שאלה: חייל צה"ל שקבל עונש מהמפקד שלו, להיות במעצר בכלא הצבאי במשך 15 יום, האם לאחר גמר העונש, הוא צריך לברך ברכת הגומל?
תשובה: כתוב בפוסקים, ארבעה צריכים להודות, ראשי תיבות חיי"ם (ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר). ואחד מהם הוא אדם שהיה חבוש בבית האסורים. וכאן לכאורה בנדונינו, הוא היה צריך לברך ברכת הגומל, בגלל שהיה חבוש בבית האסורים.
אבל יש דיון בפוסקים, האם דווקא חבוש על עסקי נפשות או גם על עסקי ממון. וכן אם היה יכול להפטר מהכלא ע"י תשלום כסף, ולא עשה זאת, ולכן היה בכלא, האם מברך. מרן זצ"ל פסק בחזו"ע ברכות, שצריך לברך בכל האופנים הללו. שדוקא לפי הרמ"א, חולה אינו מברך הגומל אלא כאשר היה לו חשש סכנה, ואם אין לו חשש סכנה לא יברך. וכן בהולכי דרכים, אחינו האשכנזים מברכים רק כאשר היה במקומות שיש בהם סכנת נפשות. ולכן לשיטתם, מברכים רק כאשר היה חבוש בבית האסורים על עסקי נפשות וכדומה. ואילו אנו הספרדים נוהגים לפי השו"ע, שפוסק דלאו דווקא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו רק יש לו יסורים ומצוקה שנגרמים מהחולי, דהיינו שנפל למשכב, כבר צריך לברך. וכן בהוכלי דרכים מספיק שהיה בדרך בין עירונית שלוקחת ע"ב דקות. ממילא חבוש בבית האסורים, אפילו על עסקי ממון, ואפילו שהיה בידו להפטר מזה ולא עשה זאת, צריך לברך ברכת הגומל.
בשאלה שלנו נראה לומר, יש הבדל בין אסיר, לבין מישהו שנמצא בעונש והוא מוגבל כעת. מרן זצ"ל כותב בחזו"ע, אדם שהיה במעצר בית ואח"כ שוחרר, לא מברך ברכת הגומל. מדוע, הרי היה עצור. אלא שבמעצר בית האדם רק לא יכול לצאת החוצה, אבל זה לא דומה לאדם ששפטו אותו לשבת זמן מסוים בתנאים של בית כלא, ויש לו מצוקה קשה שם. ולכן כאן שבלאו הכי יש את המחלוקת הנזכרת באסיר על עסקי ממון וכו', למרות שאנו פוסקים שיברך גם שם, אבל זה עצמו חידוש, אבל אין ללמוד מזה להענשה בעלמא של מעצר, והוו דלא לוסיף עלה.
למסקנה: אדם שהיה במעצר בלבד, אינו מברך הגומל. ואם רוצה להחמיר, יצא מחוץ לעיר בנסיעה של 72 דקות, ואז יוכל לברך ולכוון על המעצר, או שישמע ממי שמחוייב, ויכוין לצאת י"ח.
תשובה: כתוב בפוסקים, ארבעה צריכים להודות, ראשי תיבות חיי"ם (ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר). ואחד מהם הוא אדם שהיה חבוש בבית האסורים. וכאן לכאורה בנדונינו, הוא היה צריך לברך ברכת הגומל, בגלל שהיה חבוש בבית האסורים.
אבל יש דיון בפוסקים, האם דווקא חבוש על עסקי נפשות או גם על עסקי ממון. וכן אם היה יכול להפטר מהכלא ע"י תשלום כסף, ולא עשה זאת, ולכן היה בכלא, האם מברך. מרן זצ"ל פסק בחזו"ע ברכות, שצריך לברך בכל האופנים הללו. שדוקא לפי הרמ"א, חולה אינו מברך הגומל אלא כאשר היה לו חשש סכנה, ואם אין לו חשש סכנה לא יברך. וכן בהולכי דרכים, אחינו האשכנזים מברכים רק כאשר היה במקומות שיש בהם סכנת נפשות. ולכן לשיטתם, מברכים רק כאשר היה חבוש בבית האסורים על עסקי נפשות וכדומה. ואילו אנו הספרדים נוהגים לפי השו"ע, שפוסק דלאו דווקא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו רק יש לו יסורים ומצוקה שנגרמים מהחולי, דהיינו שנפל למשכב, כבר צריך לברך. וכן בהוכלי דרכים מספיק שהיה בדרך בין עירונית שלוקחת ע"ב דקות. ממילא חבוש בבית האסורים, אפילו על עסקי ממון, ואפילו שהיה בידו להפטר מזה ולא עשה זאת, צריך לברך ברכת הגומל.
בשאלה שלנו נראה לומר, יש הבדל בין אסיר, לבין מישהו שנמצא בעונש והוא מוגבל כעת. מרן זצ"ל כותב בחזו"ע, אדם שהיה במעצר בית ואח"כ שוחרר, לא מברך ברכת הגומל. מדוע, הרי היה עצור. אלא שבמעצר בית האדם רק לא יכול לצאת החוצה, אבל זה לא דומה לאדם ששפטו אותו לשבת זמן מסוים בתנאים של בית כלא, ויש לו מצוקה קשה שם. ולכן כאן שבלאו הכי יש את המחלוקת הנזכרת באסיר על עסקי ממון וכו', למרות שאנו פוסקים שיברך גם שם, אבל זה עצמו חידוש, אבל אין ללמוד מזה להענשה בעלמא של מעצר, והוו דלא לוסיף עלה.
למסקנה: אדם שהיה במעצר בלבד, אינו מברך הגומל. ואם רוצה להחמיר, יצא מחוץ לעיר בנסיעה של 72 דקות, ואז יוכל לברך ולכוון על המעצר, או שישמע ממי שמחוייב, ויכוין לצאת י"ח.