חיבור תורני - בן רוחני

[באר חפרוה]

אני מעלה כאן רעיון קצר, אותו אמרתי לפני בעלי מחברים עשרות פעמים. אשמח לשמוע את תגובות הציבור:

לא אחת פועמת בנו חידוש תלמודי, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת או סיכום בהיר של סוגיה עמומה, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם, אך בנקודה זו מתחילים חששות רבים, האם היצירה אכן תצליח? האם הדפסת הספר תהיה כלכלית? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה?
שאלות אלו ועוד, מנעו מהעולם עד כה חידושי תורה עצומים! חלקם יכלו לכבוש את השיח בהיכלי התורה והישיבות, בבחינת 'מתבדרי מיליה בי מדרשא', וחלקם דיים שיכלו לתת נקודת מחשבה, מבט חדש בסוגיה או סיכום ברור והעשרת הידע למספר מצומצם של אנשים, המשותף לכולם שהבעל מחבר ועולם התורה הפסידו יצירה!

אבקש להעלות נקודת מבט שונה לגבי הוצאה לאור, נקודה אותה חשתי בחיבור אותו זכיתי להוציא לאור, נקודה שבס"ד יכולה לשנות מבט:

האהבה העזה ביותר הינה אהבת אב ואם לבנם, אהבה הנוצרת עוד קודם הלידה בהיותו בעיבור במעי אמו, אהבה המושקת בכל עת בנתינה המולידה ואהבה! שורש האהבה נוצרת מכך שהבן הנו חלק מעצמות הוריו, בשר מבשרם, וכל יצירתו היא על ידם! האהבה זו מתפתחת בכל עת ע"י הנתינה ההשקעה והמסירות שההורים נותנים לבנם, אם המקריבה ט' חודשי עיבור בשביל בנה, נוטעת בליבה בכל קושי וקושי אהבה וחיבור לבנה.

כל אב ואם, מצפים ומשתוקקים לבן שימלא את ליבם בנחת, שיכניס בהם סיפוק ושמחה, כל אב ואם רוצים לספר הבן שלי הוא ראש ישיבה/ מרביץ תורה/ עשיר גדול/ ידוען / רופא / מהנדס/ במאי קולנוע / אישיית תקשורת / שדרן טלוויזיה / פוליטיקאי, איש איש כפי ערכיו והשקפת עולמו.

אך האם הנחת הוא עיקר האהבה? אם נגיד לאמא, הבן שלך יהיה איש פשוט, כמו עוד מיליוני אנשים, לא משהו מיוחד, האם היא לא תביא אותו לעולם? האם היא לא תשקיע עבורו? האם היא תחליט שאם כך היא מוותרת על ט' חודשי עיבור, לא שווה לה?

ברור שלא!!! כל בר דעת מבין כי נחת וכו' הוא אמנם דיבידנד נחמד, ללא ספק, אך אינו עיקר החיבור ואהבה לילד, החיבור לילד הוא כי הבן שלי - עצם מעצמי ובשר מבשרי - חיבור המושקה באין סוף אהבה ונתינה! האהבה אינה תלויה במידת ההצלחה של הילד!!!

ובכן, הגענו לגולת המאמר:
אף לחיבור תורני לא באים מנקודת מבט כלכלית, או מנקודת מבט של כבוד ופרסום, ושמא אף לא ממבט של הנחלת ד"ת שבחיבור לעולם, בהוצאת ספר יש עומק רב מכך: ספר הינו בנו הרוחני של בעל המחבר - בשר מבשרו ועצם מעצמיו.

אברך ת"ח משקיע את כל כוחותיו ומנדד שינה מעיניו ע"מ לסכם ולהבהיר סוגיות עמומות, סוגיות אלו הופכות לבבת עינו, בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד ממהותו! ההשקעה עד כלות הכוחות כולם, הופכת את החיבור לחלק מעצמותו!

האם הוא ישמח אם ילמדו בספרו? בוודאי!!! אין שמחה גדולה מלשמוע ולראות את חידושיך מתבדרים בבי מדרשא!!! האם הוא ישמח אם יהיה לו אף רווח כלכלי מהספר? מסתמא כן, רוב בני תורה בדורנו זקוקים לכסף!

אך האם מה שעומד מאחורי ההוצאה לאור הוא פרסום וכסף? האם אם יתוודע לבעל המחבר שחידושיו לא יתפרסמו כ"כ בעולם, ויישארו נחלת מעטים בלבד הוא לא יוציא את הספר? לא!!! נקודת ההוצאה לאור הוא לגלות את העצמות שבו, את הבן שלו - החיבור התורני שלו!!! בוודאי שאם חידושיו יתבדרו בבי מדרשא לא יהיה גבול לשמחתו!!! אך גם אם בודדים בלבד ילמדו את תורתו, החיבור הוא הרבה יותר מתפוצתו, הוא בנו!!! השמחה בהוצאת החיבור אינה פחותה, (וכבעל מחבר וכמי שליווה מאות בעלי מחברים היא אף מרובה) מהשמחה בלידת ילד!!!

 

[אמונה ובטחון]

אני מעלה כאן רעיון קצר, אותו אמרתי לפני בעלי מחברים עשרות פעמים. אשמח לשמוע את תגובות הציבור:

לא אחת פועמת בנו חידוש תלמודי, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת או סיכום בהיר של סוגיה עמומה, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם, אך בנקודה זו מתחילים חששות רבים, האם היצירה אכן תצליח? האם הדפסת הספר תהיה כלכלית? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה?
שאלות אלו ועוד, מנעו מהעולם עד כה חידושי תורה עצומים! חלקם יכלו לכבוש את השיח בהיכלי התורה והישיבות, בבחינת 'מתבדרי מיליה בי מדרשא', וחלקם דיים שיכלו לתת נקודת מחשבה, מבט חדש בסוגיה או סיכום ברור והעשרת הידע למספר מצומצם של אנשים, המשותף לכולם שהבעל מחבר ועולם התורה הפסידו יצירה!

אבקש להעלות נקודת מבט שונה לגבי הוצאה לאור, נקודה אותה חשתי בחיבור אותו זכיתי להוציא לאור, נקודה שבס"ד יכולה לשנות מבט:

האהבה העזה ביותר הינה אהבת אב ואם לבנם, אהבה הנוצרת עוד קודם הלידה בהיותו בעיבור במעי אמו, אהבה המושקת בכל עת בנתינה המולידה ואהבה! שורש האהבה נוצרת מכך שהבן הנו חלק מעצמות הוריו, בשר מבשרם, וכל יצירתו היא על ידם! האהבה זו מתפתחת בכל עת ע"י הנתינה ההשקעה והמסירות שההורים נותנים לבנם, אם המקריבה ט' חודשי עיבור בשביל בנה, נוטעת בליבה בכל קושי וקושי אהבה וחיבור לבנה.

כל אב ואם, מצפים ומשתוקקים לבן שימלא את ליבם בנחת, שיכניס בהם סיפוק ושמחה, כל אב ואם רוצים לספר הבן שלי הוא ראש ישיבה/ מרביץ תורה/ עשיר גדול/ ידוען / רופא / מהנדס/ במאי קולנוע / אישיית תקשורת / שדרן טלוויזיה / פוליטיקאי, איש איש כפי ערכיו והשקפת עולמו.

אך האם הנחת הוא עיקר האהבה? אם נגיד לאמא, הבן שלך יהיה איש פשוט, כמו עוד מיליוני אנשים, לא משהו מיוחד, האם היא לא תביא אותו לעולם? האם היא לא תשקיע עבורו? האם היא תחליט שאם כך היא מוותרת על ט' חודשי עיבור, לא שווה לה?

ברור שלא!!! כל בר דעת מבין כי נחת וכו' הוא אמנם דיבידנד נחמד, ללא ספק, אך אינו עיקר החיבור ואהבה לילד, החיבור לילד הוא כי הבן שלי - עצם מעצמי ובשר מבשרי - חיבור המושקה באין סוף אהבה ונתינה! האהבה אינה תלויה במידת ההצלחה של הילד!!!

ובכן, הגענו לגולת המאמר:
אף לחיבור תורני לא באים מנקודת מבט כלכלית, או מנקודת מבט של כבוד ופרסום, ושמא אף לא ממבט של הנחלת ד"ת שבחיבור לעולם, בהוצאת ספר יש עומק רב מכך: ספר הינו בנו הרוחני של בעל המחבר - בשר מבשרו ועצם מעצמיו.

אברך ת"ח משקיע את כל כוחותיו ומנדד שינה מעיניו ע"מ לסכם ולהבהיר סוגיות עמומות, סוגיות אלו הופכות לבבת עינו, בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד ממהותו! ההשקעה עד כלות הכוחות כולם, הופכת את החיבור לחלק מעצמותו!

האם הוא ישמח אם ילמדו בספרו? בוודאי!!! אין שמחה גדולה מלשמוע ולראות את חידושיך מתבדרים בבי מדרשא!!! האם הוא ישמח אם יהיה לו אף רווח כלכלי מהספר? מסתמא כן, רוב בני תורה בדורנו זקוקים לכסף!

אך האם מה שעומד מאחורי ההוצאה לאור הוא פרסום וכסף? האם אם יתוודע לבעל המחבר שחידושיו לא יתפרסמו כ"כ בעולם, ויישארו נחלת מעטים בלבד הוא לא יוציא את הספר? לא!!! נקודת ההוצאה לאור הוא לגלות את העצמות שבו, את הבן שלו - החיבור התורני שלו!!! בוודאי שאם חידושיו יתבדרו בבי מדרשא לא יהיה גבול לשמחתו!!! אך גם אם בודדים בלבד ילמדו את תורתו, החיבור הוא הרבה יותר מתפוצתו, הוא בנו!!! השמחה בהוצאת החיבור אינה פחותה, (וכבעל מחבר וכמי שליווה מאות בעלי מחברים היא אף מרובה) מהשמחה בלידת ילד!!!

מחילה שלא עברתי על כל המאמר, אבל ראיתי את הכותרת, והבנתי שכת"ר מביא את הענין שאמרו חז"ל שמי שמחבר ספר, זה כמו בן רוחני של האדם. וכן מבואר בהרבה מרבותינו, וכתבתי בנושא זה, ואי"ה אעלה לכאן את הדברים בס"ד.

 

[באר חפרוה]

מחילה שלא עברתי על כל המאמר, אבל ראיתי את הכותרת, והבנתי שכת"ר מביא את הענין שאמרו חז"ל שמי שמחבר ספר, זה כמו בן רוחני של האדם. וכן מבואר בהרבה מרבותינו, וכתבתי בנושא זה, ואי"ה אעלה לכאן את הדברים בס"ד.

אשמח מאוד לראות!

 

[אמונה ובטחון]

אשמח מאוד לראות!

מצורף חלק ממה שכתבתי בס"ד בענין זה. והודפס ב"ה בספרי נחל"י באריכות. @באר חפרוה אם תרצה את המאמר המלא, תשלח לי באישי ובל"נ אשלח לך.

קיום מצות פריה ורביה ע"י שמחדש בתורה ומחבר ספרים​

והנה מי שזיכהו השי"ת לחדש בתורה, ומעלה חידושיו וכתביו בדפוס עלי ספר, מקיים בכך מצות פריה ורביה. ואף מי שח"ו אין לו בנים וחיבר ספר נחשב לו הדבר כבן. וכן עצם חיבור הספר הוא סגולה לבנים. וכ"כ בספר יוסף אברהם להגר"י שאלתיאל מגדולי שאלוניקי (נדפס בשנת תרי"ב. הובא בעשות פרי עמ' קצג) וז"ל, 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה, א), פירשו המפרשים, כשאדם מחדש וכותב ועושה ספר מתורתו דיליה, ממה שחידש בתורה, ההוא ספר נחשב לו כבן. וזה אומרו "זה ספר - תולדות אדם". וכו', ובזה יש לרמוז כי הנה מצוה ראשונה מתרי"ג מצות היא מצות 'פריה ורביה', והאחרונה היא מצות 'כתיבת ספר תורה', לומר לך ששני הקצוות שוים הם לטובה, זה שקול כזה, "כי האדם הזוכה לחבר ספר בתורה הרי זה נחשב לו כבן, ומקיים פריה ורביה", והספר הם תולדות אדם כמ"ש. עכ"ל.

וכעי"ז כתב הרמ"ק באור יקר (פר' וישב שער ח' סי' ה') וז"ל, תלמיד חכם שאין לו בנים, תורתו הם בניו, וחידושי תורה שחידש עדיפי מבנים. ודאי שתולדות הם חידושי תורה. עכ"ל. עוד כתב הרמ"ק שם (שיעור קומה ח"א דף לד ע"ב) וז"ל, ויש עוד דבר יהיה כעין בנים, והוא כאשר יהיה האיש הזה עוסק בתורה ומלמדה לרבים, שתלמידיו הם בניו, מפני שהם מלמדים לאחרים ונמצא גם לאחר מותו תורתו נמשכת לרבים כדדרשו רז"ל. ובתנאי שעסק בפריה ורביה ולא הצליח בה, מפני שעיקר המצוה בשלימות הוא לקיים את שתיהם כדכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו וכו'. והיינו תורה ובנים בבת אחת, וכאשר השתדל האדם בשתיהם ולא הצליח אלא באחד מהם, כל אחד תעמוד לו להמשך השתלשלות וכו'. ע"כ.

ולפ"ז המחבר ספר ומפיצו ברבים מלבד זה שעצם הספר נחשב לו כבן, מ"מ גם מה שלומדים בספרו הוי מלמד תורה לאחרים והם נחשבים תלמדיו דג"כ הוי כבנים.

ויתרה מזו כתב רבינו הצל"ח (דרושי הצל"ח, אהבת ציון, דרוש תשיעי) וז"ל, והנה כל המצות אדם מקיים בעוה"ז אבל כשמת נעשה חפשי מן המצות ואי אפשר לעשותם כמו שאמרו רז"ל (עירובין כ"ב ע"א) היום לעשותם ולא למחר לעשותם אלא לקבל שכר ואפי' תולדות שמוליד תלמידים פסק ממנו בשעת מותו דשוב אי אפשר לו ללמוד עם תלמידים אבל אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור והחיבור הזה נתיסד על דבר אמת וצדק על פי דרכה של תורה איש הזה אינו פוסק מלהוליד תולדות גם אחר מותו שלא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו, וזה נרמז בפסוק (בראשית ה' א') זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר, מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, והנה יש אדם ויש קוף שרוצה לדמות לאדם והוא אדם בליעל מצד הקליפה, כי יש למדן היגע בתורה ולומד לשמה ויגעת ומצאת תאמין וזוכה לדברים הרבה לחדש חידושים ולומר ברבים, נגד זה יש מתעשר ואין כל לא למד ולא לימד ומתנשא לומר על עצמו שלמד הרבה וחידש חידושים מתלבש בטלית שאינו שלו וגונב דעת הבריות להתגאות ולהתפאר במה שאין בו לא מיניה ולא מקצתו וגוזל החיים והמתים. ע"כ.

וראה מה שכתב רבינו הרי"ח הטוב זיע"א בספרו בניהו בן יהוידע (שבת לא.) וז"ל, שם עסקת בפריה ורביה. נראה לי בס"ד הלומד בשביל לעשות, ה"ז דומה לנושא אשה כדי להוליד בנים, שהמעשים טובים הם התולדות של אדם, מה שאין כן אם אין כונתו לעשות, ה"ז דומה לנושא אשה בשביל למלאות תאותו בלבד, וז"ש עסקת בתורה בשביל בפריה ורביה, דהיינו כדי לעשות מצות, או יובן פריה ורביה ממש שיש בוראים נפשות מעסק התורה עצמו, ואחר כך שואלין צפית לישועה, כלומר אם היית מאמין שבזכות עסק התורה תהיה הישועה, או יובן צפית בעסקך בתורה לזמן הישועה שהוא זמן הגאולה, שהאדם ישיג אז את התורה בשלימות ויתקיים הבטחת (ירמיהו ל"א ל"ג) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וכן (ישעיהו י"א ט') ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', או יובן צפית לישועה, כלומר לישע לה', שתהיה הגאולה בזכות התורה בעבור שלימות שמו יתברך שישתלם בו"ה, ועוד שואלים פלפלת בחכמה, כי בפלפול יש קושיות ותירוצים, ובזה ישתברו הקליפות וגברה הקדושה. ע"כ. עוד כתב הגרי"ח בבניהו בן יהוידע (עירובין סג.) כי בעסק התורה נעשה פריה ורביה בנשמות, וכמו שאמר בן עזאי מה אעשה נפשי חשקה בתורה, ופרש רבינו האר"י ז"ל הכונה שהיה עושה פריה ורביה בנשמות על ידי עסק התורה. ע"כ.

עוד כתב רבינו הגרי"ח בבן יהוידע (ביצה מ:) בביאור הדבר שמסכת ביצה מתחילה באות ב' ומסתיימת באות נ' וז"ל, גם עוד נרמוז ראש הגמרא אות ב' וסוף הגמרא נו"ן הרי בן, וגם עוד המשנה של מסכתא זו ראשה אות ב' וסופה אות ר' הרי צירוף בר שהוא תרגום של בן רמז שהעוסק במשנה ובגמרא נקרא בן להקב"ה דכתיב (תהלים ב' ז') אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה. גם יובן נרמז באותיות בן בראש וסוף ללמדך עיקר לימוד המסכתא הוא לעשות בה פריה ורביה שיוליד ממנה חדושי תורה הנקראים בנים ולכן מתפללין בראש השנה ויום הכפורים שערי פריה ורביה בתורה וכמו שהשיב בן עזאי על אשר לא נשא אשה נפשי חשקה בתורה (יבמות ס"ג ע"ב) כלומר הנני מוליד ממנה בנים ולכן נרמז כאן אותיות בן. ונראה לי בס"ד לכן מסכתא זו נקראת בפי הכל בשם ביצה וקשה דהוה ליה לקראה בשם יום טוב וכן היא נקראת במקצת בספרי הראשונים אך נראה בחרו לקרותה בשם ביצה בתיבה הראשנה של המשנה לרמוז כמו שהתרנגולת דרכה להוליד ביצה בכל יום כן הלומד מסכתא יוליד ממנה חדושי תורה בכל יום וכמו שהביצה נולד ממנה אפרוח כן חדושי תורה חדוש נולד מחידוש על דרך שאמרו בינה שמבין דבר מתוך דבר. עכ"ד. וע"ע מ"ש בבניהו בן יהוידע על יבמות (סב:) ובסנהדרין (ק.). ע"ש.

[וע"ע בספר ייטב לב עה"ת (פרשת לך לך) שכ' וז"ל, והנה, רש"י פירש לך לך, להנאתך ולטובתך, כאן אי אתה זוכה לבנים כו'. ואחר כך פירש רש"י לפי שהדרך ממעט שלשה דברים, פריה ורביה וממון ושם. והקשו המפורשים, בשלמא אם היו לו בנים הוצרך להבטיחו שהדרך לא ימעטו מפריה ורביה, אבל אברהם ושרה לא היו להם בנים עד בואם אל ארץ ישראל, ומה מקום לזה. והוא סתירה לפירוש רש"י מניה וביה. והנראה בזה למאי דכתבו בספרים דמצות פריה ורביה היא גם כן בתורה, שיהא לו שכל המוליד לחדש חידושי תורה. ועל זה הוצרך להבטחה, כי בביתו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כח ע"ב), ושתי כליותיו יועצות לו חכמה (ב"ר סא, א), והיה חושש שיבטל מזה בדרך הילוכו, על זה הבטיחו הקב"ה שהדרך לא ימעטנו מזה, כי גם בלכתו יעסוק בתורה במחשבה ויחדש חידושי תורה, יפרה וירבה ויעשה פרי. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך (שהם תמימים אפילו בדרך, ועל דרך שפירש רש"י (להלן לג, יח) ויבא יעקב שלם, בגופו ובתורתו וגו', הם) ההולכים בתורת ה', שעוסקים בדרך בתורה.].