רציתי להיתפס למילים האלו "אבא לא מרשה"
אני לא מבין,
אסור להרביץ כי אבא לא מרשה או כי אסור להרביץ??
וכי אם מחר הילד יחליט שאבא לא הקובע הבית, אז הוא יתחיל להרביץ
לכאו'
הלשון הנכונה "יוסי, אסור להרביץ", "מוטי, שומרים על הבית נקי", "איציק, יש מילים שלא אומרים" וכן על זה הדרך.
מה הקשר "אבא לא מרשה ..." ??
אשרי כב' שזכה לא לשמוע את המתודות שהם מלמדים, אסור להגיד אסור, ועוד כל מיני כללים מוזרים, אני עכשיו לחוץ בזמן אז נקצר
אולי כבודו יגיד מבחינתו מה אלו עונשים הבאים מידי פעם ופעם ומותרים.
הייתי שמח להאריך לא בגלל שאני יודע משהו אלא ממה שאני רואה
אבל הזמן קצר והעיקרון שהעונש זה תוצאה של תהליך ארוך שהתחיל הרבה לפני כן
הרעיון הוא שהילד לא יצטרך להגיע למצב הזה ובזה עיקר ההשקעה
אני מצרף מאמר ששלחו לנו היום על מחנך שנפטר בימים האלה, איני מכירו וכנראה הוא מזרם אחר, אבל זה לא משנה כי העיקרון שווה אצל כולם
שני סיפורים חשובים על הרב אברהם אבא בילט ז"ל מישיבת "מקור החיים" שנפטר השבוע.
יואל שפיץ מספר:
פעם סיפר לנו הרב דוב זינגר יבדל"א על אחת משיחותיו האחרונות עם אביו ז"ל.
הרב דוב סיפר שאביו אמר לו כך
(אני כותב מהזיכרון מקווה שאני מדייק):
"דוביל'ה,
דע לך שלעולם לא תוכל לאהוב אותי כפי שאהבתי אותך,
ולעולם לא תוכל להעניק לי ולדאוג לי כפי שדאגתי אני לך.
ככה זה, ילדים לעולם לא יוכלו להעניק להוריהם מה שנתנו להם.
אבל, מה שאני מבקש ממך לעשות למעני, ומה שאתה יכול לעשות למעני, זה להעביר את האהבה, הדאגה וההשקעה שלי בך- הלאה -
לילדים שלך".
היום, ליווינו את הרב אבאל'ה בילט, אחד ממחנכינו האהובים ממקור-חיים למנוחת עולמים.
במשך הלוויה, בשיחות חברים נזכרנו באיזו ענווה הוא חינך אותנו, באיזו קבלה וחוסר שיפוטיות כמעט ללא גבולות,
באיזו אהבה כנה ודיבור בגובה העיניים,
ובכמה אהבת תורה וניגון של גמרא הוא 'הדביק' אותנו.
ובלב שלי,
מצאתי את עצמי אומר לו:
הרב אבאל'ה, אתה נפרד מאיתנו,
ולעולם לא נוכל להחזיר לך את כל הטוב שנתת לנו.
אבל אני מבטיח לך,
וגם החברים שלי מבטיחים לך,
שאת כל הטוב הזה,
את העין הטובה,
הקבלה,
האהבה,
החום,
המסירות,
ואהבת התורה,
נעביר הלאה.
לתלמידנו וילדינו.
כיתה ט הייתה השנה בה נשברתי בהרבה מובנים, עברתי לישיבה תיכונית עם המון חבר'ה מוכשרים ופתאום לא הייתי מצטיין מבלי ללמוד בכלל.
בדידות, הערכה עצמית בריצפה. עם קושי גדול מאוד מול הר"מ שלי.
באף אחת מאחת עשרה שנות הלימוד האחרות לא היה לי קושי כזה, תמיד אהבתי את המחנכים שלי.
חברותא שמיניסט לא היה לי ולרוב פשוט הברזתי מהסדרים.
לקראת חג השבועות לקחתי על עצמי לסיים מסכת כחלק מהש"ס המחזורי.
התחלתי לשבת בבית המדרש בסדרי ערב וללמוד לבד בפעם הראשונה, הרב אבל"ה שלא הייתי מכיתתו ראה אותי, התיישב לידי להתחיל ללמוד איתי דף אחרי דף.
פרגן לי על ההבנה וההתמדה, אני לא זוכר כמה ימים זה היה אבל אלה היו שעות ארוכות, והטעם של הלימוד חלחל אלי.
מאז בכל שנה הכי אהבתי את התקופה של ה101 (מרתון הגמרא).
הייתי לומד אז בטירוף יחסי למה שהייתי רגיל ובמקום לרבוץ בחדר הייתי חורש.
בשנה שלאחר מכן עברתי לכיתה שלו והתחלתי מחדש את הישיבה..
הלימוד איתו והמילים הטובות והמעריכות לבחור היפראקטיבי שלא מצא את עצמו נשארו חקוקות בי ואני חב גם לו חלק מאהבת הגמרא.
השבוע הלך לעולמו בגיל צעיר מדי הרב אבא אברהם (אבל'ה) בילט זצ"ל
לאחר מאבק ממושך בלוקמיה.
בשנה שעברה פגשתי בו במקרה בפעם האחרונה בבית החולים הדסה, עייף אבל עדיין עם שובבות .
מנחם עמי קלמנזון מספר:
הרב אבל'ה זכור בזכות העיניים הטובות השנינות החדה עם חיוך קונדסי בזמן שהיה זורק משפט חד פה ושם.
din.org.il
בפרט בעניין התגובות למטה.
