g מכסה של מיחם העשוי מנירוסטה שהניחו עליו לחם בכל ימות השנה. בשו"ת אול"צ (ח"ג עמ' קיט) כתב שהמכסה צריך הגעלה בכלי ראשון ולא ליבון משום שעל ידי הזיעה שמתחת למכסה חשוב בולע ע"י רוטב וכמבואר כן בש"ע (סי' תנא סי"ד). ועוד שיש אומרים שמכיון שהדוד מפסיק בין האש לבין הלחם, אם כן לא נחשב כבליעה ע"י האור. ועוד שיש פוסקים שסוברים שחמץ היתרא בלע וא"כ די בהגעלה. עי' מ"ב 'איש מצליח' (ח"ה בסוף הספר) ובחזו"ע (פסח, עמ' קמז).
g לגבי מכסה פלסטיק שבדרך כלל נמכר כיום עם המיחם, אם נאמר שיש לו אדים והוא בלע ע"י נוזל מועיל לו הגעלה (חזו"ע פסח, עמ' קנה שמועיל לפלסטיק הגעלה) וכדין המכסה הנ"ל. ואם נאמר שאין לו אדים והוא לא בלע ע"י נוזל יצטרך ליבון ובודאי שליבון יהרוס אותו. לכן אפשר לעטוף את המיחם מלמעלה בנייר כסף עבה שישמש כמכסה ולעשות לו חורים שיצא ההבל ממנו (ואפשר גם לעשות כן גם כאשר המכסה הנ"ל עשוי מנירוסטה דיש שהצריכו אותו ליבון. עי' ספר שער ימי הפסח, עמ' פה).
כמובן אם השתמשו במכסה רק לחימום מים, די בשטיפה ואפשר להשתמש.
g לגבי המיחם עצמו בשו"ת אול"צ (שם עמ' קיח) הצריך הגעלה לכל הדוד שע"י המכסה מתערב הטעם בכל הקדירה. ואמנם בהערות איש מצליח (ח"ה בסוף הספר) כתב שהדוד לא צריך הגעלה דהוי ג' נותני טעם מהלחם למכסה ומהמכסה למים והמים לגוף הדוד ועדיין החמץ היתר, ע"ש.
