שלחן העזר (סי' יב אות י ס''ק ד) מ''ש בזה.

מחילה על ושמח​

ד. והנה יש לעיין האם מועלת מחילת האישה על שמחתה ודעת ספר החינוך בסתם דלא מהני מחילה והביא בשם יש אומרים דמהני ע''ש ועי' להלן (בתשובה הבאה אות יב) באורך אומנם נראה כי החינוך לשיטתו שענין המצוה בכדי שירגיל טבעו עמה ומה תתן ומה תוסיף מחילתה אחרי שס''ס ביטל שבתו עמה וכמ''ש השדי חמד (ד''ה אחר) וכן י''ל לפ''ד ר''מ הבבלי שאפילו אם ירצו שניהם שיצא למלחמה אינו רשאי שכן לא ילחם בישוב הדעת כמו שנתבאר וכ''כ המשך חכמה (דברים כד ה-ו) אומנם מאן דפליג וס''ל דמהני מחילה סבר בהכרח שגזה''כ היא חוב שחייבה התורה את הבעל לשמח את אשתו ומהני מחילתה[5] ולענין הלכה ראה להלן (שם) בס''ד

יציאה לסחורה​

ה. וכן יש לדון ע''פ האמור אם יהיה הבעל רשאי לצאת במשך השנה הראשונה לסחורה בכדי להרויח מזונות ברווח או לשאר ענינים שיביא שמחה לאישתו ומצאנו שנחלקו בזה האחרונים ודעת הרדב''ז (שו''ת ח''א סי' רלח) להתיר ודעת החינוך (שם) לאסור וגם כאן נראה דהן הן הדברים כי לפי טעמו של החינוך אף אם יוצא עבור שמחת אשתו מ''מ הרי ביטל שבתו עמה ולכן נטה לאסור בזה אולם אי נימא דגזירת הכתוב היא שישמחה בכל מה שיודע שיש לה שמחה הינה אם הלכתו למרחקם תגרום לשמחתה פשיטא שיש להתיר ואף מצוה קעביד וכצ''ל בהכרח דס''ל להרדב''ז ולא כטעמו של החינוך (וכ''כ השדי חמד שם סד''ה ולענין)

אם גם הבעל צריך לשמוח​

ו. והנה בקרא כתיב 'ושמח את אשתו' ומשמע לפום ריהטא דעיקר הקפידה היא שהאישה תיהיה שמחה לבדה אומנם אינו מוכרח כי נודע שלשון 'את' במקרא לעיתים פרושו 'עם' (עי' ריב''א עה''ת בראשית פל''ד פס' לא) ולפ''ז יש מקום לומר שאף הבעל בכלל מצות שמחה.
ונראה שבזה נחלקו בעלי התרגום כי נודעו דברי רש''י עה''ת (שם) שכתב ושמח את אשתו, ישמח את אשתו ותרגומו 'ויחדי ית אתתה' והמתרגם 'ויחדי עם אתתיה' טועה הוא שאין זה תרגום של ושִמַח אלא של וְשָמַח'' ור''ל שאין מצוה על הבעל לשמוח רק לשמח את אשתו ולכן יש לתרגם 'ויחדי ית איתתה' וכן הוא בתרגום אונקלוס לפנינו אומנם בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב לתרגם ''ויחדי עם אנתתיה דנסיב'' ומבואר שתפס שמצות ושמח היא שישמח עם אשתו ובס' תורת אלוהי'ם בפ' נתינה לגר (שם) כתב שכן הוא גם בכ''י דתרגום אונקלוס
וכן יש לדבר קצת משמעות בדברי רבותינו הראשונים כי זו לשון הרמב''ם (בסה''מ עשה ריד) ''אבל ישמח 'עמה' עד מלוא שנה מיום בואו אליה'' ומבואר שתלוי הדבר בשמחת שתיהם[6] וכ''כ גם החינוך (ריש מצוה תקפב) ''שנצטוונו שישמח 'החתן עם אשתו' שנה אחת'' אומנם בספר היראים (במצוה רכח) כתב ''ושמח את אשתו בכל דברים שהוא יודע שיש לה שמחה'' ונראה שאין המצוה אלא שישמח את אשתו בלחוד.
ולהאמור הדברים מבוארים בטוב שאף הבעל בכלל מצות שמחה עם אשתו בשנה הראשונה שעם השמחה והשעשוע תבוא האהבה וע''י זה יתקרבו דעותיהם וכמו שכתב בספר הבתים לעיל אולם לפי מה שכתב האברבנאל (עה''ת שם) ''ראוי שהאדם שישא אשה חדשה יהיה נקי לביתו שנה אחת באופן שיתפייס לבה בו ותאהבהו'' הנה נראה כי העיקר שישמחה הוא ועליו אין מצוה לשמוח עמה
אומנם נראה כי לדינא אף שיש לדבר קצת רמז בתרגום ודקדוק לשון הרמב''ם הנה אין זה מוכרח (עי' לשון הרמב''ם במנין המצות הקצר עשה רי''ד ובחינוך שם בסו''ד) ומי הוא אשר יוציא דין וילמד הלכה כשלא נזכר בתלמוד ובפוסקים וזאת לבד מאי דתלי הדבר בפלוגתא גם הלום ראיתי בספר הזהר (כי תצא דף רעח.) בזו הלשון ''והא אוקימנא דחדוה דא לאו דיליה היא אלא דילה דכתיב 'ושמח את אשתו' ויִשְמַח את אשתו לא כתיב אלא ושִמַח יחדי לכלה'' הא קמן שאין המצוה בזה אלא לשמחה בלחוד ואין זו שמחתו ועכ''פ זה ברור שאי אפשא לשמחה בלא שאף הוא ישמח על כן ראוי שבפרט בשנה הראשונה יהיה בשמחה ויראה פנים שוחקות וע''ע באול''צ חכמה ומוסר (ח''ב עמ' תסט) ובשו''ת אז נדברו (ח''ח סי' סא אות ה) ובספר דברי צדק (שם) מה שכתב בזה.

כיצד משמחה​

ז. והנה בקרא הוזהרנו להיות החתן נקי לביתו ושישמח את אשתו ובביאור המצוה בזה היה נראה שנחלקו רבותינו הראשונים כי זה יצא ראשונה הרמב''ם (שם) וכתב בזו הלשון ''שצונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע חוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלוא שנה מיום בואו אליה. והוא אמרו יתעלה נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'' ומבואר שעיקרא של מצוה זו שלא יצא לדרך וכיוצ''ב אלא יתייחד עמה שנה תמימה ובדרך זו הלך רש''י בספרו לקוטי פרדס (דף ד.) וכן הוא בחינוך (מצוה תקפב) ספר הבתים (בעשה ריו ועי' לו בל''ת שיא) והתשב''ץ בספרו זהר הרקיע (עשה פד וע''ע לו בשו''ת ח''ג סי' שיא) [והובא לשנותיהם בתשובה להלן אות ו] והדעת נותנת כי סבירא להו דעיקר מצות התורה בזה היא בהיותו 'נקי יהיה לביתו' ומאי דקאמר קרא 'ושמח את אשתו' הוא טעמא דקרא להיותו נקי לביתו אבל אינו מצוה בפנ''ע וכן ראיתי לחת''ס בתשובה (שם ד''ה ראה) דס''ל שושמח הוא טעמא דקרא ע''ש וכן כתבו עוד אחרונים בפשיטות[7] ולפי דעתם יש ללמוד שאם משמחה בשאר ענינים אינו מקיים מצוה בזה
אומנם בספר יראים (מצוה רכח) כתב ''ושמח את אשתו בכל דברים שהוא יודע שיש לה שמחה''[8] ובביאור דבריו כתב הנצי''ב בהעמק דבר (דברים כד, ה) שקשה לומר דמצוה לשמוח כל השנה בשמחת נישואין דאפי' מדרבנן אינו מחוייב לשמחה אלא שבוע אחד אלא ר''ל דהך שמחה היינו שמחה שבלב במילוי הרצון כמו ננתה שמחה בלבי ועוד הרבה עכ''ד ונתכוין לדבריו הרב ערוך השלחן (אהע''ז סי' סד אות ד) שכתב ש'ושמח' אינו ר''ל שמחה ממש במשתאות וביטול מלאכה אלא כלומר לענגה ולמלאות רצונה בכל אשר יכול והוא כענין שכתוב ושמחת בכל הטוב כמו שכתב היראים עכ''ד ומעתה נמצנו למדים שבגדר מצוה זו נחלקו רבותינו הראשונים שלדעת היראים מצותו לשמחה בכל אשר יוכל ולדעת הרמב''ם ודעימיה עיקר מצותו של ירחיק נדוד ויתייחד עם אשתו בביתו ואינו בשאר עניני שמחה[9]
וכדברי היראים מוכח גם בספר הזהר (כי תצא דף רעז:) וזו לשונו ''איצטריך חתן למחדי לה ולביתה, לה ולתקונהא כגוונא דילעלא'' ופירש המתוק מדבש ''צריך החתן לשמח את הכלה התחתונה ולקשט את ביתה שתשמח בו ומפרש 'לה ולתקונהא'' לשמח אותה ואת תקוניה שהם לבושיה ותכשיטיה שתשמח בהם'' ומבואר ששמחתה בזה היא בתכשיטים ותיקוני הבית וכמ''ש היראים ששמחתה בזה בכל מה שיודע שיש לה שמחה

דברי החזון איש במצות השנה הראשונה​

ח. ונראה להסמיך לדברי היראים הנ''ל מה שכתב החזון איש באגרתו הידועה לחתן בשנתו הראשונה המראה בעליל כי אופן קיום מצות ושמח את אשתו היינו ביחס קירוב וקורות רוח וזו לשונו ''ושמח את אשתו אשר לקח, חובה. כיצד משמחה טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה ורצוי ומה שאמרו אל תרבה וכו' באינו צריך לרצוי מדבר ולא בשנה הראשונה[10] שצריך להשתדלות התאחדות שזה כוונת היצירה[11] והיו לבשר אחד ואמרו שכינה שרויה ביניהם
לפעמים התיחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קירוב וצריך להתיחס ביחוס קרוב אשר יחוס מכובד לא ימצא לו מקום, ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד וצריך להתאמץ להתנהג באופן יותר מקורב כיחוס יד ימין לשמאל שאינו דבר חוציי אלא עצמיי. אין לדבר בלשון נוכחות אלא בלשון נוכחי (-ר''ל בלשון יחיד ולא רבים).
להודיע ביציאה לאן הולך ובשובו מה עשה וכיוצ''ב בדברים קטנים ובדברי חיזוק לשמח לב וצריך לבקש רחמים כמו שאמרו בכל דרכיך וכו' והוא יישר וכו' ע''כ לשון החזון איש במכתבו

טעם השמטת הפוסקים למצוה זו​

ט. והנה אף שענין זה מצינו לו סמך מדברי רבותינו הראשונים מוני המצות אך הנה עין רואה כי מצות השנה הראשונה לא עלתה על שולחנות מלכים רבותינו הפוסקים, והטור ומרן השמיטוה גם נושאי כליהם אשר נתפשטו ספריהם בכל אתר ואתר אף לא אחד מהם עשה זכרון בספרו למצוה זו ופרטיה ושמא מצוה זו אינה נוהגת בזמננו והיאך נוכל אנו להמציא דינים בלא שורש וענף בדברי הפוסקים שלאורם אנו הולכים
ואכן ראיתי את אשר עמדו בזה האחרונים המצדדים לומר דאינה נהוגה ביננו ויש הסוברים שאיננה מצוה כלל[12] אך ששתי כעל כל הון בראותי דברי מרן החיד''א בספרו נחל קודמים (עה''ת שם וכן הוא בהגהות על עיר מקלט מצוה תקפא) שמצוה זו נוהגת אף בזמננו וזו אחת מההשמטות שהשמיטו הטור ומרן מדינים הנוהגים בזמן הזה עכ''ד הרי שנוהגת בזמננו על אף השמטת הפוסקים בזה ולפי דברי היראים שענין המצוה לשמחה באשר יוכל מצינו טעם הגון להשמטת מצוה זו וזאת להיותה בלי קצבה ומנויה ללא דמיון וצורה ועיקרה לשמח את אשתו כל אחד לפי חכמתו וכל אשה לפי שמחתה ודבר שאינו שוה בכל לא קתני וכהנה רבות השמיטו הטור ומרן אף שנוהגות בזמננו צא נא וראה במגן אברהם (סי' קנו ס''ק ב ובאחרונים שם).

אם יש מצוה בריבוי עונה בשנה הראשונה​

י. בזה אמרתי לבאר דבר פלא שכתוב בספר וחתום דזו לשון הסמ''ק (במצוה רפה) לענין מצות ושמח ''ושמח את אשתו כדכתיב ושמח את אשתו אשר לקח יש בעשה זה לאו שנא' ועונתה לא יגרע ואפי' אשתו מעוברת מצוה לשמחה אם סבור שהיא מתאוה וכו' עכ''ל והו''ד באורחות חיים מלוניל (הלכ' כתובות סי' לו) ונראה שהוא מפרש את מצות ושמח בפקידת אשתו וכן דקדק מדבריו בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות ג) והוסיף ע''פ המבואר ביומא (עז.) אם תענה את בנותי ודרשו לה התם מתשהמ''ט דהמניע מזה הוי ענוי ע''ש גם הלום מצאתי בס''ד לריצב''א בספרו התורה והמצוה (שער המצות עמ' קצא אות פח בנמ''ח) שפירש מצוה זו ''שיהיה נקי לביתו שנה אחת לקיים עונה ולשמח את אשתו בדבר מצוה'' וכן ראיתי בפירוש האברנבאל לתורה (שם) על מצות ושמח את אשתו שכתב ''אבל כשיקח אישה חדשה אצלו בין שתהיה בתולה או אלמנה או גרושה מאיש אחר אחרי אשר היא חדשה אצלו ראוי לשכב אצלה ולהיות עמה שנה תמימה עכ''ל ומבואר שמכלל מצות ושמח את אשתו לשכב עמה ולדבוק בה שנה תמימה ונודעו דברי בעל הטורים (עה''ת שם) שמוסיף והולך ע''ד האברבנאל הנ''ל שחייב בזה בכל יום מימות השנה ראשונה לבד יוה''כ וז''ל ''ושמח, מנין ימים של ושימ''ח חייב בתשהמ''ט בשנה שהן כל ימות השנה חוץ מיה''כ'' עכ''ל וכן הוא ברקח ברמזיו עה''ת (שם)[13] וכך נראה מדברי היעב''ץ בהגהותיו (עירובין סג: בתוד''ה כל כמו שדקדק מדבריו בשו''ת בצל החכמה ח''ד סי' עב אות א) וכן תפס בשו''ת בצל החכמה (שם אות יג ובכלל העולה) וכתב
ועין רואה ולב תוהה מנין יצא להם לפרש את מצות ושמח בריבוי עונה דבר שלא מצינו לו מקור בשום דוכתא אומנם לפי המבואר בדברי היראים שחייב לשמחה בכל מה שיודע שישמחה י''ל דקים לן שהאישה שמחה ורוצה בזה בפרט בשנה הראשונה והוא אחד מהאופנים לשמחה וע''ע בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות ג)
ובס''ד שבתי וראיתי כי ענין זה מוצאו בתורת ארץ ישראל הקדומה מימות ר' אשי ורבינא (עי' שו''ת הגאונים הרכבי סי' רמח) בתרגום ירושלמי על התורה (דברים כד, ו) על הפסוק ''לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל'' וזו לשונו ''ולא תהוון אסורי חתנין וכלין ארום כל דעבד אילין כפר בחיי עלמא דאתי'' וכתבו בעלי התוספות בספרם מושב זקנים (עה''ת שם) כי כונת התרגום ירושלמי להמשיך ולהזהיר שלא יצאו לצבא שבזה ימנעו משמחת תשמיש, וריחים ורכב רמז הוא למעשה הזיוג (עי' סוטה י.) וזו לשונם ''בתרגום ירושלמי הוא לא תהוון אסרין כלתין וחתנין וכו' והכל ענין שילוח הצבא הוא מפרש ואזיל, והאי תחבול לשון אסור בחבל, רחיים ורכב דוגמת תשמיש חתן וכלה, ולא תאסור אותם לבלתי שמוח בעניני תשמיש, כלומר יהיו נקיים מהצבא'' ומדבריהם אתה הוראתה לדעת שפרשו את מצות ושמח דהיינו בזיוג ולא זו אלא לפי דבריהם ישנה אזהרה (על דרך דרש) למונע את החתן מלשמח את כלתו בזיוג בשנה הראשונה וכעי''ז כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) ואף שר''א בן עזרא (שם פס' ו) דחה פירוש זה מדרך הפשט מ''מ דרך רמז ודרש ודאי שניתן להאמר ומכל הנ''ל אתה הוראת לדעת שמכלל מצות ושמח הוא ריבוי מצות עונה כפי צורך האישה בשנה הראשונה
גם הלום ראיתי לגאון האדר''ת בספר חשבונות של מצוה (מצוה תקפב) שיצא לחקור בגדרה של שמחה של מצוה זו אחר שמצינו כמה מיני שמחות ומסיק בזו הלשון ''ונראה לפי לפי מה ששגור בלשון חז''ל 'שמחת עונה' (וציין שם לב''ב י: פסחים עב: ע''ז ה. נדה ט. והכי נמי איתא התם לא: מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצובים ופרש''י שאסורים בתשמיש) א''כ בשנה הראשונה מחוייב לקיים עונתה יותר מבשאר שנים שכבר התרגלה עמו, וגם לפי שלא הורגלה עדיין עמו על כן נחשבת כרחוקה ממנו ולזאת אמרה תורה שישמחנה בהמשך השנה לחזק השלום ולקרב הלבבות הרחוקות להיות לבשר אחד עד כל ימי חייהם וכל דרכי התורה ונתבותיה רק שלום וממוצא דברינו נלמד שהמונע עונת אשתו בשנה הראשונה מלבד שעובר על לאו דעונתה לא יגרע עובר נמי במ''ע דושמח את אשתו שבשנה הראשונה עכ''ל וכוין מדנפשיה לדברי כל הראשונים הנ''ל [אם כי בפשט הפסוק שפירשו 'דושמח' היינו מצות עונה אין דבריו מוכרחים כי אף שבלשון חז''ל כן הוא מ''מ בלישנא דקרא לא מצינו שנקראת מצוה זו שמחה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ועוד שדרשו (בסוטה מג.) מהך קרא לרבות גם בית וכרם והתם לא שייכא הך שמחה מ''מ בעיקר הדבר שיש מצוה בריבוי עונה בשנה הראשונה הנה כיון בזה לדברי הנך קמאי][14]
והן אמת כי בספר שלחן העזר (סי' יב סעי' י שמלה לצבי ס''ק ב ד''ה ולולא) כתב שהטור והשו''ע השמיטו את מצות ושמח כי מי יכיון לבו בריבוי העונה של כל השנה לשם מצוה ואם ח''ו לא יכוין פוגם יותר ממה שמתקן כמ''ש בשו''ע (אהע''ז סי' כה סעי' ב) שלא ירבה בתשמיש שדבר זה פוגם מאוד והוי כעין מצות יבום שאין מניחים ליבם בזה''ז אא''כ ניכר וידוע שמכונים לשם מצוה ע''ש באורך ולפ''ז כ''ש בדורותנו שמי אשר יערב אל לבו לומר זיכתי לבבי לכוין כונה שלמה ותמה לשם מצוה אולם כבר השיגו בשו''ת בצל החכמה (שם באות ה בהע') דשאני יבום שאם אינו מכוין לשם מצוה קאי באיסור אשת אח משא''כ הכא ואף שכתב השו''ע שהריבוי במצוה זו פגום מאוד היינו דוקא כאשר עושה מעבר לשיעור עונתו הקצובה לו אולם אי נימא שבשנה הראשונה זו היא מצותו ודאי שאין לומר שפוגם ומלבד מה שעצם הכונה לשם מצוה אינו מוכרח שמעכבת מכמה טעמי תריצי (ע''ש) והוסיף שדין הטיילים שעונתם בכל יום יוכיח שאע''פ שאין מכונים בזמננו לשם מצוה אעפ''כ לא ראו הטור ומרן השו''ע להשמיט דינם שחייבים לפקוד נשותיהם בכל יום וכתבוהו באו''ח (בסי' רמ סעי' א) ובאהע''ז (בסי' עו סעי' א) עכ''ד ועוד יש להוסיף בזה טעם לשבח ע''פ מש''כ הסמ''ק כי במצות ושמח איכא נמי לאו דעונתה לא יגרע ואף אי נימא דהכונה במצוה זו הינה לעיכובא ואולי גם פוגם בכל אופן מאחר והינו משועבד בדבר זה לאישתו אינו רשאי למנוע עונתה וע''ע בשו''ת משנה הלכות (חי''ב סי' שיט) ולא זכר שר לכל הנ''ל
והנה היה מקום להעיר דהא כל שיעורי עונה הם לפי כח האדם ומלאכתו כלשון השו''ע (אהע''ז ריש סי' סו) ''עונתה כיצד כל איש חייב בעונה כפי כוחו וכפי מלאכתו'' והיאך אמרו שכל הנושא אישה חייב לפקוד את אשתו יותר מהראוי לו לשיעור עונתו ולפ''ד בעל הטורים חייב בזה מדי יום אחר ואינו יכול בזה אולם נראה דלזה הסמיכה התורה את מצות נקי יהיה לביתו לושמח את אשתו ועי' בזהר (כי תצא דף רעח) שנקי שלא יעמול בדבר מדברי העולם והיינו שאסרה התורה שלא יעמול ויטרח בשאר ענינים ולא יצא לדרך חוץ לעיר (כמ''ש החינוך במצוה תקפב) שלא יחליש כוחו ויוכל לשמח את אשתו
יא. והנה לעיל (אות ז) נתבאר שרבותינו הראשונים נחלקו במשפטה של מצוה זו שלדעת היראים מצותו לשמחה בכל מה שיודע שיש לה שמחה ולפי דבריו ניחא דברי הזהר והתרגום הנ''ל שמכלל מצות ושמח גם לשמחה בתכישטים עונה ושאר ענינים אולם לפי דברי הרמב''ם החנוך וסייעתם שמפרשים מצוה זו רק שנקי יהיה לביתו שלא יעזוב ביתו וילך למסעות רחוקים מה נעשה ביום שידובר בנו מדברי הזהר והתרגום הנ''ל
ואף שיש מקום לישב דברי התרגום שמכלל ושמח גם מצות עונה על דרך שכתב החינוך שענין מצות נקי יהיה לביתו שלא יעזוב החתן ביתו בשנה הראשונה הוא בכדי ''שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה'' וע''ש מה שכתב בטעמו של דבר (והו''ד לעיל באות ב) ועי' גם לאדר''ת שם שביאר לפ''ז מדוע החמיר החינוך כ''כ שלא לעמוד חוץ לביתו ימים רבים והוסיף שעפ''ז יבואר גם מדוע לא מועלת מחילתה לפי דעת החינוך והוא משום ''שירדה התורה לסוף דעת האשה שיש לה צער גדול כשעוזבה ואינה מוחלת בלב שלם אף שאומרת שברשותה הוא צער כי האי לא תמחול באמת עכ''ד ומבואר שאף לדעת החינוך ודעמיה יש מצוה ברבוי העונה בשנה הראשונה.
מ''מ האמת תורה דרכה שאין אנו צריכים לזה שנראה שגם הרמב''ם מודה שמצות ושמח אינה רק טעמא דקרא כמ''ש החת''ס אלא הוא גדר המצוה שחייב לשמחה בכל אשר[15] יוכל כמו שכתב היראים רק מוסיף הוא שבכלל מצוה זו יש איסור שלא לעזוב ביתו למסעות רחוקים שבכך מתבטל ממצות שמחת אשתו מה שאין כן לדעת היראים ודעימיה אינו מוזהר רק לשמחה בכל מה שיודע שיש לה שמחה



| סוף דבר |
סוף דבר חייב הבעל לשמח את אשתו בשנה הראשונה לנשואיהם בכל מה שיודע שיש לה שמחה וקורת רוח ובכלל זה ריבוי במצות עונה כפי חשקה ורצונה ואם נאנס וחלה במשך השנה הראשונה ישלים זאת בשנה השניה ולדעת ראשונים רבים מלבד זה יש גם איסור על החתן לעזוב ביתו לילך למסעות רחוקים לזמן מרובה [עי' בזה עוד בתשובה הסמוכה].
וה' יתברך יזכנו לקיים מצותיו ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וישכין בביתנו אהבה ואחוה שלום ורעיות לעשות רצונו כרצונו ולעובדו בלבב שלם.

אם רשאי החתן לעזוב אשתו לימים רבים במשך השנה הראשונה[16]
| אם נאסר בשאר חובות הציבור || אם האיסר הוא על החתן או שר הצבא || אם החתן מוזהר מלצאת לסחורה || אם יש להתיר דוקא כשאין לו מה יאכל || מצות נקי יהיה לביתו || דברי הזהר בענינו || טעם השמטת הרמב''ם || ביטול מצות עונה || להיכן אינו רשאי לצאת || שיעור הזמן שאינו רשאי לצאת חוץ מביתו || יציאה לדבר מצוה || אם מועלת מחילה || סוף דבר |​

שאלה: הנה בשער בת רבים נודע שיש לחתן להקפיד במשך השנה הראשונה שלא לעזוב את אשתו ולילך לדרך ובכלל זה לצאת לחו''ל לבדו או לשאר מקומות רחוקים ועמדתי ואתבונן האם יש ממש באיסור זה ואם יש איזה צד להתירו והאם רשאי החתן לצאת לבדו למדינת הים בכדי לעבור לפני התיבה בימים הנוראים או לשאר צורך מצוה וזה החלי בעז''ה
א. תשובה: בחומש דברים (כד, ה) מצוה התורה ''כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'' ודרשו רבותינו (בסוטה מד.) ''לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספק מים ומזון ויתקן הדרכים ת''ל לא יעבור עליו לכל דבר, ומאחר דכתב לא יעבור עליו לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין'' ומבואר שהחתן בשנה הראשונה פטור מהיציאה לצבא, ואף מתיקון הדרכים וסיפוק מים ומזון פטרתו התורה והעובר על כך כפולה חטאתו ועובר בשני לאוין

| אם נאסר בשאר חובות הציבור |​

ב. והנה מפשט דברי הגמ' נראה כי לא רק מעול הצבא לבדו פטרתו התורה אלא מכל עול הציבור כתיקון הדרכים וסיפוק מים ומזון וכך תפס הרמב''ם בספר המצות (ל''ת שיא) ''שהזהירנו מהוציא חתן מביתו שנה אחת כולה לטורח מן הטרחים לא לצבא ולא לזולתו 'אבל נסלק ממנו כל טורח וכל משא' שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה והוא אומרו יתעלה ולא יעבור עליו לכל דבר עכ''ל וכ''כ גם במנין המצות (ל''ת שיא) וז''ל ''שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הציבור כגון צבא ושמירת החומה וכיוצ''ב'' וכ''כ גם בהלכות מלכים (פ''ז הלכ' י-יא) ובפירושו למשניות (סוטה פ''ח סוף משנה ד) ומבואר מדבריו שהתורה פטרה את הנושא אישה גם משאר עול וטורח הציבור
והרמב''ם אינו מהלך בדרך זו יחידי כי גם הרב החינוך נלוה עמו (מצוה תקפב וע''ע במצוה תקפא) וכתב שפטור בין מצורכי הצבא ובין מצורכי העיר וכן הוא בפירוש האברבאל (עה''ת שם) וכן הוא בשו''ת הרדב''ז (ח''א סי' רלח) ע''ש וע''ע במאירי בחדושיו לסוטה (מג. ד''ה אמר).
אומנם מאידך נודע שדעת רש''י (עה''ת שם וסוטה מג. ד''ה ואלו) שאומנם החתן נפטר במשך השנה ראשונה מסיוע בצורכי הצבא וכל הנלוה אליו אומנם ודאי שחיובו לשאת ולהשתתף בעול הציבור עומד בעינו כיתר אחיו והסכים עמו הרמב''ן (עה''ת שם) ולפי דבריהם יש לדחוק ולפרש דמאי דפטרינן (בגמ' שם) חתן מסיפוק מים ומזון ותיקון הדרכים היינו דוקא כשנעשה לצורכי מלחמה אבל כשנעשה לצורך תיקון העיר חייב וכן כתב הסמ''ג (לאוין רל) ''שלא יצא בצבא כלל ולא יעבור עליהם שום עול מן הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן הדרכים'' ועי' בנספח ביאור המחלוקת בדרשות הפסוקים

| אם האיסר הוא על החתן או שר הצבא |​

ג. והנה המדקדק בלשון הרמב''ם הנ''ל (בל''ת שיא) יראה בפשטות שאזהרת התורה במצות 'לא יצא בצבא ולא יעבור עליו' אינה על החתן בעצמו אלא מכוונת היא אל הציבור ומנהיגיו שיפטרו החתן מכל עול וטורח וכן הוא בספר הבתים (ל''ת שיא) ע''ש וז''ל ר''א אזכרי בספר חרדים (ל''ת פ''ד אות ב) ''הזהירה התורה אל עם ישראל שלא יוציאו החתן מביתו כל שנה הראשונה שנא' נקי יהיה לביתו שנה אחת והמוציאו למלאכה מן המלאכות עובר בלאו'' וע''ע בלשון הרמב''ן בהשגותיו לסה''מ.
אומנם אין הדברים מוחלטים כי מדברי הראי''ז בפסקיו (סוטה פ''ח הלכ' יא) נראה שאזהרת התורה במצות לא יצא בצבא וכו' מכונת דוקא כלפי החתן בעצמו וכלשונו ''מי שנשא אישה ולא כנסה וכו' אסור לו לצאת במלחמה עד שנה אחת ואפי' במלחמת ישראל שנא' נקי יהיה לביתו שנה אחת ואם יצא עובר בשני לאוין משום לא יצא ומשום לא יעבור עליו'' וכך מדוקדק קצת מלשון מהר''ש בן גבירול באזהרותיו (במצוה זו) וז''ל ''וחתן כל שנתו יהיה נקי לביתו ויוחר מצאתו (ר''ל יאחר מלצאת לצבא) ולא יעבור דברים'' וכ''נ מסתימת לשון היראים (במצוה רכח) והחינוך (במצוה תקפא) תפס כדברי שניהם בביאור מצוה זו וכלל בזה איסור בין על החתן ובין על שר הצבא כלשונו ''שנמנע (ר''ל נאסר) החתן מלצאת מביתו כל השנה כלומר ללכת במסעות רחוקים ונמנע ג''כ שר הצבא מלהוציאו בעל כורחו כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה'' וע''ע בזה בס' דבר שאול (סוטה סי' סו אות לב).

| אם החתן מוזהר מלצאת לסחורה |​

ד. ואחרי הודיענו ה' כל זאת עתה נבוא לנידון השאלה אם רשאי החתן לצאת במשך השנה הראשונה לצורכי עצמו והנה לפי המבואר לעיל היה נראה דעד כאן לא אסרינן אלא יציאה לצורך עניני הצבא או עול הציבור אבל אם יוצא בשביל צרכיו ועסקיו אין בדבר חשש
אלא שהרמב''ם בסוף דבריו (בסה''מ שם) כתב בזו הלשון ''ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו כלומר ללכת בסחורה כל שנתו'' עין רואה שאף לצורכי עצמו כסחורה וכיוצ''ב סובר הרמב''ם שאינו רשאי לצאת אומנם דבריו בזה לפום ריהטא תמוהים דמינא ליה הא והיאך הוציא חומרא נגד דינא דגמ' שלא אסרה אלא התעסקות בחובות הציבור ועניני הצבא.
אומנם בענין זה עמדו שלמים וכן רבים והרדב''ז הוא הוא ראש המדברים כי הנה בשו''ת הרדב''ז (ח''א סי' רלח) נשאל אם יש איסור על החתן תוך שנתו הראשונה לצאת לסחורה והשיב שמדברי הגמ' נראה שלא אסרה תורה אלא שלא יצא למלחמה ויספק צרכיה ''אבל שלא ילך בסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים'' והוסיף שכך נראה מלשון הסמ''ג ומדברי הרמב''ם (בהלכ' מלכים פ''ז הלכ' יא) וסיים ''ואפשר שהטעה את המחמירים לשון הרב ז"ל בספר המצות שכתב (בל''ת שיא) וז"ל ''ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו'' ע"כ. ושיבוש הוא שנפל בספרים אפשר מן המעתיק בלשון עכו"ם או ממעתיק הספר אבל בלשון עכו"ם כתוב וז"ל ''ואעלה אן אל חתן חיצה נפסח מצהי עאן אל כרוגא מן ביתה אעני אל ספר'' ע"כ. והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך דלאו למימרא שלא יצא מביתו כלל אלא שלא יצא לדרך כלומר לצורכי רבים אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה עכ''ל ומבואר מדבריו שאין ראיה מלשון הרמב''ם הנ''ל כי לפי תרגומו לא אסר אלא יציאה לדרך ויש לפרש דהיינו דוקא לצורכי רבים אבל רשאי לצאת לשאר צורכי עצמו.
והעתיק דבריו מרן החיד''א בשו''ת חיים שאל (ח''א סי' צג אות ה) וכן הביאו הרב ישרי לב (מערכת חתן דף לו סעו''ד) וסיים שדברים של טעם הם וכעי''ז כתב הרב נתיב מצותך (,,) ע''ד הרדב''ז שהם טעם נכון גם הרב באר המים (אהע''ז סי' עג ד''ה ומצאתי) שש על דבריו כמוצא שלל רב וכן הו''ד בס' נר מצוה סיד (סי' יא אות קל ד''ה שוב) ובזכר לאברהם אלקלעי (ח''ב אהע''ז מערכת חתן) גם בשו''ת שמחת כהן (אהע''ז סי' נו) עשה סמיכה בכל כוחו על דברי הרדב''ז הנ''ל והגרע''י זצ''ל (בקובץ בית הלל שנת תשס''ג עמ' כ) כתב שדברי הרדב''ז יתד היא שלא תמוט וע''ע בשו''ת יבי''א (ח''ט אהע''ז סי' ח אות ג) ועי' גם בפת''ש (אהע''ז סי' סד ס''ק ב)[17]
וכבר כתב השדי חמד (מער' חתן וכלה סי' כט ד''ה מצאתי) שמנהג העולם להקל ויש להם על מה שיסמוכו ע''ש ונראה שסמך בזה על דברי הרדב''ז הנ''ל וכן העיד הרב דברי מרדכי (קריספין שם) שכן המנהג לצאת אחר החתונה אף ליותר מחודש ע''ש

| אם יש להתיר דוקא כשאין לו מה יאכל | ​

ה. ולפום ריהטא היה נראה כי דברי הרדב''ז בזה אינם כר נרחב לסמוך עליהם ורק מי ששעתו דחוקה ביותר שאין לו מה יאכל כלל בזה התיר הרדב''ז כלשונו בסוף דבריו ''אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה'' וכן ראיתי למהר''ח פלאג'י בספרו גנזי חיים (מערכת ח אות טו''ב דע''ב ע''ד) שהביא דברי הרמב''ם החינוך והרדב''ז הנ''ל וכתב שאחר שמצינו היתר בדברי הרדב''ז כשהולך לסחורה כשאין לו מה יאכל נראה לומר כי הבא לשאול לחכם ורב כה יאמר לו כי הבחירה בידו ואתה תבחר לצאת לדרך או לא יען יש פוסקים מחמירים ומקילים וסיים שם שבעירו נהגו שלא לצאת תוך השנה ראשונה עכ''ד הנך הרואה שהבין בדעת הרדב''ז שלא התיר לצאת אלא כשאין לו מה יאכל גם הלום ראיתי בספר אבק דרכים (דרך שלום סי' ט דף לז ע''ד) שנשאל לגבי שליח האוסף צדקה בחו''ל לצורך הישוב בא''י ונשא שם אישה ואחר חודש ימים רוצה לילך למדינה אחרת כדי להרויח וכתב שמדברי הרדב''ז נראה דשרי רק כשאין לו מה יאכל ע''ש ולפ''ז אף דברי הרדב''ז אין בהם כדי סמיכה רק בגוונא שדחוק ביותר הא לאו הכי אין להתיר אף לצורך עצמו.
אומנם האמת תורה דרכה כי בלשון הרדב''ז מבואר שלא אסרו רק שאר צורכי ציבור וכשם שפשוט להתיר במי שאין לו מה יאכל כך יש להתיר בכל אופן שהלאו לא יחלק בין עניים לעשירים וכן הדעת נותנת שאין טעם להתיר דוקא במקום דוחק פרנסה ומה שסיים שם ''אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה'' ר''ל דכל שעושה להרויח שרי וכ''ש כשאין לו מה יאכל שיש בדבר מניעת צער ודו''ק וכן ראיתי להגרע''י בקובץ בית הלל (שם עמ' יז) שכבר העיר בזה ע''ד הרב גנזי חיים וכן ראיתי בספר מצות המלך (דף יד אות כו) לר' חיים כהן שכתב להעיר ע''ד האבק דרכים בזה מלשון הרדב''ז הנ''ל כך שנראה שדעת הרדב''ז להתיר בזה בכל אופן לצאת לצורכי עצמו.

| מצות נקי יהיה לביתו |​

ו. ואחרי ככלות הכל היה נראה על פי דברי הרדב''ז שהעמיד דברי הרמב''ם לאסור דוקא ביוצא לדרך ולצורכי הציבור הרי ששוב חזר הדין להתיר יציאה לצורכי עצמו בכל אופן
אומנם נראה שאין בדברים כדי סמיכה כי נראה שנעלם מעינו הבדולח דברי הרמב''ם במקום אחר בספר המצות (עשה ריד) שדבריו ברור מללו לאסור אף בנדוננו וזו לשונו שם במצות נקי יהיה לביתו ''''היא שצונו להתיחד חתן עם אשתו שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו אבל ישמח עמה עד מלאת לו שנה תמימה'' עכ''ל ונראה מדבריו שדרך קיום מצות נקי יהיה לביתו היא בהתיחדותו ובכלל זה נאסר שלא לצאת חוץ לעיר למסעיו.
כך שלפי המבואר נמצא דאזהרת התורה שלא יצא בצבא נאמרה לשוטרי העם שלא יוציאו את החתן בעל כורחו לעסוק בחובות הציבור ואתא מצות נקי יהיה לביתו לאסור גם את החתן ביציאה חוץ לעירו רק שיתיחד עם האישה אשר לקח וודאי שלפ''ז יש לאסור גם יציאה לסחורה דהיאך יתיחד עמה והוא בדרכו בארצות רחוקות
ועל פי זה נראה כי מה שכתב הרמב''ם (בל''ת שיא) שגם החתן מוזהר לצאת לדרך וכו' לא כיון בזה לאזהרת ''לא יצא בצבא'' אלא למצות ''נקי יהיה לביתו'' ור''ל שלא רק ממוני הציבור מוזהרים מלהוציאו אלא גם החתן עצמו מוזהר אומנם אזהרתו בזה הינה ממצות נקי יהיה כמבואר ודבריו עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכן מצאתי בס''ד אילן גדול הוא ספר הבתים (ל''ת שיא) שהעתיק את דברי הרמב''ם הנ''ל ושנה ופירש שהוא מאזהרת נקי יהיה לביתו ע''ש
והרמב''ם בספר המצות הנ''ל אינו יחיד בזה כי כן כתב רש''י בספרו לקוטי פרדס (דף ד.) ''דין החתן כשהוא נושא אישה באותה שנה צריך לעמוד בעירו שנה שלמה לכל הפחות כדי לשמוח עמה כדין תורה כמו שנא' כי יקח איש וכו' עכ''ל וכן הוא בספר זהר הרקיע לתשב''ץ (אות פד) ''חייב החתן להתייחד עם אשתו שנה אחת שלא יצא מחוץ לעיר שנא' נקי וכו' עכ''ל[18] וכך כתב גם החינוך (במצוה תקפב) ''שנצטוונו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין ועל זה נאמר נקי יהיה לביתו וכו' עכ''ל וכ''כ גם בס' בתים (שם) וכך נראה ממ''ש ר''י אלברגולני באזהרותיו ''נקי יהיה לביתו שנה אחת לא יעבור ולא יצא בצבא, לעבוד ולהועיל להולך נכוח'' ומבואר שמכלל מצות נקי יהיה לביתו שלא יצא לעבוד וכדו' ושמעינן שאף צורכי עצמו נאסרו
וכ''כ גם בספר חרדים (עשין פ''ו התלויות ברגלים ובכל הגוף ובזמן אות א) ''חייב החתן להתייחד עם אשתו שנה ראשונה שלא יצא מחוץ לעיר שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת וכתב בספר החינוך דמצוה זה נוהגת בכל מקום ובכל זמן ולא תימא דכשהיו יוצאים למלחמה בלבד נאמרה וכן משמע לשון רשב"ץ וכולהו רבוותא מנו אותה ממנין תרי"ג'' וכן העתיקו שאר האחרונים מוני המצות את איסור היציאה לסחורה מהם ר' יהושע בנבשתי (אחיו של הכנה''ג) בספרו משמרת המצות (ל''ת שיג) שכתב ''ויש לך לידע שזה החיוב לא לחתן לבדו הוא אלא ג''כ לבונה בית וחנכו ולנוטע כרם וחללו וכו' יתר עליהם החתן שהוא מוזהר של לצאת מביתו שנה תמימה אפילו בסחורה מה שאין כן בשאר האחרים'' וכ''כ גם ברמזיו שם דרך שיר ''וחתן לא יבוא בתוך צבא לצבא ומבית מושבו וגם לסחור מסחרים'' ע''כ וכ''כ גם מהר''ם חאגיז בספרו אלה המצות (מצוה תקפב)
הרי לפנינו סיעת ראשונים חבל נביאים שמדברי כולם נלמד שמצות נקי יהיה לביתו ענינה ביחוד החתן עם כלתו שנה שלמה שלא ירחיק נדוד וישהה זמן רב חוץ לעירו ונראה שדברי כל אלו הראשונים נעלמו מעינו הבדולח של הרדב''ז שלא ציין להם (עי' ברמ''א חו''מ סי' כה סעי' ב) ובהיגלות נגלות דבריהם ודאי שכותיהו נקטינן לאסור את החתן לצאת במשך השנה הראשונה אף לצורכי עצמו[19]
וכבר עמד ע''ד הרדב''ז הרב חכמת אדם (שער בית הנשים סי' קכט בנ''א ס''ק לז) והעיר ממה שכתב הרמב''ם בסה''מ שם ורש''י בספר הפרדס ע''ש גם הלום ראיתי בספר חינא וחסדא (ח''ב דף רל ע''ד אות קו) שהעיר מהמבואר בספר החינוך שלא התיר אלא לימים מועטים אבל לימים מרובים אסור בין לדבר מצוה ובין לצורך פרנסתו ונמצאו דברי הרדב''ז דלא כהחינוך שהוא מהראשונים ואולי הרב החינוך גם יודה שלצורך פרנסתו דהוא פקוח נפש שרי אפילו לימים מרובים דגם לכלתו ניחא בהכי וסיים החינא וחיסדא שם להלכה דאם אינו יכול להתפרנס בעירו אפי' מדוחק מותר לו לצאת דהו''ל כפק''נ ויעשה כן דוקא ע''פ רשותה אבל בלאו הכי אין להתיר אלא לימים מועטים וכן לדבר מצוה ושמחה ועל הקב''ה ישליך יהבו מאת חנון המרבה לצלו''ח עכ''ד והו''ד בשו''ת רב פעלים (ח''ג אהע''ז סי' ט) וסיים שכדבריו יש להורות.
ועל פי דברי הרב חינא וחסדא נוכל לישב בקל מה שהעיר הרדב''ז ''וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים'' ונאמר דאה''נ אם אין לו אומנות הרי שוחי בהם כתיב וודאי שיהיה רשאי לצאת אומנם מנא לן להתיר בזה גם לעשירים[20] וע''ע בחכמ''א שם
ובזה נמצא שצדקה הוראת הרב דבר משה אמרילאו (ח''א אהע''ז סי' כח) שצידד לאסור עפ''ד החינוך והרמב''ם (בל''ת שיא) ודלא כמ''ש בשו''ת חיים שאל (שם) ובשו''ת באר המים (אהע''ז סי' עג ד''ה ומצאתי) שאם היה רואה דברי הרדב''ז היה מורה להתיר שאפשר שאף אחר ראות דבריהם לא הוי מודה להו כמבואר

| דברי הזהר בענינו |​

ז. שוב שבתי ומצאתי תנא דמסייע לן הוא רשב''י בזהר (כי תצא דף רעח) בפירוש מצות נקי יהיה לביתו ''נקי דלא יעמול במילי דעלמא דיהא ביה רעוה למחדי ליה נקי מכלא נקי למסין ולארנונין וגולגלתין נקי דלא יפוק לחילא לאגחא קרבא'' עכ''ל וממה שכתב שצריך להיות נקי שלא יעמול בדבר מדברי העולם בכדי שיהיה בו רצון לשמחה הנה מזה נלמד שאף בעירו אינו רשאי לעמול וליגע ע צמו בכדי שירצה לשמחה ומיניה יש ללמוד בק''ו שלא יצא חוץ לעיר שאינו יכול לשמחה כלל.

| טעם השמטת הרמב''ם |​

ח. אלא שעדיין עומדת לפנינו קושיית הרדב''ז כחומה בצורה כי הרמב''ם בחיבורו בהלכות מלכים (פ''ז הלכ' י-יא) השמיט מצוה זו ולא כתב את איסור החתן לפרוש מאשתו לזמן מרובה וזו לשון הרמב''ם ''ואלו שאין יוצאין לערכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם הבונה בית וחנכו והנושא ארוסתו או שייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאין עד תום שנה שנא' נקי יהיה לביתו כל השנה אין מספק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר בעולם שנא' לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בשני לאוין לא לצורכי העיר ולא לצורכי הגדוד עכ''ל וצ''ב מדוע בכלל כל זה לא הזכיר את איסור יציאת החתן לסחורה
וראיתי להרב בינת אדם (שם) שהעיר בזה וכתב שהרמב''ם השמיט הלכה זו משום שכתב בהמשך דבריו שהיוצא לצבא עובר בשני לאוין והיוצא לסחורה אינו ענין לזה שכן אינו עובר בלאו רק בעשה של ושמח עכ''ד אומנם נראה שדבריו לא העלו מזור כי עכ''פ היה לרמב''ם להזכיר זאת כשעסק בפירוש העשה (בהלכה י') ומדוע לא הזכיר שלבד יציאה לערכי המלחמה הוא מוזהר גם שלא לצאת לדרך או לפרוש לזמן מרובה ומדוע לא הזכיר את מצות ההתיחדות עם אשתו וע''ע גם במה שהעיר השדי חמד על דבריו (שם סד''ה ולפי) ובשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב סוף אות ה בהע') והגרע''י בתשובה בקובץ בית הלל (שם עמ' כ).
וראיתי להרב דברי מרדכי קריספין (אהע''ז סי' ג) שנשאל בענין זה וכתב דאף הרמב''ם ס''ל שאינו אסור אלא יציאה לצבא וסיוע בצרכיה וחזר בו ממה שכתב (בספר המצות ל''ת שיא) שחתן אסור לצאת לסחורה לצורכי עצמו ולכן לא הזכיר דין זה בהלכותיו עכ''ד וכעי''ז כתב בשו''ת חתם סופר (אהע''ז ח''ב סי' קנה) ובשו''ת שבט הלוי (ח''ב סי' קח) ע''ש
אומנם לולא דמסתפינא מכל הקדושים אשר בארץ המה אמינא כי דוחק גדול לומר שהרמב''ם יחזור בו מהלכה זו שכתבה פעמיים בספר המצות והעתיקוה רבים מרבותינו הראשונים ונראה שטעם דבר השמיטה הוא לפי שלא הוצרך הרמב''ם לכתוב זאת בהלכותיו שדבר פשוט הוא ולמד מק''ו שאם מצורכי הצבא וחובות הציבור פטרתו התורה בכדי שישמח את אשתו ק''ו שלא יצא לצורכי עצמו.
וסמך גדול מצאתי לזה במנין המצות (שבריש הלכ' מלכים אות יח-יט) וז''ל ''להיות נושא (-כצ''ל) ובונה ונוטע כרם שמחים בקנינם שנה תמימה ומחזירים אותם מן המלחמה ולא יעבור עליהם דבר ולא יצאו 'אפילו' לצורכי העיר וצורכי הגדוד ודומה להן'' ובאומרו 'אפילו' נראה שכיון לומר שלא מבעיא שלצורכי עצמו אינו רשאי לצאת אלא אפילו למילוי חובות הציבור אינו רשאי ויש לומר שכתב את העיקר ופטר את הטפילה בק''ו
ובס''ד כעין זה מצאתי לחכם אחד (הו''ד בשו''ת דברי מרדכי קריספין שם) שכתב ללמוד את איסור יציאת החתן מק''ו שאם מדבר הצבא שמעלתו גדולה שזוכה לו ולבניו עד עולם (כמ''ש הרמב''ם שם הלכ' טז) הוא פטור מפני מצות נקי יהיה לביתו כ''ש שמפני מצוה זו לא יהיה רשאי לצאת לסחורה ואפי' ברשותה לא יהיה רשאי שעובר אעשה דושמח את אשתו[21]
סוף דבר אף שהשמיט הרמב''ם הלכה זו בהלכות מלכים אין לנו הכרח שהוא מפני שחזר ממנה ואפשר שעדיין החתן באיסורו עומד מלצאת לסחורה ושאר עסקיו ואחר שדברי הרמב''ם התפרשו בזה לאסור בשני מקומות בספר המצות וגם רבים המה הראשונים שג''כ תפסו כך להלכה לאסור בזה הרי שיש לנו להעמיד הדין על כנו לאסור איסר על החתן לצאת במשך שנתו הראשונה לצרכיו ועסקיו וכדעת החינוך רש''י התשב''ץ וספר הבתים ועוד מרבותינו הראשונים.

| ביטול מצות עונה |​

ט. ובעיקר הענין נראה לאסור יציאה לדרך משום טעם נוסף כי מלבד מצות נקי יהיה לביתו עוד יש לחוש בדבר מפני ביטול מצות פריה ורביה ועונת אשתו וזאת על פי מה שכתב מרן בשו''ע (באהע''ז סי' עו סעי' ה-ו) וזו לשונו ''יש לאישה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה'' והוסיף ''האישה שהרשת את בעלה אחר שנישאת שימנע עונתה הרי זה מותר בד''א בשקיים פו''ר אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים'' והוא מדברי הרמב''ם (אישות פי''ד הלכ' ב) הא קמן דאם אין האישה חפצה ביציאת הבעל וביטול עונתה רשאית היא לעכב עליו ואף אם מוחלת ומרשה את בעלה מ''מ כל שלא קיים פו''ר לא מועלת לו מחילת אשתו עפ''ז כתב בס' אבק דרכים שם שאין להתיר למי שנשא אישה לצאת אפילו לדבר מצוה כיון שחייב בפו''ר כמו שכתב מרן בסי' עו שם ובפרט שנתבאר בסימן הקודם (אות י) שעיקר מצות ושמח לדעת רבים מהראשונים היא בהיותו מצוי אצלה לקיים מצות עונה כפי חשקה ורצונה וזה לא יתכן בהיותו יוצא חוצה מביתו ונמצא מבטל מצוה זו
אלא שראיתי להרב דברי מרדכי (שם והו''ד בשו''ת רב פעלים ח''ג אהע''ז סי' ט) דאזיל כל בתר איפכא ודייק ממה שכתב מרן שמועלת נתינת רשות ולא חילק בין שנה ראשונה לשניה שמעינן מינה דכל שהאישה מרשה את בעלה לצאת אין בדבר חשש כלל מצד מצות עונה אפילו בשנה ראשונה ובסו''ד הוסיף שצ''ל שדעת מרן והרמ''א הנ''ל הם היש אומרים שהביא החינוך דמהני מחילה לצאת אפילו לזמן מרובה ונקטינן כוותיהו ע''ש ומדבריו אתה תחזה שאף הוא חשש ביציאה לדרך משום ביטול עונתה רק כתב שמסתימת דברי הרמב''ם ומרן נראה שעכ''פ תועיל מחילתה
והנה מה שכתב בפשיטות דתהני מחילה היינו דוקא אחר שקיים פו''ר (כגון באישה שניה) שכן בדברי הרמב''ם ומרן שם נתבאר דהא דמהני מחילתה היינו דוקא אחר שקיים פו''ר אבל בלאו הכי בועל בכל עונה ובכלל נראה כי מה שכתב לדייק מסתימת דברי הרמב''ם שלא חילק בין שנה ראשונה לשנה שניה דמשמע דלעולם מהני מחילה הנה לענ''ד איכא למידק איפכא ממה שכתב (בהלכ' מלכים פ''ז בהלכ' י) שחתן בשנתו הראשונה אינו יוצא לצבא ולשאר חובות הציבור וכו' ע''ש וממה שסתם ולא התיר כאשר מחלה לו משמע דאף במחילתה אינו רשאי לצאת ונראה שבהלכות אישות סתם דבריו וסמך על מה שנתבאר בהלכות מלכים שבשנה הראשונה אין החתן רשאי לצאת כלל אפי' במחילתה וכי''ל גם בדעת מרן שהעתיק וסמך להלכה על דברי הרמב''ם בזה.

| להיכן אינו רשאי לצאת |​

י. והנה אחר שהתבררה ההלכה ויצאה לאור צדקה שאין החתן רשאי לעזוב את אשתו ולצאת לדרך במשך השנה הראשונה חלה עלינו חובת ביאו'ר מה הוא שיעור דרך רחוקה שנאסר החתן לילך בה
והנה בספר החינוך (במצוה תקפא) ''שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה כולה ללכת במסעות רחוקים'' ושיעור 'מסעות רחקים' לענין זה שנה ופירש מיד אח''כ (בריש מצוה תקפב) ''שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים'' וכתב בשו''ת דברי יציב (או''ח סי' רעד אות ב) דהיינו טעמא שהקפיד על יציאה חוץ לעיר לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות פ''ד הלכ' ד) וזה גורם לה צער שהולך במקום סכנה וחוזר אחר ימים רבים והוי כיציאה למלחמה
והנה כלשון הזו כתבו עוד מרבותינו הראשונים וכ''כ הרמב''ם בסה''מ (עשה ריד) ''שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא'' וזו לשון רש''י (הו''ד באות ו) ''דין החתן כשהוא נושא אישה באותה שנה צריך לעמוד בעירו שנה שלמה'' וכן הוא בזהר הרקיע לתשב''ץ (אות פד) ''חייב החתן להתייחד עם אשתו שנה אחת שלא יצא מחוץ לעיר'' וכ''כ גם בס' חרדים (ס''פ ו מצ''ע התלויים ברגלים וכו') וכן העתיק בספר אלה המצות למהר''ם חאגיז (סי' תקפב,,) וכן הוא בקצוש''ע (סי' קמט סעי' יג) וכן הוא בספר משמרת המצות ברמזיו (בעשה ריג) וכ''כ החכמת אדם (שם סעי' יט) ומדברי כולם נלמד שאין החתן רשאי לצאת במשך השנה הראשונה חוץ לעירו לבדו
אומנם נראה כי חלוק דורנו מימי קדם כי בזמנם לא היתה היציאה מן העיר תדירה כבימנו גם לא היתה נעשית בנקל להלך ולחזור באותו יום כבזמננו שבין רגע בא ובין רגע הלך בבוקר הוא בא ובערב הוא שב ומעשים שבכל יום הם ומאחר ושיעור זה לא נתבאר בתלמוד רק כתבו כן לפי אומד דעתם כפי מציאות זמנם שסתם מסעות רחוקים היו ביציאה חוץ לעיר הנה נראה לומר בזמננו שאף כאשר נוסע חוץ לעיר אין בדבר חשש רק באופן שיוצא לנסיעה ארוכה ביותר (כגון לצפון או לדרום) או באזורים שוממים חשוכים או דרכים מסוכנות בכל אלו חזר הדין שמאחר ורעיתו דואגת לו ביותר הרי שבזה מתבטלת שמחתה ויש לו להימנע אא''כ מכיר בה שאינה דואגת ומרשתו לצאת בקלות ושמחה שרשאי ויש להסמיך לזה מה שכתב בספר יראים (מצוה רכח והתבאר באורכה לעיל אות ז) ''ושמח את אשתו בכל דברים שהוא יודע שיש לה שמחה'' ולפ''ז ודאי שיש להימנע מזה שכן מצערה

| שיעור הזמן שאינו רשאי לצאת חוץ מביתו |​

יא. וכל זה כאשר יוצא ושב אפילו באותו יום שכן מצערה ומה לי חוזר לימים מרובים ומה לי למועטים וכל זה ממצות ושמח אומנם יש לעיין מה הוא שיעור הזמן שיחשב לזמן מרובה שכתב החינוך שבזה הינו מבטל מצות נקי היה לביתו
וראיתי באזהרות שבריש ספר ארץ חמדה (רייכמן אות ב) שאחר שהביא את דברי החינוך כתב בזה''ל ''ומימי לא ראיתי נזהרים בזה וידוע דהרא''ה בעל מחבר ספר החינוך היה מחבר גדול וכו' לכן אל יהיה קטן בעינך זאת דהוא עובר בכל רגע ורגע על מצות עשה כשנוסע מאשתו תוך שנה ראשונה וכבר כתבתי ואמרתי דעבירה כזאת וכדו' היא יותר חמורה מבועל ערוה או אוכל טריפות מחמת דעבירות האלו יש להם הפסק אבל כאן למשל אם נסע מאשתו על ח' ימים אז בכל רגע ורגע מהח' ימים הנ''ל עובר עבירה גדולה ומבטל מצות עשה דאורייתא בוא וראה אחי וידידי מה שכתוב בשו''ע (יו''ד סי' קנו) שצריך אדם לבזבז חומש מנכסיו כדי לקיים מצות עשה אפילו עשה שהוא רק לפי שעה כמו אתרוג וכדו' מכ''ש מצות עשה הנ''ל דהוא בכל רגע ורגע וגדול עשה שדוחה ל''ת שבתורה כידוע וכו' לכן כל מי שנגע יראת ה' בלבו ישב בשנה הראשונה בביתו לבטח ודי בהערה זאת עכ''ל בקצרה וע''ע שם
והנה דבריו הקדושים לפידים יהלכון בחומר מצוה זו וממה שכתב בתוך דבריו שאם הולך על ח' ימים ויותר הרי שעובר בכל רגע ורגע על ביטול מצות עשה הנה מדבריו אתה תחזה ששיעור ימים מרובים הוא ח' ימים ומעלה[22]
וראיתי בספר שיעורים לרופאים זילברשטיין (ח''א סי' ד) לענין רופא בשנה הראשונה אם יהיה ראשי לטוס להשתלמות בחו''ל וכתב עפ''ד החינוך הנ''ל דלימים מועטים שרי ומסיק שם שימים מועטים אפשר דהיינו עד חודש ימים [ועי' בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ו סי' רצז ס''ק יט) דהיינו דוקא בגוונא שאינו יכול לדחות זאת לבתר הכי אבל אם יכול לדחות אפילו לימים מועטים יש לאסור] וכעי''ז כתב בשו''ת בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות ט) דיום ודאי שרי ואולי עד חודש ע''ש.
ולענ''ד ונראה דהכל לפי דעת האשה שיש אישה שימים מרובים למועטים יחשבו לה ויש להפך והכל לפי הענין כל שלא מתבטלת שמחתה וכמדוקדק מלשון החנוך ''על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה'' והיינו בעוד אשתו עדיין בשמחה והכל לפי הענין [ויש עוד לעיין בזה לפי הטעם שכתב שם מה הוא השיעור וצ''ע].

| יציאה לדבר מצוה |​

יב. אומנם נראה כי כל זה ביוצא לדבר הרשות אומנם יש לעיין האם גם דבר מצוה בכלל זה והנה בספר החינוך כתב ''ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה, או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה'' ויש לעיין אם מה שכתב בסוף דבריו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה קאי דוקא על איוצא לשמוח עם רעיו או גם ביוצא לדבר מצוה
וראיתי בשו''ת חת''ס (אהע''ז ח''ב סי' קנה ד''ה ונ''ל ונדפס גם בחדושיו על המצות מצוה תקפב) שכתב בפשיטות שלדעת החינוך שרי לדבר מצוה לכתחילה אפי' לימים רבים ע''ש וכ''כ גם בס' ארץ חמדה (שם) דשרי לכתחילה לצאת לדבר מצוה ולא חילק בין ימים רבים למועטים
ובשו''ת חת''ס שם כתב להוכיח דשרי לצאת לדבר מצוה כדמצינו בש''ס (כתובות סב:) דאזלי לבי רב ומשמע מיד אחר הנישואין וכן בדין דלא עדיף מיוצא צבא דלמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו יוצא וה''נ לת''ת ואפילו למזונות נמי דהו''ל מצוה כמבואר בש''ס (מוע''ק יד.) ואפילו להרווחה נחשב בזה''ז למזונות כמ''ש הרמ''א (בס''ס רמח ובט''ז שם ס''ק ה וכן הוא בשו''ת אבקת רוכל סי' קפב ד''ה ואומר) וליכא קפידא אלא לטייל אבל לסחורה הכל הוי דבר מצוה ולכה''פ נטילת רשות מהני כמ''ש החינוך לחד דעה ואין להחמיר בזה כי העיקר לענ''ד כמ''ש לעיל בדעת רוב הפוסקים'' עכ''ד ובס''ד מצאתי גם להגאון ר''י סיד בספרו נר מצוה (סי' יא אות קל ד''ה ד''ה ולי) שהביא ראיה זו ממלחמת מצוה וסמך עליה בכל כוחו ע''ש וכן ראיתי שתפס להתיר בפשיטות לצורך מצוה בשו''ת שמחת כהן (אהע''ז סי' נו) וכעי''ז כתב בשו''ת שבט הלוי (ח''ב סי' קח) דשרי לעלות שבוע אחד לארץ ישראל בגוונא דהוי מצוה ע''ש וכן הסכים להלכה בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב סוף אות ז) וע''ע בשו''ת באר המים (סי' עג).
אומנם ראיתי בס' אבק דרכים שתפס לאסור אפי' לדבר מצוה ונראה שהבין כך מלשון החינוך הנ''ל ולולא דמסתפינא אמינא שכן בדין שאין להתיר לצאת אפי' לדבר מצוה חדא דעוסק הוא בשמחת אשתו והיאך יניח המצוה וילך לו לקיים מצוה אחרת וכעי''ז כתב בספר אבק דרכים (שם) זאת ועוד דהוי מצוה עוברת שכן אינו מצוה להיות נקי לביתו אלא בשנה הראשונה
אומנם עומדות לנגדנו קושיות החתם סופר כחומה בצורה ערוכה בכל ושמורה דאם איתא דאף לדבר מצוה אינו רשאי לצאת מפני מה מוציאין חתן מחדרו וכלה מחופתה למלחמת מצוה הא אף מדבר מצוה פטור הוא ובמחשבה תחילה אמינא דשאני התם דהוי מצוה דרבים המוטלת על כלל ישראל להילחם ועדיפא ממצותו הפרטית של החתן וכעין המבואר במועד קטן (יד:) דעשה דרבים עדיף ע''ש ובס''ד ראיתי שכ''כ גם הגאון האדר''ת לדחות כדאמרן בקובץ יגדיל תורה (סי' קכג נדפס בספרו חשבונות של מצוה מכון י''ם) וכעי''ז מצאתי בס' מנחה חריבה (עמ''ס סוטה פ''ז ואמ''א) ע''ש אומנם אין אנו צריכים לזה שכן ילפינן מדרשה שכל הנך הפטורים מלצאת לצבא וחוזרי מערכה מלחמה אינו אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה כמ''ש בספרי (ריש פ' כי תצא) דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר והו''ד בפרש''י עה''ת (שם) וע''ע במלבי''ם (ריש כי תצא) דדריש לה דבמלחמת רשות איירי קרא מדקאמר 'כי' תצא ע''ש ולפ''ז י''ל דשאני מלחמת מצוה דחייבה רחמנא אבל לעולם לשאר מצות אינו יוצא
ומה שכתב להוכיח מדאיתא בכתובות (שם) דאזלי לבי רב וכו' וחזינן דשרי אפילו תוך השנה הראשונה הנה באמת תיפול על הנך אמוראי אמאי לא חשו למצות ושמח את אשתו דקיי''ל (מוע''ק ט.) שכל מצוה שא''א לעשותה ע''י אחרים מבטלים מתלמוד תורה עבורה וה''נ הכא אומנם נראה שיבואר ע''פ מ''ש התוס' (שם בע''א ד''ה אלא) דכל הנהו דאזלי אחר החתונה למשך כמה שנים ללמוד ''בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות ת''ח ואדרבא אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה'' וזו שמחתם ואפשר שאף החינוך לא אסר אלא במי שנתרצתה ע''י מחילה וכמו שכתב החינא וחסדא שם שאפשר שאינה מוחלת בלב שלם אבל כשנישאת על דעת כן ושמחה בזה אין לך מחילה גדולה מזו ואף ביטול מצות ושמח אין כאן שזו שמחתה ולפ''ז מצינו פתח פתוח עכ''פ ביציאה לדרך אפילו לזמן מרובה היכא שיש לה בדבר שמחה כמבואר וע''ע מ''ש האדר''ת (שם) שאפשר דהתם שאני דהוי לצורך ת''ת דרבים.

| אם מועלת מחילה |​

יג. והנה פש גבן לעיוני האם על אף האיסור על החתן לצאת במשך השנה הראשונה האם עכ''פ הבחירה ביד האישה למחול על שמחתה ולהרשות את בעלה לצאת או שגם מחילתה אינה מועלת ושורש הספק בזה הוא אם מצות התורה בהיות החתן נקי לביתו הינה חוב ושיעבוד של החתן לאשתו או מצוה זו ככל מצות התורה כמצות האב למול את בנו כך מצותו להיות שנה ראשונה נקי לביתו לשמוח עם אשתו ולא תועיל מחילתה
והנה כבר נתבאר שכל שלא קיים פו''ר לא מועלת מחילתה אומנם באופן שע''י יציאתו לא יבטל את עונתה כגון בזמן האיסור או לזמן מועט או באשתו מעוברת וכיוצא האם עכ''פ תועיל מחילתה על חיובו להיות עמה
וראיתי להרב חכמת אדם (שם) שכתב בפשיטות שרשאית למחול כשם שרשאית למחול על שמחת ימי המשתה (כדאיתא בריש סי' סד באהע''ז) ע''ש וכן העתיק בקיצור שולחן ערוך (סי' קמט אות יג) וכ''כ לצדד גם במלאכת הקודש לר' שלמה טולידנו (הו''ד בחינא וחסדא ח''ב דף רל ע''ד ד''ה ולענין) וכן ראיתי להרב דברי מרדכי קריספין (שם) שעל דברי מי שכתב שלא מועלת מחילתה השיב דאחר שמחלה לו פשיטא שרשאי לצאת שכיון שיוצא ברשות שמחה מה זה עושה הרי מחלה ע''ש
אומנם נראה כי הדבר נפתח בגדולים וזו לשון החינוך (סוף מצוה תקפב) ''ועובר על זה ופירש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה ומ''מ הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה ויש אומרים שבמחילתה מותר'' עכ''ל הא קמן שנחלקו בזה קמאי שדעת החינוך בסתם שאינו רשאי לצאת אפילו במחילתה והביא יש אומרים שמחילתה מועלת.
ונראה שטעמו של החינוך בזה שלא מועילה מחילה הוא לפי מה שכתב לפני כן בטעם מצות התורה במצות נקי יהיה לביתו שהוא בכדי שיתאחד וירגיל האיש עם אשתו ושוב לא יפנה לבו לאישה אחרת ע''ש וא''כ היוצא לדרך אף ברשות אשתו מ''מ ביטל התאחדותם והתקשרותם וביטל עשה זה ומה שסיים ויש אומרים שבמחילתה מותר יבואר על דרך שנתבאר לעיל דס''ל שענינה של מצוה זו משום שמחתה וכשמוחלת בלב שלם וזה רצונה הרי זו שמחתה
גם עי' בשדי חמד (שם ד''ה ולענין) שכתב שלטעם החינוך הנ''ל מסתברא דלא מהני מחילה אומנם לפ''ד הרדב''ז שהתיר לצאת לסחורה ע''כ דלא ס''ל כהך טעמא ולפ''ז י''ל דמהני ליה מחילה ע''ש ויש לומר דס''ל כהך יש אומרים שהביא החינוך הנ''ל וע''ע בס' דברי צדק (עמ' ע) בביאור המחלוקת וע''ע במה שנתבאר בס''ד בסי' הקודם (אות ד)
והנראה בזה דכיון דהך פלוגתא הוי בשל תורה נקטינן בה לחומרא מה גם שיש לומר שעל פי רוב אין מחילתה באמת ובלב שלם וכמו שהעיר בחינא וחיסדא (שם) שי''ל שמה שנותנת לו רשות הוא בע''כ ושלא בטובתה כיון שאינה יכולה להפציר בו שאם אינה נותנת לו רשות תיהיה שנואה בעיניו ויבאו לידי קטטה ומחלוקת ובפרט בשנה ראשונה של הנישואין והוי צערא דגופא שלא ניתן לימחל ומה''ט נראה דסובר הרב החינוך שאפי' ע''י מחילתה לא מהני עכ''ד גם במנח''ח (מצוה תקפב בסו''ד שם) תפס בפשיטות דלא מהני מחילתה ע''ש [ונראה שהוא ע''פ מה שהניח שם שטעמא של מצוה זו משום גזירת מלך ואינו תלוי בה ע''ש]
וכך כתב בשו''ת רב פעלים (שם) להורות כדברי החינא וחסדא הנ''ל שאין להקל בזה אפי' במחילתה זולת מי שאין לו מקום להתפרנס בעירו אפילו מדוחק אז מותר לו לצאת דהוי כפקוח נפש שדוחה כל התורה כולה ע''ש והגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ד אהע''ז סי' ח סוף ד''ה ולכאורה) כתב להקל ע''י מחילתה רק במקום צורך פרנסה ע''ש[23] ונראה שהיה זה בצירוף דעת הרדב''ז אולם אחר שנתבאר שהסכמת רובא דקמאי לאסור יציאה גם לצורכי עצמו נראה שאין לסמוך על מחילתה רק במקום צורך גדול ובלבד שלא יבטל ע''י זה את עונתה. ובס''ד ראיתי שכ''כ גם בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות יג) אם לא שפרנסתו דחוקה בעירו ודוקא בזמן שהיא אסורה ע''ש וכן נראית דעת הרב ציץ אליעזר (חי''ט סי' מא אות ט) ע''ש.
ואסיים בדברי הרב פלא יועץ (ערך אהבת איש ואישה ובערך מחשבה) ''ומכלל האהבה שלא ירחיק נדוד בארץ רחוקה זמן וזמנים כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו עוד בה צערא דגופה לאשתו כי עזה כמות אהבה ובהפרד ממנה בעלה היא כעניה סוערה חיי צער תחיה ולפחות יזהר לפייסה בדברים באיגרת שלומים למרס בדם האהבה ואשר תשיג ידו הן ישלח איש כפעם בפעם חפצים להחיות לב נדכאים ולשמח את נפש אשתו ולהפיג צערה ולמצוה רבה תחשב אם מעט ואם הרבה'' ''ומי האיש החפץ חיים אם מצטרך להיות נושא ונותן בעיר אחרת זמן ארוך יקבע דרתו אל המקום אשר שם יהיה רוח ללכת אשתו עמו ואף אם בעבור זה תתרבה לו ההוצאה אל יחוש כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו וטוב מלא כף נחת ממלא חופנים עמל ורעות רוח וכבר יש חרם מרבנו גרשום שלא לישב יח' חודשים חוץ לביתו (הו''ד בבאר הגולה יו''ד ס''ס שלד) ולית דחש לה ולא ידענא טעמא והיא לא תצלח כי השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה ואף שזה נאמר על מי שאינו נשוי גם זה בכלל עכ''ל וע''כ בס''ד


| סוף דבר |
אין החתן רשאי לצאת במשך כל שנתו הראשונה לנשואיו למסעות רחוקים לימים רבים והוא נלמד ממצות נקי יהיה לביתו שמצותו להתייחד עם אשתו כל משך השנה הראשונה ואף לדבר מצוה אינו רשאי לצאת שכן העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן אפי' במחילת אשתו והסכמתה אינו רשאי לילך
אומנם אם יוצא למקום קרוב רשאי לצאת אפילו חוץ לעירו וכן לכל מקום שאין אשתו חוששת בו משום סכנה רשאי לצאת ובלבד שלא יצא לזמן מרובה [ועי' בגוף התשובה בשיעור זמן מרובה באות יא] ע''כ בס''ד[24]

נספח
ביאור אזהרות התורה במצות לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר
| אם הך קרא דלא יעבור עליו הוא מקושר עם שלפניו|| תיבת 'עליו' אם חוזרת על הצבא או על החתן || אם יש בדבר שני מצות שונות |
​

| אם הך קרא דלא יעבור עליו הוא מקושר עם שלפניו|​

א. הנה נתבאר (באות ב) שנחלקו הראשונים אם החתן אסור רק בהתעסקות בצורכי הצבא או שנאסר בכל חובות הציבור ועפ''ז נראה לבאר לשון המקרא (דברים כד, ה) ''דכתיב כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר'' כי לפי דברי רש''י שלא אסרו אלא התעסקות בצורכי הצבא נראה ש'לא יעבור עליו' הוא מקושר עם שלפניו וקאי אדבר אצבא שלא יעבור האיש הזה עליו היינו על הצבא לכל דבר מעניני הצבא בין לסיפוק מים ומזון ובין לתיקון הדרכים וכך נראה מפרושו לתורה (שם) וכמו שכתבו לבאר בדעתו מהר''ש אלמושנינו במחברת הקודש (שם) ובפ' משיח אלמים (ע''פ רש''י שם).
אומנם לפ''ד הרמב''ם ודעימיה שהחתן אסור לצאת ולהשתתף בכל חובות הציבור נראה דהך קרא דלא יעבור עליו הוא באפי נפשיה ולא קאי אצבא כלל ואות ל' שבמילת 'לכל' יתירה היא וכמו שפרשו ר''א בן עזרא והחזקוני (עה''ת שם) ור''ל דלא יעבור עליו כל דבר והיינו שפטור מכל עול וחובות הציבור. וע''ע בס' דבר שאול (שם סוף אות לא).

| תיבת 'עליו' אם חוזרת על הצבא או על החתן |​

ב. ועל דרך זו נראה להוסיף לבאר מה שמצינו שנחלקו רבותינו אם אזהרת התורה הינה על החתן או על מנהגי העם ושוטריו שלא יחייבו החתן לצאת (עי' באות ג) ונראה שמחלוקת זו תלויה במחלוקתם הנודעת של רש''י (שם) והרמב''ן (עה''ת שם) בפירוש תיבת 'עליו' שבפסוק ''ולא יעבור עליו לכל דבר''
כי רש''י פירש הך קרא כתב בזה''ל ''ולא יעבור עליו- דבר הצבא. לכל דבר- שהוא לצורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן הדרכים אבל החוזרים מערכי המלחמה ע''פ כהן מספקים מים ומזון ומתקנים הדרכים'' ומדבריו נראה שמפרש דלא יעבור עליו היינו לא יעבור דבר הצבא עליו על האיש הזה הנושא אישה וכן דקדק הרא''ם מדבריו וכן נראה ממה שפירש לבתר הכי דעליו אינו עובר אבל החוזרים וכו' שנראה שרמז לדרשת הגמ' (בסוטה שם) למעט מתיבת 'עליו' דשאר החזורים מערכי המלחמה מספקים מים ומזון ויתכן זה רק אי נימא דעליו קאי אנושא אישה וכמ''ש השפתי חכמים
וכ''נ מדברי הסמ''ג (לאוין רל) שכתב ''שלא יצא בצבא כלל ולא יעבור עליהם שום עול מן הצבא'' ומשמע דמפרש לקרא כמבואר דלא יעבור הצבא על האיש הזה ועל פי זה נמצא כי אזהרה זו בהכרח הינה על הצבא מנהיגיו ושוטריו שלא יעברו על זה שנשא אישה ונמצא בשנתו הראשונה.
ג. אומנם הרמב''ן עה''ת הביא את דברי רש''י הנ''ל וכתב שלפ''ז מילת עליו קאי וקיימא על הצבא הנזכר והכי קאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביע את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון עכ''ד ונמצא שמפרש דלא יעבור היינו 'לא יעבור' האיש הזה 'עליו' היינו על הצבא בשום ענין ולפ''ז הוא אזהרה על האיש וכדעת הריא''ז.
אלא שכבר תמה בזה הרא''ם על דברי הרמב''ן שלפרושו דעליו קאי אצבא א''כ מאי פריך בסוטה שם ''דמאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי'' הא אי אפשר לכתוב 'עליו' בלי שיזכיר מקודם הצבא ועוד דבגמ' שם מיעטו דעליו הוא דאינו עובר אבל עובר הוא על שאר החוזרים מערכי המלחמה ומשמע דעליו קאי אאיש דקאי בצבא וממעט אנשים .
ובאמת שדברי הרמב''ן בזה לפום ריהטא קשים להולמם דהיאך נעלמה מעיניו סוגיה ערוכה בסוף סוטה וכבר עמד על זה הלחם משנה (בפ''ז מהלכ' מלכים הלכ' יא) וכתב שצ''ל שאין כונת הרמב''ן לפרש כן לדעת רבותינו בגמ' רק פירש כן פשט הכתוב ע''כ
אומנם אף שבדברי הרמב''ן אפשר קצת לדחוק כן אך מה נעשה ביום שידובר בנו מדברי הריא''ז (בסוטה פ''ח הלכ' יא) שמדבריו מבואר שנקט כן להלכה שהחתן הוא המוזהר באזהרות אלו ובהכרח שפירש כדעת הרמב''ן וכנ''ל זאת ועוד שאף בדברי הרמב''ן גופא לא משמע שבא לפרש רק פשט הכתוב כמו שכתב המגיד משנה כמו שהעיר החיד''א בשו''ת חיים שאל (ח''א סי' צג אות ד) שנראה מדבריו שכתב כן לדעת רבותינו ע''ש וצ''ע וכן ראיתי שהעיר הרב יצחק ירנן גאטייניו (ע''ד הרמב''ם שם) ע''ש וע''ע מה שכתב לבאר את דברי הרמב''ן הרב נחלת יעקב (סולוניק עה''ת שם).

| אם יש בדבר שני מצות שונות |​

ד. והנה המעיין בספר המצות של הרמב''ם יראה כי אף שיש בדבר שני אזהרות מ''מ מנאם (בל''ת שיא) למצוה אחת וביאר דבריו ''וכבר ביארנו שלא כל מה שיתחייבו עליו שני לאוין יהיה שתי מצות'' אולם הרמב''ן בהשגותיו לשם תמה בזה וחלק עליו בזו הלשון ''ואני אומר שהם שתי מצות באמת לפי שהמוציא חתן למלאכה מן המלאכות עובר בלאו והוא דלא יעבור עליו לכל דבר אבל המוציאו שיביאנו במלחמה עובר בלאו אחר מוסף על הראשון וכגון זה הם נמנים שתי מצות'' עכ''ל והענין הוא כי אף ששני האזהרות הללו נאמרו על עניני המלחמה מ''מ מאחר וכל אזהרה נצרכת לענין אחר כי קרא דלא יצא בצבא נצרך לאסור יציאה למלחמה וקרא דלא יעבור נצרך רק לאסור סיוע בצורכי המלחמה כסיפוק מים ומזון הרי שבכה''ג חשיבי כשני מצות ואכן כך מנאם הבה''ג (במנין המצות רנח רנט) וכן הוא באזהרות לר''י בר ראובן כמ''ש בס' נתיב מצותך (,,)
ובאמת שדברי הרמב''ם צ''ב ביאור בזה שמאחר ובכל אזהרה יש מה שאין בחברתה א''כ היה לו למנותם כשני לאוין ואבן הפינה בישוב דרכו ושיטתו של הרמב''ם הינה תשובתו של הרב מגילת אסתר (בסה''מ שם) שטרח להעמיד דרכו ושיטתו של הרמב''ם שלא אסרו סיפוק מים ומזון אלא לצורכי הצבא וכמו שכתב הסמ''ג (ל''ת רל) אבל כשאינו לצורך הצבא אינו עובר עליו ונמצא שלא הזהירה התורה אלא שלא יטרח בצבא הן בלחימה והן לסיפוק צורכי המלחמה כך שהעושה אחת מאלו עובר לעולם בשני האזהרות יחד ושפיר מנאם הרמב''ם למצוה אחת שלא לטרוח בעניני המלחמה עכ''ד וכיון מדנפשיה לדברי התשב''ץ בספרו זהר הרקיע (אות קז) שהרמב''ם ס''ל שעובר בכל אחד בשני לאוין וההרמב''ן ס''ל שהמספק מים ומזון אינו עובר בלא יצא בצבא עכ''ד וה''ז כמבואר
ומה שכתב שלא אסרו אלא התעסקות בצורכי המלחמה אכן כך מורה לשון הסמ''ג (שם) ''שלא יצא בצבא כלל ולא יעבור עליהם שום עול מן הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן את הדרכים'' וסיים ושני לאוין אלו ענין אחד הוא'' הרי שלא אסרו טרחה אלא מעניני וצורכי הצבא.
אומנם נראה שתירוץ הרב מגילת ספר לא יהגה מזור כי בלשון הרמב''ם נתבאר (עי' באות ב) שאף טרחה שלא מעניני המלחמה כלל התרבתה מקרא 'דלא יעבור עליו' ופרשנו הפסוק לדעתו שר''ל 'ולא יעבור עליו כל דבר' ונמצא שאזהרת לא יעבור מרבה גם טרחות שלא מעניני הצבא ובכה''ג היה לנו למנותה כאזהרה נפרדת ולפ''ז הדרא קושיית הרמב''ן לדוכתא מדוע לא מנה הרמב''ם שני אזהרות אלו בשני מצות שונות אחר שיש בזו שאין בזו.
ה. והקרוב אלי כי לפי דברי הרמב''ם אזהרת ''לא יצא בצבא'' אינה מצוה לחתן אלא לראשי הצבא ומנהיגיו לפטור החתן מהעסק בצורכי הצבא (כמו שיתבאר בסמוך) ומוסיף עליו קרא ''לא יעבור עליו לכל דבר'' ומפרש שלא רק מהיציאה לצבא יש לנו לפוטרו אלא גם מכל שאר עמל וטורח שהם חובות הציבור ובא זה ולימד על זה שגם מצות לא יצא בצבא לאו דוקא צבא אלא יש לנו לפטור את החתן מכל עמל מחובות הציבור כסיפוק מים ומזון ותיקון הדרכים וכ''כ גם בדעתו בס' דבר שאול (סוטה סי' סו אות לב) וכעי''ז כתב הגרי''פ פערלא בביאורו לרס''ג (בסה''מ שלו לאוין קנה סד''ה אלא) שבא זה ולימד על זה ע''ש.
ובהכי ניחא דנמצא דבין המוציאו לצבא ובין המוציאו לשאר טרחות עובר בתרי קראי דלא יצא בצבא ובולא יעבור עליו ומש''ה מנאם הרמב''ם במצוה אחת וע''ע מ''ש ליישב הרב לב שמח (ע'ל סה''מ) ומ''ש להשיג על דבריו בתועפות ראם (ע''ס יראים מצוה רכח) והרב מעיני חכמה (דף קלב) וע''ע בשו''ת חיים שאל (ח''א סי' צג אות ה) שו''ר שהאריך בענין זה הרב פרי אדמה (בהלכ' מלכים שם) עיין עליו ואכמ''ל

---

[1] התחלתי בס''ד חודש טבת וסיימתי בחודש אדר תשפ''ה
[2] ואף שבלא מצות ושמח קאי בחיוב הקמת זרע משום פריה ורביה נראה דאתא מצות נקי יהיה לביתו להזהיר על כך ביותר אף מעבר לשיעור עונתו וכפי כוחו כמבואר להלן (אות י)
[3] ובשו''ת חת''ס שם כתב שלפ''ד ר' מנחם הבבלי ניחא מה שצותה התורה להיות האיש נקי לביתו גם כשבונה בית חדש או נוטע כרם כמו שדרשו חז''ל בסוטה (מג.) אומנם לפי טעמו של החינוך אינו מיושב עכ''ד אומנם נראה כי אף לפי דברי ר' מנחם הבבלי לא מצינו אורכה ומרפא לזה כי זו לשונו בספרו ''שכיון שדעתו על האשה החדשה לא ילחם מלב ומנפש שהרי חצי גופו נשאר בבית והיאך ילחם בחצי גוף'' עכ''ל ומבואר שאף הוא לא נתן טעמו בזה רק לנושא אישה דהיאך ילחם בחצי גוף וודאי שאינו שייך בבית וכרם והדרא קושיה לדוכתא אומנם שוב ראיתי מה שכתבו בעלי התוספות עה''ת בספרם מושב זקנים (שם) דלהכי נקט קרא אלו השלושה דוקא לפי שיש לו געגועין עליהן'' ע''ש וע''ע בחיזוקני (עה''ת שם) ומזקנים אתבונן כי טעם זה שייך אף בבית וכרם והם תנא דמסייע חת''ס הנ''ל.
ובעיקר הקושיה ע''ד החינוך מבונה בית ונוטע כרם הנה כבר העיר בזה המנח''ח (שם) אומנם יש לומר שהחינוך לא בא ליתן טעם אלא לפי פשט המקרא דאיירי בנושא אישה וכצ''ל לדעת הרמב''ם (בעשה ריד) שהשמיט את דין הבונה בית ונוטע כרם ועל כורח משום שלא נזכרו בפסוק וש''ר שכ''כ בספר ברית משה (ע''ס הסמ''ג ל''ת רל) וע''ע גם בספר אור אברהם (ע''ס המצות עשה ריד אות א) דס''ל לחינוך והרמב''ם דבבית וכרם ליכא מצוה רק פטור מלילך לצבא משא''כ בנושא אישה ע''ש וי''ל וע''ע בס' דבר שאול (סוטה סי' סו אות לג). ועכ''פ יש לומר שבהנהו יפרש החינוך טעם הפטור משום שאין דעתו מיושבת כנ''ל וכ''כ החת''ס בסו''ד או דכך היא גזירת מלך כמו שכתב המנח''ח שם
[4] והן עתה ראיתי בספר דברי צדק (הנדפס עם ספר פועל צדק לש''ך על מצוה תקפב אות ו) שכתב להצדיק דברי הרב חינא וחסדא דאף אי דרשינן טעמא דקרא מ''מ אינו מועיל רק לבאר את גדר המצוה אבל לא לחדש מצוה על זמן שלא נאמרה ומה גם שי''ל שאף לחינוך הוא דוקא בשנה הראשונה דאיכא שמחת חתונה משא''כ אחר שנשכחה שמחת חידוש הנישואין עכ''ד ודבריו נפלאו ממני כי היא גופא אתא הך טעמא דקרא לבאר את גדר המצוה שנאמרה למשך שנה אחת בין בשנה הראשונה ובין בשניה ומה שכתב שי''ל שאף לחינוך כבר בטלה שמחת חידוש הנישואין ואפשר דהוי מעות לא יוכל לתקון הנה נראה דזה אינו שאף החינוך לא תלה זאת בשמחת חידוש הנישואין (כמ''ש האברבנאל) רק מטעם הרגל הטבע עמה כמו שכתב בלשונו בטוב טעם ע''ש [אומנם יש להעיר בזה כי ממה שכתב החינוך ''ועובר על זה ופירש ממה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה'' וצ''ב אמאי הוי ביטול עשה הא יכול להשלים משך הזמן שביטל אחר השנה הראשונה וע''כ צ''ל דלא מהני תשלומים וכן יש להעיר מלשון רש''י (במעו''ק ט. ד''ה שתא) אומנם זה אינו שכן אף לדעת החינוך לבד מעצם הענין שירגיל בה שזה אכן יכול להשלים אף אחר השנה הראשונה עוד בה מצוה עליו שישמחה כמו שסיים שלענין ''שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת נוהגת בכל מקום ובכל זמן'' ועל זה כתב שאם פירש הרי ביטל את מצות השמחה שו''ר שעמד בענין זה באורך בשו''ת בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סעי' עג אות ד בהע') ועמד על לשון ספר החינוך הנ''ל (סוף אות ד) ועי' שם מה שכתב לפלפל אם דומה לחיוב השלמה של עבד לשש שנים לפי מה שכתב המלבי''ם בהתורה והמצוה (מכילתא משפטים פ' א סי' יח) דהא דקי''ל דעבד עברי צריך להשלים לשש שנים אם חלה (עי' קדושין יז.) היינו לפי שקדם המספר לפעולה היינו שש שנים יעבוד ולומר שהוא דוקא שלא יחסר ממנו ע''ש ולפ''ז הכא דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח הנה לענין מצות ושמח קדם המספר לפעולה וי''ל דבעי תשלומים ורק לענין מצות נקי יהיה לביתו ולא יצא בצבא דכתיבי קודם לכן י''ל דלא יהני תשלומים ע''ש]
[5] ואם כי כצ''ל לפ''ד הי''א שהביא החינוך דס''ל דמהני מחילה אומנם נראה כי מצד הסברא אינו מוכרח כמ''ש בספר דברי צדק (שם אות ד) שיש מקום לומר שאף שהיא גזה''כ מ''מ גדר המצוה הוא כעין שמחת יו''ט שחייב הבעל לשמחה ברגל וודאי דלא תהני מחילה דס''ס אינה שמחה [כשם שהוא אינו יכול למחול לעצמו להיות בשמחה וכמו שכתב המנח''ח (שם) שאינו בהכרח תלוי במחילתה וכן הוא בס' אהלי יהודה (על הספרי לוורנו תקפז) שלא מהני מחילתה דס''ס לא שמחה] ע''ש
[6] ועוד יש לציין למה שכתב הרמב''ם (במנין המצות שבריש הלכ' מלכים) ''להיות נושא ובונה ונוטע כרם שמחים בקנינם שנה תמימה'' וחזינן ודאי שאף הבעל בכלל השמחה
[7] עי' בשפת אמת (ר''ה דף ב. ד''ה במשנה בא') ובס' מצות השם קצין (סוף מצוה תקפב)
[8] ושו''ר ראיתי לשון הראקנטי בספר המצות שלו (עמ' סו שנת תשכ''ג) שעיקר המצוה היא שמחת אשתו כי אין השלום והשמחה מצוי כי אם בזמן ההוא ע''ש ונראה דס''ל נמי כדברי היראים הנ''ל
[9] ולפ''ד צ''ל דהא דאמר קרא נקי יהיה לביתו קאי אשלפניו דכתיב ''לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת'' והוא כעין נתינת טעם למה שלא יצא בצבא והוא בכדי שנקי יהיה לביתו וכ''כ האברבנאל (עה''ת שם) בפירוש הפסוק ע''ש
[10] וכאן המקום לציין לדברי הגאון ר' בן ציון אבא שאול באור לציון חכמה ומוסר (ח''ב עמ' תעא) וזו לשונו ''ומה שאמרו 'אל תרבה שיחה עם האישה' ו'באשתו אמרו' השיעור הראוי בזה שישוחח עמה עד שלא תעלה בדעתה מחשבה שאינו מתחשב בה ולכן יקשיב לה ויתענין בשלומה'' עכ''ל
[11] עי' בלשון ספר הבתים (אות ב) לעיל ועי' בביאור הגר''א על משלי (ט, י)
[12] והנה זה יצא ראשונה מהר''י פערלא בבאורו לרס''ג בספר המצות שלו (לאוין קנה) שחקר בטעמו של רס''ג שהשמיט הך עשה דנקי יהיה לביתו וכן העיר כיוצ''ב על השמטת בעל הלכות גדולות (לפי חלק ממפרשיו) וכתב כי ''עיקר מש''כ הרמב''ם וסייעתו דהעשה הוא שלא יצא מביתו כל השנה חוץ לעירו כלל לא אשכחן מקור לזה בשום דוכתא ודעת הסמ''ג דהעשה כמו הל''ת אינה אלא שלא יתעסק בצורכי הצבא וכן נראה דעת הסמ''ק ולהכי השמיט עשה זו ולא מנאה משום שאינה נוהגת בזמן הזה וידוע דהסמ''ק אינו מונה אלא המצות הנהגות האידנא וכן הרי''ף והרא''ש והטור לא הביאו דין זה ועל כורח דס''ל כדעת הסמ''ג שאינו נוהג בזמן הזה ואם כן נראה דזו היא ג''כ דעת רבנו הגאון ז''ל ולהכי לא מנה עשה זו עכ''ל ע''ש ומבואר שטעם השמטת רבותינו הראשונים הטור ומרן השו''ע למצוה זו משום דס''ל שמצוה זו אינה נוהגת אלא בעניני הצבא ואינו נוהגת האידנא. וכדבריו כתב החתם סופר (שם) שהסמ''ק השמיט מצוה זו לפי שלא העתיק אלא הדינים הנוהגים בזמננו וזו אינה נוהגת אלא בשעה שיש מלכות לישראל ונלחמים עם אויביהם ולא בזמן הזה כלל ע''ש וכן מצאתי בס''ד בשו''ת מנחת אלעזר ממונקטאש (ח''ה ס''ס כ ונדפס גם בס' אהל מועד סי' עד) שעמד בענין השמטת הטור וכתב דצ''ל דס''ל שמצות ושמח אינה נוהגת אלא בפני הבית לאיזו סיבה ושוב הביא כן מדברי הרב בעל עיטורי בכורים (ע''ד בעה''ט עה''ת שם) ועוד עיין לו בספרו דברי תורה (מהד' רביעאה אות ו) מ''ש שם וכ''כ גם הערוך השלחן (שם בסוף דבריו) שהפוסקים השמיטו את דברי היראים ואפשר דס''ל שמצוה זו אינה נוהגת אלא לענין פטור מן המלחמה ובביאור דבריהם נראה דס''ל דמאחר וקרא דנקי יהיה לביתו וכו' סמיך לקרא דלא יצא בצבא הרי שיש ללמוד דקרא לא איירי אלא בזמן שיש מלכות לישראל ונלחמים מה שאין כן בזמננו
אומנם אם לדין יש תשובה דהנה בעיקר מה שכתבו ללמוד שאינה נוהגת בזמננו יש להעיר בזה מדברי הגמ' במועד קטן (ט:) שברכו את ר''א בנו של רשב''י ''דלא לתחזי שתא חדתא'' ומפרש התם ''דלא תמות אינתך ולא תנסיב איתתא אחריתי'' ופרש''י (שם ד''ה שתא) שתא חדתא זו שנה ראשונה של נישואין דכתיב כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא'' ואינהו הוו אחר החורבן וחזינן שאף בזמנם קיימו את מצות השנה הראשונה וע''כ שנוהגת היא אף אחר החורבן וכ''כ להוכיח בתועפות ראם (ע''ס יראים מצוה רכח) בשם האדר''ת (וכן הוא לו בקובץ יגדיל תורה סי' קכג) [אומנם י''ל בדוחק דודאי אף לדידהו מצוה זו שייכא האידנא במלחמת רשות ועל זה ברכהו רק שאינה מצויה כ''כ בגלות דרוב מלחמות הם מלחמת מצוה לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם (רמב''ם מלכים פ''ט הלכ' א) והכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (כמבואר שם בפ''ז הלכ' יא) ומשום הכי השמיטו הפוסקים מצוה זו אומנם זה דחק גדול שיברכהו בדבר שאינו מצוי כלל וע''ע בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות ה בהע' שיש להעמיד הברכה על יציאה לצורכי ציבור ע''ש]
ומה שכתבו שאין המכון במצוה זו רק לצורכי הצבא הנה לבד מדברי ר' מנחם הבבלי הנזכר בריש אמיר לא מצינו חבר לדבריהם והמעיין בסמ''ג עיניו לנוחח יביטו שלא כתב כן כלל במצות נקי יהיה לביתו (עשה קל) ורק בלאו דלא יצא בצבא הזכיר (בל''ת רל) שאינו פטורו רק מעניני הצבא ע''ש ואינו ענין לנד''ד ודו''ק זאת ועוד שבשו''ת הרדב''ז (ח''א סי' רלח) הביא את דברי הסמ''ג ולמד מהם שפטור מכל עול הציבור ע''ש וודאי שעול הציבור נוהג אף בזמננו ואינו טעם להשמטת הפוסקים בזה גם מה שכתבו שהסמ''ק השמיט מצוה זו לפי שאינה נוהגת בזמננו הנה נעלם מעיני קודשם דברי הסמ''ק (במצוה רפה) ''לשמח את אשתו כדכתיב ושמח את אשתו אשר לקח'' ואדרבא מדבריו נמצינו למדים שמצוה זו נוהגת אף בזמננו וכבר העיר בזה בשו''ת בצל החכמה (ח''ד סי' עב אות ו בהע') [אם לא שנאמר דס''ל שמצות ושמח לא קאי בדוקא אשנה ראשונה וכמדוקדק בלישנא דקרא וכך אכן נראה קצת מהמשך דברי הסמ''ק ושו''ר שכ''נ מדברי החיי אדם (כלל קמז בנ''א סס''ק א) ע''ש אומנם הוא חידוש גדול ועכ''פ לפ''ז נמצא שאכן לא הזכיר את מצות השנה ראשונה] זאת ועוד שמצאנו שני עדים נאמנים הם היראים (מצוה רכח) והחינוך (סוף מצוה תקפב) דס''ל שמצוה זו נוהגת אף בזמננו וזאת לבד הסמ''ק דלעיל ולאידך גיסא לא מצינו לשום חד מקמאי שיכתוב שמצוה זו לא נהגה האידנא שו''ר בספר חרדים (עשין פ''ו התלויות ברגלים ובכל הגוף ובזמן אות א) שכתב ג''כ שמצוה זו נוהגת אף בזמננו אף שאין יוצאין למלחמה ע''ש וע''ע בס' שלחן העזר (סוף ח''ב סי' יב אות י ס''ק ב) שהאריך להוכיח שמצוה זו נוהגת גם בזמננו ותמה בזה שלא מצינו לשום אחד מן הראשונים שיכתוב שאינה נוהגת בזמננו והיאך מקלים כנגד כל הראשונים הנ''ל שכתבו בפירוש להחמיר ותפסו הסתום כנגד המפורש
גם הלום ראיתי להרב דברי יציב (או''ח ס''ס רעד בשולי הגליון) שעמד בפתגמא דנא ליתן טעם להשמטת הלכה זו בשו''ע וכתב ''ומה שלא נזכרה בשו''ע הך מצוה להלכה שישמח עם אשתו שנה ראשונה י''ל לפי מה שכתב בשו''ע (אהע''ז סי' סב סעי' יג) ''הסועד בבית חתנים עד שנים עשר חודש מברך שהשמחה במעונו והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בשבע ימי המשתה'' ולהכי גם הך ושמח ליכא בזמננו אך לפ''ז ברגל שבין כה איכא מצוה בשמחת הרגל וליכא וערבה כל שמחה הא איכא חיובא מן התורה דושמח עכ''ד וקצת סמך לדבריו ממ''ש הרקאנטי בטעמי המצות (מצות ושמח דף סו טור א מהד' תשכג) ע''פ הסוד ע''ש אומנם נראה כי אין בטעם זה כדי סמיכה חדא כי אף שמצינו שהתמעטה שמחת החתונה לענין שהשמחה במענו מ''מ אין לך בו אלא חדושו ומנ''ל שחז''ל עקרו את מצות ושמח שעיקרא מהתורה ותדע שאף ברכת שהשמחה במעונו כל יב' חודש נזכרה בדינא דגמ' (כתובות ח.) רק שמימות הראשונים לא נהגו בה מה גם שבגיזרות חז''ל אחר החורבן (עי' סוטה מט. ושו''ע סי' תקסא) לא מצינו שעקרו את מצות ושמח וזאת לבד מה שכבר נתבאר שאין המכוין בשמחה זו לשמחת משתאות וכיוצ''ב רק עשיית קורת רוח לאישה או לישב בביתו וכיוצ''ב ופשוט דשרי לכתחילה אף בזמן צער החורבן.
ומה שנתבאר שיש הסוברים שאין מצוה זו חובה אלא רשות הנה כ''כ הגר''י פערלא לבאר (מעיקרא) את טעם השמטת הרס''ג והבה''ג למצות ושמח את אשתו דס''ל שאינו חובה דלא קאמר קרא אלא דאע''ג דכל ישראל שרויים בצער מלחמה מ''מ רשאי לפרוש עצמו מן הציבור עכ''ד גם הנצי''ב בפירושו לחומש העמק דבר (דברים כד, ה) כתב לבאר דושמח את אשתו אינו אלא רשות דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו אע''ג שכל ישראל בצער מלחמה והוסיף ''וכ''ת מנ''ל דהפירוש באמת הוא כך דילמא באמת מצות עשה וחובה היא הא לא קשיא דמגופא דקרא מוכרח הכי מדלא הזהירה התורה אלא על המלך וכדו' שלא יעבור עליו משמע שאם רוצה בעצמו שרי'' ושנה פרקו בספרו מרומי שדה (סוטה מג:) דושמח את אשתו הוא אזהרה לב''ד שיניחוהו לשמוח ותדע שהרי כן הדין בביתו וכרמו אלא שלא שייך לשון ושמח גבייהו ומש''ה כתיב נקי יהיה לביתו שיניח דעתו בביתו וכרמו כל השנה וה''נ הוי הפירוש של ושמח את אשתו''
אומנם עיקר ההנחה דושמח אינו אלא אזהרה לב''ד שיניחהו לשמוח ויליף לה ממאי דאזהר רחמנא לב''ד בקרא דלא יעבור הנה נראה פשוט דיש הפרש בין זה לזה והיינו דקרא דלא יעבור קאי אממוני הצבא (כפי שיתבאר להלן) אצוה וקרא דנקי יהיה לביתו קאי אחתן וכמו שנראת חלוקה זו בדברי הרמב''ם (בל''ת שיא ובעשה ריד) ומה שכתב דקמ''ל קרא שאינו חייב להשתתף בצער הציבור ורשאי לשמוח עם אשתו הנה אחר שנתבאר דשמחה זו אין רוצה לומר שמחת משתאות אלא רק עשיית קורת רוח ומילוי רצונה מהיכי תיתי לומר דיאסר זה משום שכל ישראל בצער ומה ענין זה לזה ולשמחה מה זה עושה ומה שהעיר דע''כ אינו חובה רק רשות מבונה בית ונוטע כרם דהתם ודאי דהוא רשות והיינו דאם ירצה יהיה רשאי לשמוח בקנינו שנה אחת ולהיפטר מן הצבא ע''כ הנה גם זאת לא ידעתי מנין לו ושמא חובה הוא לשמוח בהם ומתקיים זה כמו שכתב הרמב''ם (בהלכ' מלכים פ''ז הלכ' י) בהיותו שוהה בביתו שמח בקנינו וכ''כ הרמב''ם במנין המצות שבריש הלכ' מלכים ''להיות נושא אישה בנה בית ונוטע כרם שמחים בקנינם שנה אחת'' מה גם שי''ל שיש חילוק בין שמחת הנושא אישה לבין זו של בית וכרם כמ''ש בס' שיורי מנחה (מצוה תקפב) ובעצם ההנחה שאין בדבר חיוב הנה כבר תפס עליו בזה התועפות ראם (ע''ס יראים מצוה רכח) שמדברי רבותינו הראשונים (מהם הרמב''ם החינוך הרא''ם בה''ג והזהר) נראה שהוא מצוה גמורה על הבעל לשמחה ואינו רק רשות לשמחה אם ירצה וכן ע''כ וכן כתב בשו''ת התשב''ץ (ח''ג סי' שיא) ''מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה שנאמר ושמח את אשתו אשר לקח'' ונראה שדברי החזו''א (בתחילת איגרתו הו''ד באות ח) שושמח הוא חובה מכונים כלפי דעה זו וע''ע מש''כ בס' סביב ליראיו (ע''ד היראים מצוה קץ ואמ''א)
והן אמת כי יש להליץ בעדו מדברי הנך קמאי דאייתי להו מהרי''פ פערלא שלא הזכירו מצוה זו ויש לומר דס''ל שאינו מצוה כלל כמו שכתב ההעמק דבר וכמ''ש בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ט סי' מא אות י) מ''מ דעתם יחידאה היא ורובא דקמאי ס''ל דנוהגת וחובה היא עד שדנו אם בכלל מועלת מחילה על מצות ושמח וודאי דכוותיהו נקטינן כמו שכתב בצי''א (שם אות יא)
[13] והנה עיקר דברי בעל הטורים בזה טעונים ביאור כי לב יודע שלא כל ימות השנה מותרים בתשמיש דצא מהם ימי נדותה ותשע באב ושאר ימים האסורים ע''פ הקבלה (מהם שבועות הושענא רבה ועוד) שבהכרח צ''ל דלא קחשיב ימי נדותה שאינם שווים בכל ואין יום מימות השנה שאסור בהם מצד עצמו רק מצד טבעי האישה וכ''כ ר' אפרים (בפ' לתורה שם הו''ד להלן) שאין ימי הנדה בכלל ויתכן ותשע באב נמי לא קחשיב דקאי ברמז דאורייתא וממעט דרבנן אתמהה [ומאותו הטעם היה נראה לענ''ד שאין להעיר ממה שאינו ממעט ימים האסורים ע''פ הסוד דודאי דאיהו לא איירי אלא ע''פ תורת הנגלה] ובס''ד ראיתי שבדרך זו הלך בשו''ת מנחת אלעזר ממונקטאש (ח''ה סי' כ) וכתב להוכיח שכן דרכו של בעל הטורים ברמזיו לילך בתר דינא דאורייתא ע''ש ועוד הוסיף שם דאי נימא שמצות ושמח היא דוקא בזמן הבית ניחא מה שלא מיעט נמי תשע באב שהוא אחר החרבן וליתא אז מצות ושמח (וע''ע להלן) שו''ר לאליה רבה (בסי' רמ אות א) שכתב להוכיח מדברי בעל הטורים הנ''ל דשרי אף בימים האסורים ע''פ הסוד ע''ש וצ''ע
והנה בשו''ת משנה הלכות (שם) האריך למעניתו ותמה דלא כל ימות השנה מותרים כנ''ל ועוד שאם נקבל דברי בעל הטורים כפשוטם נמצאים הם סותרים לדבריו שכתב דרך פסק בטור (בסי' ר"מ) וז"ל, ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ולאו דוקא ת"ח אלא ה"ה נמי כל אדם, ונקט ת"ח שהפרישות מצויה בהם, אלא בעונה האמורה בתורה'' ומבואר שיש למעט בזיוג האדם עם אשתו והיאך כתב שהוא מצוה בכל יום מימות השנה הראשונה וקיי"ל דכל שפוסק סותר דבריו אזלינן בתר דוכתיה שפסק הלכה למעשה, וא"כ כיון דבטור ושו''ע פסק הלכה למעשה הוא העיקר וסיים שם שפשוט שמ"ש הטור בבעל הטורים שמנין של ושמ"ח חייב בתשמהמ''ט, הכוונה דשנ"ד ימים יש בשנה לבד מיוה"כ שמותרין מהתורה בתשמיש המטה, ולכן מנין ושמ"ח חייב בתשהמ''ט. ומיהו לקיים המצוה כל אחד ואחד חייב לפי העונה, או שהתורה רמזה להטיילים שעונתם בכל יום עכ''ד.
והנה במה שכתב תחילה להעיר דבהכרח ליכא מנין ושמ''ח הנה כבר נתבאר שבעל הטורים לא כיון למעט מזה אלא ימים האסורים מדברי תורה כאמור [ומה שהעיר מהעונה הסמוכה לוסתה עי' בסוף התשובה שבשו''ת מנחת אלעזר מדברי תלמדו דאה''נ לפ''ד בעל הטורים הנ''ל היה לנו להתיר בזה דומיא דיוצא לדרך וישב לפ''ז הערת הש''ך (בסי' קפז ס''ק יד) רק שלא נמצא כן בפוסקים ע''ש וע''ע מה שהעיר בזה בקובץ אהל מועד (סי' קל) ודו''ק] אומנם דיינו למעט מזה מה שאסרה תורה וחז''ל אבל שאר ימים בעיקר חיובם הם עומדים ומה שכתב שא''כ ימצאו דברי הטור סותרים זה את זה כי בדבריו באו''ח (סי' רמ) מבואר שהנכון הוא שלא להרבות בתשמהמ''ט הנה נראה פשוט שאין בדבר סתירה כי ודאי שאף טייל הפוקד את אשתו מידי יום ודאי שעושה כהוגן ולא נאמרו דברי הטור בזה רק על מי שעושה מעבר לשיעור חיובו ומאחר וס''ל לטור שבשנה הראשונה חייב כל יום הרי ששוב אינו בכלל המרבה שלא לצורך ופשוט ומה שכתב לפרש את דברי הטור דקאי על הימים המותרים מן התורה אבל לעולם אינו חייב יותר מכדי עונתו הראויה לו הנה אף שמצאנו כזאת לר' אפרים שהעתיק בזה''ל ''ושימח ושימ''ח ימים בשנה אדם מותר באשתו זהו שס''ד מלבד כשהיא נדה ויום הכפורים שהוא אסור מן התורה'' אולם פירוש זה לא יכון בדברי בעל הטורים שכתב ''מנין ימים של ושמח 'חייב' בתשמיש המיטה'' גם להעמידו בעונת טיילים הוא פירוש רחוק דדינם כך לעולם ולא רק בשנה הראשונה והקרוב אלי שגם הרב משנה הלכות לא יצא לדחוק כן דברי בעל הטורים לפי שסבר שיחיד הוא בדבר זה אולם בהיגלות נגלות דברי עוד מרבותינו הראשונים חבל נביאים הסוברים כן ודאי שיש להעמיד את דברי בעל הטורים כפשוטם. ועכ''פ אף לפ''ד בעל הטורים ודאי דמהני מחילתה ופשוט שלא ניחא לה בקיום המצוה בפועל בכל לילה ולילה וכ''כ הגרי''מ יונה (בקובץ בית הלל שם שנת תשס''ג בהע' 1)
[14] אם יש מצוה בריבוי עונה עד שיקיים פריה ורביה עוד אמרתי לעיין שמא יהיה מצוה רבה על החתן לפקוד את אשתו מעבר לשיעור עונתו אף אחר גמר השנה הראשונה וזאת ע''פ מה שכתב בספר דרך פקודך (מ''ע חלק הדיבור אות ח) שאף שע''פ הקבלה אין לשמש בחול מ''מ היינו דוקא למצות עונה אחר שקיים פו''ר אבל מי שלא קיים המצוה מדאורייתא הנה לדעתי אסור להחמיץ המצוה רק מחוייב להשתדל במצוה בכל עת המוכשר ע''פ תכונות גופו ובריאותו עד שתתעבר אשתו'' ומבואר מדבריו שהנכון להשתדל בקיום פו''ר בכל עת האפשרי ולא להחמיץ מצוה זו ואף מעבר לשיעור עונתו בכל זמן שיוכל
והנה לפום ריהטא היה נראה להעיר מדברי רבנו הרמב''ם (פט''ו מאסו''ב הלכ' א) שכתב בזה''ל ''האשה שהרשה את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה ה''ז מותר בד''א בשהיה לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהוא מצות עשה של תורה'' והו''ד להלכה בשו''ע (אהע''ז סי' עו סעי' ו) ומבואר מדבריו שאף מי שעדיין לא זכה לקיים מצות פו''ר אין צריך לבעול אלא בכל עונה והיינו כשיעור העונה שקבעו לו חז''ל לפי כוחו ומלאכתו (כמבואר בריש סי' רמ) ולא יותר וכבר העיר בזה בשו''ת משנה הלכות (ח''ה ס''ס ריג) ע''ד הדרך פקודך וכתב שהעלמו מעיניו וצע''ג ע''כ
ואף שבדוחק גדול היה מקום לפרש שחייב לבעול בכל עונה שכתב הרמב''ם היינו בכל עונה ועונה מעונות היום עד שיהיו לו בנים ולפ''ז לא רק שדברי הדרך פקודך אינם נסתרים ממה שכתב הרמב''ם אלא דברי הרמב''ם הם ראיה גדולה לדבריו אומנם כאמור פ' זה דוחק הוא חדא דברישא כתב ''האשה שהרשה את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה'' והך עונה ודאי היינו שיעור העונה הקצובה לה המפורש בכתובות (סא:) והיינו כל חד לפום מלאכתו ודוחק לפרש לשון עונה שכתב בסיפא דהיינו כל עונה מעונות היום זאת ועוד שכבר פירש הרב המגיד את דברי הרמב''ם הנ''ל שהם מפני ''שודאי יש לה זמנים ידועים'' ור''ל דאינו חייב אלא כפי עונת חז''ל דמה יתן אם יוסיף אחר שיש לה זמנים מסוימים הראויים להתעבר בהם וכך פירש גם הרב מעשה רוקח (שם) את דברי הרמב''ם הנ''ל וע''ע במה שביאר בשו''ת אגר''מ (אהע''ז סי' כח ד''ה והנה מפורש)
אלא שאנוכי חזון הרבתי וצופה בשו''ת אז נדברו הייתי וראיתי לו (בח''ו ס''ס עא) שעמד על דברי הדרך פקודך והרמב''ם הנ''ל וכתב ליישב בפשיטות שהרמב''ם לא כתב כן אלא לסתם בני אדם שעונתן לפי כוחם ואינם יוכלים ביותר מזה אבל י''ל דכל זה על דרך כלל אבל מי שמרגיש שכוחו עמו ויכול לפקוד את אשתו יותר משיעור עונתה הרי שכל זמן שלא קיים פו''ר נכון שיבעול יותר יותר דזריזין מקדימין וזה נראה כונת הדרך פקודך ודלא כמ''ש בס' משנה הלכות שנעלמו ממנו דברי הרמב''ם הנ''ל והוסיף שאף שיש ימים ידועים שמתעברת מ''מ הרי זה אינו אלא על דרך כלל (כמ''ש בשו''ת משנה הלכות שם) אבל יש מיעוט שמתעברות גם בזמן אחר וסיים ''זאת תורת העולה במקום מצות פו''ר צריך לקיים המצוה גם ביותר מחיוב עונתו כמו שכתב הקדוש בדרך פקודך ורק אם הוא בריא, ואין להשגיח במקום מצות פו''ר ע''ד הרמב''ם שכתב כל הממעט הרי זה משובח כי לעולם אי אפשר להתפשט מהגשמיות לגמרי וזה הוא רצונו יתברך עכ''ד ואף שכבר בא רעהו וחקרו בשו''ת משנה הלכות (ח''ז סי' רמ-רמב) והשיב על דברותיו ראשון ראשון ואחרון אחרון אומנם אחר העיון נראה שבעיקר ההנחה שכתב הדרך פקודך שקודם שקיים האדם מצות פו''ר הנכון שיקיימה אימתי שיוכל אף יותר משיעור עונתו מצד זריזים ותשובת האז נדברו שדברי הרמב''ם שכתב שיבעול בכל עונה היינו מצד שורת הדין דרך כלל אבל לא במי שיכול יותר הנה הנחות אלו לא נסתרו משום דוכתא גם אחר השגת המשנה הלכות ולפ''ז היה נראה שהנכון יהיה להשתדל ביותר לקיים מצות פו''ר כפי יכולתם עד אשר יזכה האדם לבן ובת
אך שוב בינותי כי לבד הרב דרך פקודך לא מצאנו לחד מקמאי שיכתוב שיש מצוה להיות בבחינת זריזים מקדימים להשתדל כפי יכולתו במצות פריה ורביה ואדרבה אזהרות מצאנו שיש למעט בזה כאשר תשיג ידו והרי זה משובח ובמקום שהיה להם להאריך קצרו 'שבמה דברים אמורים במי שקיים פו''ר אבל מי שלא יצא ידי חובתה הרי שכל המרבה הרי זה משובח' וגם פירוש הרב המגיד שכתב 'שודאי יש לה זמנים ידועים' מורה בעליל שלא חששו למיעוט זמנים אחרים שיכולה להוליד בהם והענין נראה לענ''ד כי נודע דשאני מצות פו''ר שאף ששיעור חיובה הינו עד הולדת בן ובת מ''מ עיקר המצוה אינו בתוצאה אלא בהשתדלות ועשיית הכשרה וכלשון חז''ל (שבת לא.) ''עסקת בפריה ורביה'' והיינו כי עיקר המצוה בזה הוא ההשתדלות וההתעסקות בה וקבעו חז''ל את שיעור ההשתדלות למצוה זו כפי שיעור העונה שחייב לאישתו וכמדוקדק מלשון הרמב''ם הנ''ל שאף כאשר לא קיים פו''ר חייב לבעול כפי עונתו ומאחר ומצוה זו יסודה בהתעסקות בלחוד הנה נמצא שהמרבה לא הוסיף והממעיט לא החסיר וכל שקיים את השתדלותו בזה הרי שיצא ידי חובתו בקיום מצות פו''ר ומה ענין יש בהשתדלות גדולה יותר להוסיף מעבר לשיעור עונתו אחר ואין התוצאה בזה מטרה ומצוה לכשעצמה וכיוצ''ב כתב בשו''ת אגר''מ (שם) ע''ש ואין לנו אלא סתימת דברי מרן והרמב''ם שאף מי שלא יצא ידי חובתו במצות פריה ורביה אינו צריך לפקוד את אשתו יותר משיעור עונתה וכבר כתב הבית מאיר (או"ח סי' תמג ד"ה ואולם) ''דנח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפרושם של אחרונים"
אולם זאת יש להעיר שכאשר האישה משתוקקת לבעלה הרי שחייב לפוקדה אף שהוא מעבר לעונתה הרגילה כמבואר בשו''ע (בסי' רמ סעי א) ויש הסוברים שיש בדבר חיוב מהתורה כמו שכתב בשו''ת אגר''מ (אהע''ז ח''ג סי' כח ד''ה ולענ''ד היה וד''ה עכ''פ) ומצוי הוא יותר במשך השנה ראשונה ועד שיהיו ילדים וכל איניש ידע בנפשיה דאיתתא ואכמ''ל ודי בזה
[15] כך מבואר בדבריו במנין המצות הקצר (עשה ריד) 'לשמח אחת את אשתו שנה אחת שנא' ושמח וגו' ע''כ וכך מדוקדק מדבריו (בעשה ריד) ''אבל ישמח עמה עד מלאות לו שנה תמימה'' ועל דרך זו כתב במנין המצות שבריש הלכות מלכים (אות יח) [ומה שהשמיט זה בהלכות מלכים (פ''ז הלכ' י) יש לומר על דרך שנתבאר לעיל בטעם השמטת מרן השו''ע זאת ועוד שי''ל שהתם איירי נמי בבית וכרם ולא תתכן השמחה בהם זולת שבתו בביתו ושמחה בקנינו ודבר השווה בכל קתני ודו''ק]
[16] התחלתי בחודש שבט וסיימתי בס''ד ליל טז' אדר ערב פורים (משולש) דמוקפין
[17] שו''ר בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ז סי' צו אות מד) שדייק כן מדברי בעל הפרדס שאינו פטור אלא מיציאה לצבא ושמירת החומה אבל אינו אסור לסחורה ע''ש והוא ממש כדעת הרדב''ז הנ''ל.
[18] וע''ע גם בגליוני הש''ס (סוטה מג. ד''ה הנושא) שכתב ללמוד כמבואר גם ממ''ש בשו''ת התשב''ץ (ח''ג סי' שיא).
[19] ואין זה תימה שהרב הרדב''ז וכל הקדושים אשר עמו לא זכרו את דברי הרמב''ם בסה''מ (בעשה ריד) שכתב בפירוש לאסור בזה כי נודע שלא היתה יש הכל ממשמשת בספר המצות וכמו שכתב הרב שדי חמד (שם).
[20] ונראה שכן הוא מוכרח דאי לא תימה הכי הרי שי''ל גם ששוב אין מצוה ליטול לולב שכן ודאי שעני שאין לו מה יאכל פטור וכי יחזר על הפתחים או ימות ברעב בשביל כך והלאו לא יחלק בין עניים לעשירים וכו''ע פטורים ונעקרו כל מצות התורה
[21] ואומנם הרב דברי מרדכי כתב לדחות שיש לומר שמה שפטרתו התורה מלצאת לצבא הוא ע''פ המבואר בסוטה שם שהוא בכדי לחפות על החוזרים שלא יתביישו ויתלו בבית וכרם ואשה אולם לענין יציאה לסחורה שלא שייך טעם זה הרי שחזר הדין להתירו לצאת ושכן נראה מדלא ילפינן ק''ו גם לזה''ז לענין בית וכרם עכ''ד ע''ש
ולולא דמסתפינא להכניס ראשי בין הרים אמינא כי יש להצדיק דברי החכם הנ''ל בהך ק''ו ומה שדחאו הרב דברי מרדכי דהתם טעמא אחרינא הוא ואינו מפני מצות נקי יהיה אלא בכדי שלא יתביישו שאר החוזרים מערכי המלחמה הנה לא דק דהך טעמא אינו אלא לגבי המארס אישה ולא נשאה נוטע כרם ולא חללו ובונה בית ולא חנכו שאינם בכלל מצות נקי יהיה כמבואר במתנ' דסוטה (דף מג.) ואינהו הולכים עד לגבול וחוזרים עם שאר החוזרים וע''ז אמרו בגמ' הטעם בכדי לא לבייש את החוזרים מפני עבירות שבידם אומנם הנושא אישה ובונה בית וחנכו וכו' אינהו אינם הולכים בכלל לגבול כמבואר במתנ' שם שאין זזים ממקומם וודאי שלא יכון עליהם הטעם שנתבאר בגמ' בכדי לא לבייש את החוטאים וטעם פטורם הוא מפני מצות נקי יהיה כדאיתא במתנ' שם וא''כ שוב הדר הך ק''ו.
[22] וכך נלענ''ד לדקדק ממ''ש בשו''ת שבט הלוי (ח''ב סי' קח) ששבוע הוא גם בכלל זמן מרובה שלא התיר לצאת לשבוע אלא משום צורך מצוה ובמחילתה ע''ש
[23] אומנם נראה דהדר ביה מר משמעתיה ודעתו הרמה בקובץ בית הלל (שם) להתיר בכל גוונא ע''פ דברי הרדב''ז הנ''ל
[24] וע''ע בכ''ז בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ט סי' מא ומקורו בספרו הלכות מדינה ח''ב שער ג פ''ז בשינוי קצת)