מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בטעם הדבר שביקש יהושע שתעמוד החמה, מבואר בפרקי דרבי אליעזר פרשה מ"ב, שערב שבת היה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת. והקשה מהרש"א בעבודה זרה שם, הרי מלחמה מותר לעשות גם בשבת, כדדרשינן בשבת יט. עד רדתה אפילו בשבת, וא"כ אין זה חילול שבת.
ותירץ מהרש"א שם, דהא דדרשינן "עד רדתה", היינו דוקא היכא שהתחילו שלשה ימים קודם שבת, כדאיתא במסכת שבת שם, והכא לא התחילו שלשה ימים קודם לשבת.
ויש לעיין על תירוץ המהרש"א, דלכאורה האיסור הוא רק להתחיל שלשה ימים לפני שבת, אבל לאחר שכבר התחילו, אפילו בתוך שלשה ימים, שוב איכא ההיתר שאין מפסיקין, והיינו דזהו דין דלאחר שהתחילו להלחם מותר להמשיך גם בשבת, אלא שלכתחילה אין להביא עצמו לזה, דהוי מכניס עצמו לדחיה של שבת. וכמו שמצינו כהאי גוונא לענין פיקוח נפש, דאין יוצאין למדבר ג' ימים קודם לשבת, ואם יצא קודם לכן מותר לו לחלל שבת דהוי פיקוח נפש, והיינו דג' ימים קודם לשבת איכא איסור להכניס עצמו לפיקו"נ, אבל בודאי אם כבר הגיע למצב של פיקו"נ מותר לו לחלל השבת, והוא הדין הכא האיסור הוא להכניס עצמו לזה, אבל אם כבר הוא במצב של מלחמה, הרי המלחמה דוחה את השבת.
[ועי' בדרישה או"ח סי' רמ"ט סק"א שבהתחילו באיסור בתוך ג' ימים מפסיקין, משמע דהוי תנאי בהיתר להלחם, ובמאמר מרדכי שם סק"א דן להתיר גם בהתחילו באיסור, וזהו כמו שנתבאר דהאיסור רק להכניס עצמו, אבל בשעה שנמצאים כבר במלחמה הרי המלחמה דוחה בלא שום תנאי, ובהתחילו בהיתר י"ל דגם להדרישה ליכא איסור, ורק בהתחילו באיסור אין ממשיכים כדי שלא תהיה למפרע יציאתם באיסור, עי' משנ"ב סי' רמ"ח ס"ק כ"ו].
וא"כ כיון שבמלחמת ל"א מלכים עכ"פ התחילו כבר במלחמה וזה היה בהיתר, מפני שהוצרכו להציל את הגבעונים, והוי פיקוח נפש, ממילא שוב מותר להמשיך להלחם בשבת.
בטעם הדבר שביקש יהושע שתעמוד החמה, מבואר בפרקי דרבי אליעזר פרשה מ"ב, שערב שבת היה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת. והקשה מהרש"א בעבודה זרה שם, הרי מלחמה מותר לעשות גם בשבת, כדדרשינן בשבת יט. עד רדתה אפילו בשבת, וא"כ אין זה חילול שבת.
ותירץ מהרש"א שם, דהא דדרשינן "עד רדתה", היינו דוקא היכא שהתחילו שלשה ימים קודם שבת, כדאיתא במסכת שבת שם, והכא לא התחילו שלשה ימים קודם לשבת.
ויש לעיין על תירוץ המהרש"א, דלכאורה האיסור הוא רק להתחיל שלשה ימים לפני שבת, אבל לאחר שכבר התחילו, אפילו בתוך שלשה ימים, שוב איכא ההיתר שאין מפסיקין, והיינו דזהו דין דלאחר שהתחילו להלחם מותר להמשיך גם בשבת, אלא שלכתחילה אין להביא עצמו לזה, דהוי מכניס עצמו לדחיה של שבת. וכמו שמצינו כהאי גוונא לענין פיקוח נפש, דאין יוצאין למדבר ג' ימים קודם לשבת, ואם יצא קודם לכן מותר לו לחלל שבת דהוי פיקוח נפש, והיינו דג' ימים קודם לשבת איכא איסור להכניס עצמו לפיקו"נ, אבל בודאי אם כבר הגיע למצב של פיקו"נ מותר לו לחלל השבת, והוא הדין הכא האיסור הוא להכניס עצמו לזה, אבל אם כבר הוא במצב של מלחמה, הרי המלחמה דוחה את השבת.
[ועי' בדרישה או"ח סי' רמ"ט סק"א שבהתחילו באיסור בתוך ג' ימים מפסיקין, משמע דהוי תנאי בהיתר להלחם, ובמאמר מרדכי שם סק"א דן להתיר גם בהתחילו באיסור, וזהו כמו שנתבאר דהאיסור רק להכניס עצמו, אבל בשעה שנמצאים כבר במלחמה הרי המלחמה דוחה בלא שום תנאי, ובהתחילו בהיתר י"ל דגם להדרישה ליכא איסור, ורק בהתחילו באיסור אין ממשיכים כדי שלא תהיה למפרע יציאתם באיסור, עי' משנ"ב סי' רמ"ח ס"ק כ"ו].
וא"כ כיון שבמלחמת ל"א מלכים עכ"פ התחילו כבר במלחמה וזה היה בהיתר, מפני שהוצרכו להציל את הגבעונים, והוי פיקוח נפש, ממילא שוב מותר להמשיך להלחם בשבת.
◆ ◆ ◆
עוד קשה על דברי מהרש"א הנ"ל, שתירץ שיהושע לא רצה שיחללו את השבת במלחמת ל"א מלכים מפני שאין מתחילין מלחמה בשבת, הרי במלחמת מצוה מותר אף להתחיל בשבת, כמבואר בירושלמי שבת פ"א ה"ח "הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים".
והנה מהרש"א כתב שמלחמת ל"א מלכים לא היתה מלחמת חובה כיון שלא יצאו להלחם בהם ע"מ לכבוש את א"י אלא רק בשביל להציל הגבעונים, אמנם דבריו צ"ע דמאי תליא בכוונת היציאה, הרי במציאות עכ"פ מקיימים בזה לא תחיה כל נשמה, וגם כבשו עי"ז ערים מארץ ישראל כמפורש בכתובים שם.
ועוד יש לעיין ע"פ דברי הרמב"ם מלכים פ"ה ה"א, דמלחמה לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, נחשבת מלחמת מצוה, והרי הגבעונים נתגיירו והוו כישראל שמצוה להצילם.
אכן על קושיא זו יש לומר דלא בכל מלחמת מצוה הותר להתחיל בשבת, אלא רק במלחמה לכיבוש ארץ ישראל, וכן משמע בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד דמותר ליקח בשבת בתים מן העכו"ם והעכו"ם כותב ומעלה בערכאות שלהם, והיינו דהותר איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם, ואמרינן שם "שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת", משמע דההיתר מדין כיבוש וישוב ארץ ישראל. ובביאור הדבר יש לומר ע"פ מש"כ בחידושי מהר"ם קזיס בשבת שם בדעת הירושלמי בשבת הנ"ל, דמה"ת מותר אפילו להתחיל להלחם בשבת, דכיון דכתיב עד רדתה והותרה מלחמה בשבת אין לחלק בזה, והאיסור להתחיל בשבת וג' ימים קודם הוי רק מדרבנן, ובמלחמת מצוה לא גזרו. ומעתה י"ל דזהו מאותו הדין שלא גזרו על השבות במקום ישוב ארץ ישראל, דמה"ט כותבין אונו ע"י נכרי אף בשבת, וכמו"כ בשבות דהתחלת מלחמה לא גזרו במקום ישוב א"י, והן הן דברי הירושלמי במו"ק. ולפי"ז הוי דוקא במקום ישוב ארץ ישראל, ולא בכל מלחמת מצוה.
אמנם לאידך גיסא ג"כ אפשר לומר, דטעם ההיתר לצורך מלחמת מצוה הוא באופ"א, דכיון דכל האיסור הוי רק מה שהוא מכניס עצמו לדחיה, וכנ"ל, הרי מצינו שלצורך מצוה אין חוששין לדין מכניס עצמו לפיקו"נ, כמבואר באו"ח סי' רמ"ח ס"ד דלדרך מצוה מותר לצאת למדבר גם בערב שבת, וה"נ להכניס עצמו למלחמה מותר לצורך מצוה [ונהי דביציאה למדבר בשבת עצמה אסור משום דהתחלת הדרך היא עוד קודם שיש פיקו"נ והוי חילול שבת גמור שלא במקום סכנה, אבל במלחמה שמיד בהתחלת המלחמה מותר, מותר להתחיל גם בשבת לצורך מצוה], ולפי סברא זו הוי דין בכל מלחמת מצוה שהיא, ד"לצורך מצוה" הותר.
ועי' מהרש"א בגיטין ו: דמלחמת עם ישראל בשבט בנימין במעשה דפילגש בגבעה חשוב ג"כ מלחמת מצוה המותרת להתחילה בשבת, ומבואר דכל מצוה מתירה. וכן מבואר בב"ח או"ח ריש סי' רמ"ט, שמלחמה להציל ישראלים שנשבו חשיב מלחמת מצוה שמותר להתחיל בשבת, והיינו אפילו אם מצד פיקו"נ יכולים להציל למחר, מ"מ דוחה מדין מלחמת מצוה, הרי דכל מצוה בכלל.
[והנה הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה כתב דאיכא חיוב לשמוע לדברי נביא גם אם אומר לעקור דברי תורה בהוראת שעה, ונקט לדוגמא כגון שאומר להלחם בעיר אחת בשבת, ולכאו' יל"ע הרי אין זה לעקור ד"ת, דכיון דאיכא ציווי הקב"ה להלחם הרי הוי מלחמת מצוה שמותרת להתחיל בשבת, דהא איכא מצוה לשמוע בקול הנביא מדכתיב אליו תשמעון, ואם נאמר דלא כל מצוה מתירה, ניחא].
◆ ◆ ◆
ובעיקר קושית מהרש"א הנ"ל, יש ליישב דאע"פ שמלחמה דוחה את השבת, מ"מ אין זה מדת חסידות, וכמו שמצינו בנדה לח. שחסידים הראשונים היו מכוונים שלא תהיה לידת בניהם בשבת, כדי שלא יחללו עליהם את השבת, וכן מצינו בשבת קנו. האי מאן דבשבתא יהא בשבתא ימות על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא, הרי דאע"פ שיש דיחוי של פיקו"נ, מ"מ כיון שהוא רק דחויה ולא הותרה חשיב שנתחללה השבת.
וכמו כן מצינו לענין מלחמה גופא, דאיתא בגיטין ו: שכל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו בא לידי חילול שבת, וכתבו תוס' שכן היה בפילגש בגבעה, דאותו היום שבת היה, ופירש מהרש"א שיצאו אז למלחמה דמותר לצאת למלחמת מצוה בשבת. וצ"ב א"כ למה נחשב שבא לידי חילול שבת, הרי המלחמה הותרה. וצ"ל דכיון שהיא רק דחויה, א"כ נחשב שנגרם דבר שאינו רצוי, ומי שהטיל אימה יתירה והיה הגורם לזה נחשב לו שגרם חילול שבת. ולפי"ז מיושב מה שלא רצו יהושע וישראל שמלחמת ל"א מלכים תדחה את השבת, ועי' בכל זה.