בס"ד
ג' תשרי תשא"ף. ירושלם ת"ו.
לע"נ מ"ז ר' שמעון בן חנה זילברברג ז"ל
[א] הנה המאירי הוסיף מלה אחת שלא נזכרה בגמ', והיא מלת "כלל", ועפי"ז יתבארו לך כמה וכמה קושיות שהקשו האחרונים בסוגיין. ועיין.
[ב] ועפי"ז חשבתי בס"ד לבאר את הקושיא של הגמ' (לקמן פ: ) "מתקיף לה ר' זירא וכל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת"?, אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה, מיהו כו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא. ע"כ. והכוונה דיש כאן ב' דברים, הא'; שביעה. והב'; יתובי דעתיה (שהיא דרגה פחות משביעה). וגם ביתובי דעתיה יש כמה דרגות, אבל הכמות המינימלית שמתחייבים עליה (מהתורה, ולא מדין חצי שיעור) היא ככותבת הגסה, דלכו"ע מיישב דעתו של האוכל כמות זו. [ודרך משל שיש כמה סוגים של רכבים יש משאית גדולה "סמיטריילר" שבשביל להסיעה אותה כברת דרך מסויימת צריך כמות גדולה של דלק כמו 10 ליטר, ואילו באופנוע קטן אותו כברת דרך יספיק לו רק 1 ליטר דלק. אמנם בשביל "להתניע" את ב' סוגי הרכבים סגי באותו כמות של דלק לצורך ההצתה. והנמשל הוא שהסמיטריילר זה עוג מלך הבשן שבשביל שישבע צריך 10 ליטר של דלק אמנם האופנוע צריך 1 ליטר בשביל לשבוע, אבל לצורך ההצתה - שזה ה"יתובי דעתיה" שניהם מספיק להם את אותו כמות להצית וכגון 50 מ"ל דלק]. ובהו"א הבין ר' זירא שהכוונה שזה מדובר על "שביעה" ממש, ולכך בא ו"התקיף" וכלשון הגמ'; "וכל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת"?. אמנם בתירוץ ההבנה היא שאין זה מצד ה"שביעה" אלא מצד ה"יתובי דעתיה" (וכגון התנעת רכב הנז').
[ג] ויש להעיר דבאמת כך משמע מדברי הגמ' דכל העינויים זה בשב ואל תעשה, שהגמ' (בדף ע"ד ע"ב) לומדת שהעינוי הוא כמו מלאכה, שכמו במלאכה זה בשב ואל תעשה דמשמע שהכל הוא מצד המעשה עצמו. ויל"ע.
ג' תשרי תשא"ף. ירושלם ת"ו.
לע"נ מ"ז ר' שמעון בן חנה זילברברג ז"ל
בענין אכילה גסה ביוה"כ
- נאמר בתורה "תענו את נפשותיכם" (ויקרא ט"ז כ"ט) "ועיניתם את נפשותיכם" (שם פסוק לא). והגמ' במסכת יומא (בדף ע"ד ע"ב) לומדת מזה שלא צריך לעשות פעולה של עינוי, אלא העינוי הוא בשב ואל תעשה, והגמ' לומדת שעינוי שיש בו אבידת נפש זה אכילה ושתיה, ותנא דבי ר' ישמעאל מביא לכך מקור נוסף, מכך שכתוב כאן לשון של עינוי "תענו את נפשותיכם" (שם), ולהלן במק"א (דברים פרק ח' פס' ג') נאמר "ויענך וירעיבך", שמזה רואים שהעינוי של התורה זה עינוי של "צום" של "חסרון אכילה". ובאמת רוב הראשונים לומדים בפשטות שזה עיקר האיסור של "ועיניתם" של העינוי ביום הכיפורים, ואילו שאר האיסורים הם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (ועיין מש"כ בזה מרן הבית יוסף באור"ח בתחילת הלכות יוה"כ. בסימן תאי"ר. ואכמ"ל).
- ובתורה לא מבואר מהו השיעור של האכילה הזו שמבטלת את העינוי הנז', ובפשטות היינו אומרים שדוקא אם אדם אוכל אכילה של כזית [של אוכלים הראויים למאכל] זה מבטל את העינוי של הצום, וכמו שמצינו באוכל חלב (בצירי) ונבילה ומת ודם ופיגול ונותר וגיד הנשה וכיוצא, ומאידך כמו שראינו במצוות באכילת מצה למשל שהיא אכילה דאורייתא ושיעורה בכזית, וא"כ מבואר שהמובן של "אכילה" זה כזית.
- ובגמ' בסוכה (דף ה' סוע"ב) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, והגמ' מביאה ע"ז קושיא מרב חנין שניסה ללמוד זאת מפסוק את כל שיעורי התורה, ומסקנת הגמ' שרוב השיעורים הם בכזית, ואילו ביוה"כ צריך ככותבת הגסה. ורש"י שם ביאר (ד"ה ליוה"כ) וז"ל; דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה, מידי דמיתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי" עכ"ל רש"י.
- ולענ"ד ביאור דבריו הקדושים כך הם; דבמצה צריך "שם אכילה"ס, זאת משום שבתורה מצינו בזה לשון אכילה "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות י"ב ט"ו), וכשהתורה נוקטת במפורש לשון אכילה צריך שם אכילה של התורה שזה כזית, וכמו"כ מצינו בענין גיד הנשה שלשון הפסוק הוא "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" וגו' (בראשית ל"ב ל"ג), וכמו"כ מצינו בלשון הפסוק לגבי חלב (בצירי) "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא י"ג ז'). ומכיון שהתורה נקטה במפורש לשון "אכילה", לכך צריך לאכול כזית בשביל להתחייב, אמנם משא"כ ביוה"כ איננו מתייחסים לעצם האכילה, אלא ל"ביטול העינוי", שזה ע"י אכילת שיעור כותבת הגסה שעי"ז באים לידי "יתובי דעתיה". ועיין במה שנכתוב בזה בהמשך הדברים בס"ד.
- והמאירי (בסוגיין) מחדד את הנקודה של היתובי דעתיה שהיא בככותבת, ותו"ד הוא; דאע"פ שזה לא משביע מ"מ זה מיישב את הדעת של המתענה, ובזה הוא יוצא מכלל עינוי, אבל מי שאינו אוכל ככותבת אין דעתו מתיישבת כלל[א], ואינו יוצא מכלל עינוי[ב].
- וביבמות (דף ק"ב ע"ב) אמר אביי דאית ביה כתיתי ומשום תענוג, א"ל רבא ותענוג ביוהכ"פ מי אסירא? וכו'. [ולשון רש"י (שם ד"ה כתיתין); "חתיכות דקות של מוכין ועור רך, ומשום תענוג, ולאו משום דתהוי נעילה" עכ"ל רש"י. ושם הגמ' דנה לענין אנפילאות, אי חשיבי מנעלים, ומסיקה הגמ' שזה לא נחשב מנעלים, אבל משום שיש בזה כתיתין דנה הגמ' אולי לאסור את זה מפני חשד, ואכמ"ל].
- וחקר הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בספרו קובץ הערות (סימן ע"ג ג') ע"ד הגמ' ביבמות הנז', מהו מהות האיסור של "תענו את נפשותיכם", האם האיסור הוא בביטול העינוי בפנ"ע, ולמשל אם האיסור לאכול ביוהכ"פ הוא לא אסור מצד ה"מעשה" עצמו אלא מפני ה"תוצאה", ושעל ידי זה שאוכל מבטל את העינוי, ואם באמת נמצא אדם שאוכל ואינו שבע ואין לו יתובי דעתיה, לא יעבור על האיסור, וזאת משום שלפי צד זה אין איסור בפעולת האכילה אלא בתוצאה של ביטול העינוי. ולפי"ז גם להיפך, כגון שלו יצוייר שאדם יוכל להגיע לתוצאה של ביטול העינוי אפי' שלא ע"י אכילה ג"כ יהיה אסור.
- או"ד שהאיסור הוא במעשה ובפעולה עצמה, ולא איכפ"ל מהתוצאה, ולצד זה יבואר דהכוונה בפסוק "תענו את נפשותיכם" היא לא לעשות "מעשה אכילה"[ג].
- ולפי"ז ביאר הקובץ הערות את מח' אביי ורבא (הנז' לעיל באות ו'), שאביי הבין כהצד הראשון, דהיינו שיש כאן "תוצאה של ביטול העינוי", דע"י הכתיתין הוא מעונג, אמנם מאידך רבא הבין דאין האיסור מצד התוצאה אלא מצד המעשה, דכאן אפי' שהוא מתענג, מ"מ זה לא מיקרי נעילת הסנדל, ולכן סובר רבא שמותר.
- וביבמות (דף מ' ע"א) הגמ' הבינה בהו"א מזה שנאמר בתורה ב' פעמים "תאכל", שאם רצה אוכל לתאבון ואם רצה אוכל אכילה גסה, והגמ' דחתה זאת; והאמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מהלאו של לא תעונה. ולמדנו מכך שמעשה של אכילה גסה אינה נקראת אכילה. (ועיין מש"כ ברש"י ביבמות שם ד"ה פטור).
- והקשה ע"ז בקובץ הערות, דלפי מה שביאר בתחילת דבריו (ונזכר בדברינו לעיל באות ט') בדעת אביי שסובר שהאיסור של "ועיניתם" הוא בתוצאה, א"ך האיך אפשר ללמוד מיוהכ"פ לכל התורה כולה שאכילה גסה לאו שמיה אכילה, והרי ביוהכ"פ האיסור הוא רק בתוצאה של ביטול העינוי, אמנם בכל התורה כולה האיסור אינו ב"תוצאה" אלא בפעולת האכילה, וא"כ לא יהיה ראיה מדברי אביי הנז', שהרי ביוהכ"פ צריך "יתובי דעתיה", משא"כ במאכלות אסורות א"צ תוצאה אלא פעולת אכילה [וכשמם כן הם "מאכלות אסורות", ומשא"כ ביוהכ"פ המאכל מצד עצמו מותר, אלא דיומא קא גרים לאיסורא, ומצד היתובי דעתיה].
- ולפי"ז הכריח הקובץ הערות לומר, דהסוגיא (ביבמות שם) דאכילה גסה לאו שמה אכילה אזלא אליבא דרבא שסובר שהאיסור הוא באכילה – במעשה האכילה ולא בתוצאה, ואם פטור ביוהכ"פ על אכילה גסה, ע"כ שאין שמה "מעשה" אכילה, ומעתה אפשר לומר דאנחנו מחייבים את האוכל על "מעשה האכילה" וכמו בכל התורה כולה.
- וכתב עוד דאם נאמר כדברי השאגת אריה שסובר דכיון שבתורה לא כתוב לשון "אכילה" ביוהכ"פ לכך זה לא תלוי בתוצאה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אפשר ללמוד כל התורה כולה. ולכך מוכרחים לומר כמש"כ להכריח לפני כן דכל האיסור הוא ב"מעשה האכילה" ולא בתוצאה. עש"ב.
- אלא דבין נימא דהאיסור הוא בפעולה, ובין אם נימא דהאיסור הוא בתוצאה, לענ"ד יש בזה קושיא חזקה והיא, דמאי טעמא אמרינן גבי יוהכ"פ דאכילה גסה לאו שמה אכילה, והרי סוף סוף אדם שאוכל בליל יוהכ"פ או ביוהכ"פ בבוקר, ואפי' אכילה גסה, מ"מ נהי דבשעת האכילה עצמה אינו נהנה מהאוכל מפני שהיא ע"י אכילה גסה, מ"מ לאחר כמה שעות הוא יהנה מכך ע"י שירגיש שובע ולא רעב, וא"כ בין אם נימא דהאיסור הוא ב"מעשה האכילה" הרי יש כאן מעשה אכילה, וגם אם נימא שהאיסור הוא בתוצאה, הרי יש כאן תוצאה של אדם שבע. וא"כ מדוע כ"כ פשוט לגמ' שאכילה גסה לאו שמה אכילה? ולכאורה היא קושיא אלימתא.
- ואם תאמר דהרי עכשיו בשעת אכילתו לא נהנה דהרי אכל ע"י אכילה גסה, צ"ב דמאן יימא לן דצריך שיהנה מיד באכילתו, והרי התורה אמרה "ועיניתם את נפשותיכם", ובודאי כל אדם שאוכל ואף אכילה גסה, מ"מ לא מיקרי אדם שהתענה ביוהכ"פ.
- ובהרצותי את הדברים קמיה חברים מקשיבים, הראני אחד מבני החבורה שליט"א שעמד בזה הגאון הראש"ל מהר"ם ן' חביב זלה"ה בספרו הנעים תוספת יום הכיפורים על אתר (בנד"מ עמ' ק') וז"ל: קשה, אמאי אשמועינן הך דינא ביוה"כ, לישמועי' דבעלמא במ"א כגון חלב או חמץ, אם אכלן אכילה גסה פטור דלא שמה אכילה. יש לומר דאי אשמעינן בעלמא, הו"א אכילה גסה לא שמה אכילה, ולפיכך פטור, אבל ביוה"כ דהכתוב אומר "תענו", הו"א דחייב, דהרי לא התענה, דאע"ג דבשעת אכילה לא נהנה כגון דאכל על השבע, מ"מ כשיתעכל המזון הראשון שבמיעיו, אכתי מייתבא דעתיה, ואין לו עינוי מחמת מה שאכל באחרונה, הלכך קמ"ל דאפ"ה פטור ביוה"כ, משום דלא אזלינן אלא בתר שעת אכילה, ובשעת אכילה לא נהנה, ואע"ג דמטא ליה הנאה אח"כ, לא איכפת לן. א"נ קמ"ל דאכילה גסה כיון דלית בה הנאה בשעת אכילה, גם אח"כ לית בה הנאה, דאדרבה מזיק את עצמו כדפרש"י. ודו"ק. עכ"ל המהרמב"ח ז"ל. (ובספר תוספת יוה"כ הנד"מ שם, ציינו בזה בהערות לדברי המעשה רוקח בהלכות שביתת העשור בהלכה ז' ד"ה היה שבע, ואתח"י לפי שעה).
- ומבואר מדברי קדשו של המהר"ם ן' חביב זלה"ה דמכיון דבשעת האכילה עצמה לא נהנה מכך, משו"ה לא מיקרי אכילה, ועוד ביאר בזה עפ"ד רש"י דמכיון שלא נהנה עכשיו לא איכפת לן אם יהנה מכך אח"כ, וזאת משום שבאכילה זאת מזיק את עצמו.
- והנה מה שכתב הגאון הנז' בתירוצו הראשון דאפי' שלא התענה, כיון דבשעת אכילה לא מטי ליה הנאה לא איכפ"ל מההנאה שתגיע לו אח"כ, לא זכיתי להבין אמרות קדשו, דהנה בגמ' בחולין (דף ק"ג ע"ב) נחלקו האם שיעור אכילה היא גם מה שנשאר בין השיניים, או דצריך שהכל יכנס למיעיו ומה שבין השיניים לא מצטרף לכשיעור, ודעת רשב"ל דכזית שאמרו זה חוץ ממה שיש בין השיניים, ומאידך סבר ר' יוחנן דגם מה שבין השיניים מצטרף לכשיעור. ומסיימת שם הגמ', אמר ר' פפא בשל שיניים כו"ע לא פליגי, כי פליגי בין החניכיים, מר סבר הרי נהנה גרונו בכזית ומר סבר אכילה במיעיו בעינן, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר חייב, מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית.
- ומבואר מדברי הגמ' דנחלקו ר"י ורשב"ל מהו הגדר של אכילה, האם זה ביחס להנאת מיעיו, והיינו שע"י שהאוכל נכנס למיעיו והוא נותר שבע ואינו מבקש לאכול זה הוא הגדר של אכילה, או שאכילה משמעותה וגדרה היא בהנאה שהגרון נהנה, ואע"פ שחזר והקיא (או כל האפשרויות האחרות שאין הנאת מיעיו) מ"מ אכילה מיקרי שהרי נהנה בגרונו. [ויש בזה הרבה נפק"מ להלכה, וכגון לענין ברכה ראשונה בדוכתא שיש רק הנאת גרונו, וכגון במסטיק, או להיפך שיש רק הנאת מיעיו, וכגון שכרך בסיב ואכל, או ב"מ חולה קורונה שאין לו טעם בפה וטעמ"ו כעפר לכל תהיה, וכל כיוצ"ב ואכמ"ל].
- ומעתה צ"ע כוונת דברי המהר"ם ן' חביב זלה"ה הנז', דממה נפשך האוכל אכילה גסה ביוה"ך צריך להתחייב, דאם אין לו עכשיו הנאת מיעיו, ורק אח"כ, מ"מ הנאת גרונו שפיר יש לו, ואם באכילה גסה אין הנאת גרונו, מ"מ הנאת מיעיו לאחר זמן יש לו, ומדוע שיפטר? וכבר הקשיתי לעיל (באות ט"ו) דמאן יימא לן דהנאת מיעיו צריכה להיות מיד, וכי זה הלכה מהלכות ברכת המזון? והרי ביוה"כ בעינוי תליא מילתא. והאוכל ודאי נהנה. וצע"ג.
- ונראה בזה לענ"ד ליישב כוונתו של רבינו המהר"ם ן' חביב זלה"ה, שדרך אכילה בכל מקום היא ע"י צירוף הנאת גרונו ומיעיו גם יחד, וכמובן מבלי אכילה גסה, ועכשיו שאוכל ע"י אכילה גסה הוי כאוכל שלא כדרך אכילה, כי באמת מכיון שאין דרך האוכלים לאכול ע"י אכילה גסה, מעתה מה איכפת לן אם אכל שלא כדרך אכילה ע"י שכרך בסיב וכיוצ"ב או שאכל שלא כדרך אכילה באכילה גסה, וכמו שבאכל שלא כדרך אכילה שכרך בסיב פטור ואע"ג דאח"כ מטי ליה הנאת מיעיו גם כאן שאכל שלא כדרך אכילה ע"י אכילה גסה לא איכפ"ל אם אח"כ מטי ליה הנאה מינה לאחר זמן בהנאת מיעיו.
- אלא דגם זה יל"ע דהרי ביוה"כ לאו באכילה תליא מילתא אלא בביטול העינוי, וכשאוכל בצורה כזו מבטל העינוי שלו ביוה"כ, ומבין ריסי עיני רבינו המהר"ם ן' חביב זלה"ה עצמו, נראה שהרגיש בזה ותירץ וז"ל; א"נ קמ"ל דאכילה גסה כיון דלית בה הנאה בשעת אכילה, גם אח"כ לית לן בה הנאה דאדרבה מזיק את עצמו כך פירש"י. עכ"ל. ונראה דהוצרך לזה התירוץ להגן עליו מהקושיו' הנז' דאמרן. (ומה שהקשינו מהנאת גרונו אין זה כ"כ קשה מכיון שצריך שיעור של "יתובי דעתיה", שבפשטות זה מהנאת מיעיו בלבד אמנם משא"כ בהנאת גרונו. למרות שיש לעיין כי מהגמ' בחולין הנז' משמע שאכילה פירושה גם הנאת גרונו. ומהגמ' בהמשך בפירקין נראה דאולי גם מהנאת גרונו יש יתובי דעתיה וזה מאיר עיניו של אדם. ויל"ע).
[א] הנה המאירי הוסיף מלה אחת שלא נזכרה בגמ', והיא מלת "כלל", ועפי"ז יתבארו לך כמה וכמה קושיות שהקשו האחרונים בסוגיין. ועיין.
[ב] ועפי"ז חשבתי בס"ד לבאר את הקושיא של הגמ' (לקמן פ: ) "מתקיף לה ר' זירא וכל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת"?, אמר ליה אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה, מיהו כו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא. ע"כ. והכוונה דיש כאן ב' דברים, הא'; שביעה. והב'; יתובי דעתיה (שהיא דרגה פחות משביעה). וגם ביתובי דעתיה יש כמה דרגות, אבל הכמות המינימלית שמתחייבים עליה (מהתורה, ולא מדין חצי שיעור) היא ככותבת הגסה, דלכו"ע מיישב דעתו של האוכל כמות זו. [ודרך משל שיש כמה סוגים של רכבים יש משאית גדולה "סמיטריילר" שבשביל להסיעה אותה כברת דרך מסויימת צריך כמות גדולה של דלק כמו 10 ליטר, ואילו באופנוע קטן אותו כברת דרך יספיק לו רק 1 ליטר דלק. אמנם בשביל "להתניע" את ב' סוגי הרכבים סגי באותו כמות של דלק לצורך ההצתה. והנמשל הוא שהסמיטריילר זה עוג מלך הבשן שבשביל שישבע צריך 10 ליטר של דלק אמנם האופנוע צריך 1 ליטר בשביל לשבוע, אבל לצורך ההצתה - שזה ה"יתובי דעתיה" שניהם מספיק להם את אותו כמות להצית וכגון 50 מ"ל דלק]. ובהו"א הבין ר' זירא שהכוונה שזה מדובר על "שביעה" ממש, ולכך בא ו"התקיף" וכלשון הגמ'; "וכל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת"?. אמנם בתירוץ ההבנה היא שאין זה מצד ה"שביעה" אלא מצד ה"יתובי דעתיה" (וכגון התנעת רכב הנז').
[ג] ויש להעיר דבאמת כך משמע מדברי הגמ' דכל העינויים זה בשב ואל תעשה, שהגמ' (בדף ע"ד ע"ב) לומדת שהעינוי הוא כמו מלאכה, שכמו במלאכה זה בשב ואל תעשה דמשמע שהכל הוא מצד המעשה עצמו. ויל"ע.
