מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (כא כג)
בחידושים המיוחסים לבעל שאגת אריה עה"ת (נדפסו בקובץ "ארזים" שנת תשע"ט) נסתפק, איך הדין במי שנתחייב ב' מיתות בי"ד, גם בסקילה וגם בשריפה, אליבא דר"ש דס"ל דשריפה חמורה, ועבדינן ביה את השריפה [שהרי מי שנתחייב ב' מיתות בי"ד, נידון בחמורה], האם כיון שבפועל הרגוהו בשריפה אינו חייב תליה, שהרי תליה היא רק בנסקלים, או דילמא כיון שנתחייב סקילה אע"פ שבפועל הרגוהו בשריפה חייב תליה.
והנה היכא שנגמר דינו לסקילה ואחר כך מת על מיטתו, נראה בפשטות שאינו חייב תליה, דחיוב התליה אינו חיוב בפני עצמו דהחטא מחייב תליה, אלא בעינן שהומת במיתת בי"ד של סקילה ואז חל עליו דין תליה. וכן שמעתי בשם מו"ר הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, שבמת על מיטתו אין חיוב תליה, וכדכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות "והומת" ותלית אותו על עץ, ולא היכא שלא הומת. וא"כ צ"ב במה נסתפק בעל השאג"א שיתלוהו, הרי לא הרגוהו בסקילה, וא"כ לגבי המיתת סקילה הרי הוא כמת על מיתתו.
ונראה לבאר דיש לחקור במי שנתחייב ב' מיתות ונידון בחמורה, האם נחשב קיום גם של המיתה הקלה, דהרי באמת אם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו יכול להמיתו בכל מיתה מד' מיתות בית דין כמ"ש תוס' במכות ב. עי"ש, וא"כ אפשר לומר דהוי קיום ב' המיתות, או דאין בזה אלא קיום המיתה החמורה, דאין שייך במיתה אחת קיום תרי חיובי קטלא.
ונפק"מ בזה היכא שאחר שהומת במיתה החמורה הוזמו עדי המיתה קלה, דאם נחשב שנתקיים בו המיתה קלה הוי "כאשר זמם ולא כאשר עשה" ואין עושים להם כאשר זמם, אבל אילו לא היה נחשב שנתקיים הקלה אין זה "כאשר עשה" לגבי עדי המיתה קלה, דלגבייהו הוה כמו שמת על מיטתו לאחר גמר דין דשפיר עבדינן להו כאשר זמם.
והנה במנחת חינוך מצוה תצ"ו מסתפק בדין זקן ממרא שהורה בנערה המאורסה ועשה מעשה בהוראתו ובעל אותה בעצמו, דעכשיו הוא חייב מיתה גם בחנק משום זקן ממרא, וגם בסקילה מצד נערה המאורסה, ודנים אותו בחמורה דהיינו סקילה דנערה המאורסה, האם משמרין אותו עד הרגל להרגו ברגל, כדין זקן ממרא דכתיב ביה למען ישמעו וייראו, או דכיון דאינו ניכר שנהרג משום זקן ממרא שהרי הורגין אותו בסקילה, למה נמתין עד הרגל, הרי לא יתקיים בזה למען ישמעו וייראו, ע"כ. והנה אי נימא דכשהורגין אותו בסקילה מחמת נערה המאורסה אין בזה כלל קיום המיתה קלה של זקן ממרא, פשיטא דאין דין המתנה, כיון שאינו נהרג בדין זקן ממרא. אלא ודאי דהמנ"ח ס"ל דמתקיימת המיתה הקלה דזקן ממרא, ומעיקר הדין היה ראוי שיהיה דין המתנה לרגל, אלא שהמנ"ח מסופק דשמא אי אפשר לקיים כאן למען ישמעו וייראו כיון דאין זה ניכר. אמנם בשו"ת אבני נזר חו"מ סי' ע"ה נקט שמצות המיתה קלה מתבטלת כשהורגים אותו במיתה החמורה, עי"ש.
ומעתה יש לפרש דזהו ספיקו של רבינו בעל שאגת אריה הנ"ל, דאם כשנידון בשריפה נחשב קיום דין הסקילה, שפיר נתלה. אבל אם אינו נחשב קיום הסקילה, אין בו חיוב תליה.
כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (כא כג)
בחידושים המיוחסים לבעל שאגת אריה עה"ת (נדפסו בקובץ "ארזים" שנת תשע"ט) נסתפק, איך הדין במי שנתחייב ב' מיתות בי"ד, גם בסקילה וגם בשריפה, אליבא דר"ש דס"ל דשריפה חמורה, ועבדינן ביה את השריפה [שהרי מי שנתחייב ב' מיתות בי"ד, נידון בחמורה], האם כיון שבפועל הרגוהו בשריפה אינו חייב תליה, שהרי תליה היא רק בנסקלים, או דילמא כיון שנתחייב סקילה אע"פ שבפועל הרגוהו בשריפה חייב תליה.
והנה היכא שנגמר דינו לסקילה ואחר כך מת על מיטתו, נראה בפשטות שאינו חייב תליה, דחיוב התליה אינו חיוב בפני עצמו דהחטא מחייב תליה, אלא בעינן שהומת במיתת בי"ד של סקילה ואז חל עליו דין תליה. וכן שמעתי בשם מו"ר הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, שבמת על מיטתו אין חיוב תליה, וכדכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות "והומת" ותלית אותו על עץ, ולא היכא שלא הומת. וא"כ צ"ב במה נסתפק בעל השאג"א שיתלוהו, הרי לא הרגוהו בסקילה, וא"כ לגבי המיתת סקילה הרי הוא כמת על מיתתו.
ונראה לבאר דיש לחקור במי שנתחייב ב' מיתות ונידון בחמורה, האם נחשב קיום גם של המיתה הקלה, דהרי באמת אם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו יכול להמיתו בכל מיתה מד' מיתות בית דין כמ"ש תוס' במכות ב. עי"ש, וא"כ אפשר לומר דהוי קיום ב' המיתות, או דאין בזה אלא קיום המיתה החמורה, דאין שייך במיתה אחת קיום תרי חיובי קטלא.
ונפק"מ בזה היכא שאחר שהומת במיתה החמורה הוזמו עדי המיתה קלה, דאם נחשב שנתקיים בו המיתה קלה הוי "כאשר זמם ולא כאשר עשה" ואין עושים להם כאשר זמם, אבל אילו לא היה נחשב שנתקיים הקלה אין זה "כאשר עשה" לגבי עדי המיתה קלה, דלגבייהו הוה כמו שמת על מיטתו לאחר גמר דין דשפיר עבדינן להו כאשר זמם.
והנה במנחת חינוך מצוה תצ"ו מסתפק בדין זקן ממרא שהורה בנערה המאורסה ועשה מעשה בהוראתו ובעל אותה בעצמו, דעכשיו הוא חייב מיתה גם בחנק משום זקן ממרא, וגם בסקילה מצד נערה המאורסה, ודנים אותו בחמורה דהיינו סקילה דנערה המאורסה, האם משמרין אותו עד הרגל להרגו ברגל, כדין זקן ממרא דכתיב ביה למען ישמעו וייראו, או דכיון דאינו ניכר שנהרג משום זקן ממרא שהרי הורגין אותו בסקילה, למה נמתין עד הרגל, הרי לא יתקיים בזה למען ישמעו וייראו, ע"כ. והנה אי נימא דכשהורגין אותו בסקילה מחמת נערה המאורסה אין בזה כלל קיום המיתה קלה של זקן ממרא, פשיטא דאין דין המתנה, כיון שאינו נהרג בדין זקן ממרא. אלא ודאי דהמנ"ח ס"ל דמתקיימת המיתה הקלה דזקן ממרא, ומעיקר הדין היה ראוי שיהיה דין המתנה לרגל, אלא שהמנ"ח מסופק דשמא אי אפשר לקיים כאן למען ישמעו וייראו כיון דאין זה ניכר. אמנם בשו"ת אבני נזר חו"מ סי' ע"ה נקט שמצות המיתה קלה מתבטלת כשהורגים אותו במיתה החמורה, עי"ש.
ומעתה יש לפרש דזהו ספיקו של רבינו בעל שאגת אריה הנ"ל, דאם כשנידון בשריפה נחשב קיום דין הסקילה, שפיר נתלה. אבל אם אינו נחשב קיום הסקילה, אין בו חיוב תליה.
◆ ◆ ◆
ולכאורה היה מקום לפרש ספיקו באופ"א, דזה היה פשוט לו דהוי קיום גם של המיתה הקלה, אלא שיש לעיין בנסקלים שנהרגו במיתה אחרת מדין "אם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בהם ימיתנו בכל מיתה שהוא יכול", האם איכא בהם חיוב תליה, כיון שהם מן הנסקלים וגם נתקיים בהם מיתת בית דין, או דכיון דרק הנסקלים נתלים, אם כן בעינן קיום של מיתת סקילה דוקא.
ואם נימא דבעינן שיתקיים דוקא מיתת סקילה, ובנסקלים שנהרגו במיתה אחרת מדין "בכל מיתה" אין נתלים, א"כ באופן שנתחייב סקילה ושריפה לר"ש דעבדינן ביה שריפה, סו"ס הרי לא נהרג במיתת סקילה, ואע"פ שיש בזה קיום המיתה הקלה ונהרג על החטא המחייב את הסקילה ג"כ, מ"מ סו"ס לא נהרג במיתת סקילה, ולא יתחייב תליה.
אמנם באמת נראה דנסקלים שמתו ב"כל מיתה שאתה יכול" חייבים בתליה, דהרי בקרא לא כתיב כלל סקילה, אלא "והומת", והא דדוקא הנסקלים נתלים ילפינן מדכתיב כי קללת אלקים תלוי, וילפינן מיניה כל שבסקילה, ולכאורה הילפותא היא דבעינן מיתת בית דין על חטא המחייב סקילה, אבל אין מקור להצריך דוקא שנעשה בו סקילה בפועל. ובפרט לחכמים בסנהדרין מה: דלא סבירא להו שכל הנסקלין נתלין, אלא רק מגדף ועובד ע"ז, א"כ אינו תלוי בסקילה כלל, רק בחטא של כופר בעיקר, עי"ש, וא"כ לא בעינן כלל שיתקיים בו עונש סקילה, רק שהומת על חטא של כופר בעיקר, וק"ל.