• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

יישוב נפלא לראיית הבא"ח שיש מצוה בחצי שיעור מדין שכח יום אחד בספירת העומר

דעת תורה

Active member
ידועים דברי הרב פעלים חלק ג' אורח חיים סימן ל"ב שכתב:
והנה לכאורה היה נ"ל להביא ראיה שיש דין חצי שיעור גם במ"ע מדין ספירת העומר שכתב הטור ז"ל בסי' תפ"ט בשם בה"ג ז"ל שאם שכח לברך באחד הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו, והיינו טעמא משום דבעינן תמימות שיהיה סופר כל הימים, דספירת כל הימים מצוה חדא היא, אך ר"י פליג וס"ל כל לילה מצוה בפ"ע, וידוע דאיכא דס"ל כבה"ג דספירת כל הימים מצוה חדא משום דכתיב תמימות תהיינה, ועכ"ז ס"ל דצריך למנות בשאר ימים בלא ברכה, אף על גב דלית להו האי סברה, דכל לילה מצוה חדא היא, ולפ"ז קשא, כיון דאזלי בתר קרא דתמימות תהיינה, א"כ לדרשה זו לא עביד מצוה שלימה, ולמה ליה למנות בשאר ימים בלא ברכה, אלא ודאי גם בעביד קצת מצוה יש בזה מצוה.
אולם בשו"ת יביע אומר חלק י אורח חיים סימן נ"ה תמה עליו בזה"ל
ואני שמעתי ולא אבין, דמאן דס"ל כבה"ג דבעינן תמימות אם שכח לילה אחד בודאי, ולא ספר אף ביום, אין הכי נמי דס"ל שא"צ לספור בשאר לילות כלל, ומה שפסק מרן, "יספור בשאר ימים בלי ברכה", היינו לחוש לדעת ר"י דס"ל דכל לילה מצוה בפני עצמה היא, ולפ"ז יש מצוה גמורה בספירתו, ורק משום דחיישינן לבה"ג לגבי הברכה יספור בלא ברכה, שספק ברכות להקל. וזהו שכתב התרומת הדשן (ח"א סי' לז), שנוהגים כדעת בה"ג דבעי תמימות, ואם שכח לספור יום אחד שוב אינו סופר, "פירוש, בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה". עכ"ל. א"כ אין פה ראיה כלל.

אולם העירני חכם אחד דאשכחנא בביאור הגר"א על השו"ע מרגניתא טבא בהא, דז"ל הגר"א על דברי השו"ע שפסק שסופר בלא ברכה:
באור הגר"א אורח חיים סימן תפט סעיף ח
אם שכח. במנחות שם כ' בשם בה"ג שלא יספור עוד ותמהו עליו. ובמגילה כ' כמ"ש בש"ע משום דבעינן תמימות:
הרי שכתב הגר"א שהשו"ע לא פסק כדעת התוס' במנחות אלא כמו התוס' במגלה כ' משום דבעינן תמימות.
והמעיין היטב יראה שהתוס' במנחות הביאו בשם בה"ג דמי ששכח לא יספור, ועל זה כתבו דתימה גדולה ולא יתכן.
אולם במגלה כ' כתבו ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא ע"כ. ולא תמהו עליו, משום שהביאו בשם בה"ג שרק לא ימנה 'בברכה', אבל למנות כן ימנה ללא ברכה גם לדעת בה"ג.
וזהו שכתב הבא"ח וידוע דאיכא דס"ל כבה"ג דספירת כל הימים מצוה חדא משום דכתיב תמימות תהיינה, ועכ"ז ס"ל דצריך למנות בשאר ימים בלא ברכה, ותמה הרב עובדיה זצ"ל מי הוא זה ואי זה הוא, הרי השו"ע פסק כדעת החולקים על תה"ד.
ולפי האמור הגר"א כתב להדיא שדעת השו"ע היא כדעת התוס' במגלה דס"ל בדעת בה"ג שיספור ללא ברכה. וגם אם נאמר שדעת השו"ע אינה כן, מ"מ דעת התוס' כן היא, וע"ז שפיר הוכיח הבא"ח שלשיטתם יש מצוה בחצי שיעור, אלא שגם הוא דחה ראיה זו מכיוון אחר עי"ש.
ונ"ל שזוה יישוב נכון ואמיתי לקושיית הרב עובדיה זצ"ל. ואין דברי הבא"ח תמוהים כפי שנראה בהשקפה ראשונה.
 
אודה ולא אבוש כי לא למדתי את הסימן הנ״ל ביבי״א, אך מאיך שכבודו מציג את הקושיא, לכאורה ליתא.
כבודו מציג שהרב פעלים מקשה מהטור
ידועים דברי הרב פעלים חלק ג' אורח חיים סימן ל"ב שכתב:
והנה לכאורה היה נ"ל להביא ראיה שיש דין חצי שיעור גם במ"ע מדין ספירת העומר שכתב הטור ז"ל בסי' תפ"ט בשם בה"ג ז"ל שאם שכח לברך באחד הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו, והיינו טעמא משום דבעינן תמימות שיהיה סופר כל הימים, דספירת כל הימים מצוה חדא היא, אך ר"י פליג
והיינו שהטור כותב כן בהדיא בדעת בה״ג.
ואילו מרן מקשה מהשו״ע, כלשונך:
אולם בשו"ת יביע אומר חלק י אורח חיים סימן נ"ה תמה עליו בזה"ל
ואני שמעתי ולא אבין, דמאן דס"ל כבה"ג דבעינן תמימות אם שכח לילה אחד בודאי, ולא ספר אף ביום, אין הכי נמי דס"ל שא"צ לספור בשאר לילות כלל, ומה שפסק מרן, "יספור בשאר ימים בלי ברכה", היינו לחוש לדעת ר"י דס"ל דכל לילה מצוה בפני עצמה היא,
ולכאורה הקושיא כלל לא מתחילה, שהרי הרב פעלים דייק מהטור כן, וודאי שיש ללמוד מהטור שכתב זאת בדעת בה״ג (כמו התוס׳ במגילה הנ״ל), כדמוכח שכותב אח״כ ״אך ר״י פליג וכו׳״ ומעתיק הר״פ את לשונו, ומה מקשה מרן עליה מדברי מרן השו״ע?

אני יכול לפתוח את המקורות בפנים ולראות ואולי בכך תוסר קושייתי ותחזור קושיית מרן למקומה, אך לשם הנידון אשמח אם כת״ר יעשה זאת בעצמו כך שכולם יוכלו להכנס לקושיא כדבעי.

עריכה:
ובאמת אחרי שראיתי את שני המקורות בפנים, הן את דברי הרב פעלים והן את דברי מרן ביבי״א, ראיתי שקושיא אלימתא היא, שהרי הרב פעלים מביא זאת בשם הטור לדעת בה״ג, וא״כ מאי מקשה מרן זצוק״ל מדברי מרן בשו״ע?
ואולי בגרסתו של מרן ברב פעלים לא היה כתוב שהביא זאת בשם הטור, אך דוחק הוא עד למאד.
 
נערך לאחרונה:
ובאמת אחרי שראיתי את שני המקורות בפנים, הן את דברי הרב פעלים והן את דברי מרן ביבי״א, ראיתי שקושיא אלימתא היא, שהרי הרב פעלים מביא זאת בשם הטור לדעת בה״ג, וא״כ מאי מקשה מרן זצוק״ל מדברי מרן בשו״ע?
ואולי בגרסתו של מרן ברב פעלים לא היה כתוב שהביא זאת בשם הטור, אך דוחק הוא עד למאד.
אבאר יותר.
פשטות הדברים הם לכאורה כדעת הרב עובדיה, שמצינו רק ב' דעות, דעת בה"ג שלא סופר כלל אם חיסר יום אחד, ודעת ר"י שסופר בברכה.
הפשרה של השו"ע לספור ללא ברכה היא בסה"כ שילוב של ב' הדעות, אבל אין דעה עצמית שסוברת כן.
ולכן ראיית הבא"ח אינה מובנת.
החידוש שהתחדש לי אתמול הוא שהגר"א למד בדעת התוס' במגלה [וכך נראה למדייק היטב בדבריהם] שהם סוברים דעה שלישית שלדעת בה"ג סופר ולא מברך; אינו מברך כיון שחסר בתמימות, ואעפ"כ סופר, ולא הסבירו למה סופר. וע"ז כתב הבא"ח שהוא מדין חצי שיעור במצות עשה.
וממילא מה שכתב הבא"ח 'וידוע דאיכא דס"ל וכו' - זה לא המשך דברי הטור, אלא דברי עצמו הוא, ורמז לדברי התוס' והגר"א, אלא שהרב עובדיה לא הבין כן, ולכן הקשה עליו מדברי תה"ד, אולם להאמור אין קושיא עליו, ואדרבה דבריו ברורים מאוד, ודוק היטב.
 
במחילה אבל קשה לי לראות דיונים על דעה שיתכן ואינה קיימת:
דהנה כתבו התוס' [מנחות סו.] וז''ל: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן. והובאו דבריהם בב''י סי' תפט.

אולם יש להעיר שלפנינו בבה''ג [סימן יב הלכות עצרת עמוד קפה] לא נמצא כן וז''ל: והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא, מברך למחר. עכ''ל. וכונתו שמברך וסופר למחרת ביום. ובהלכות מנחות [עמוד תרסה] כתב וז''ל: כתב מר רב יהודאי גאון הכי אמר היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילוותא, מאי טעמא, דבעינא שבע שבתות תמימות ולילות, אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנה מאורתא מאני ביממא ושפיר דמי. גם הרי''ץ גיאת [הלכות חדש וספירת העומר עמוד שמג] כתב וז''ל: ובמקצת נסחי והיכא דאינשי ולא בירך מאורתא מברך בלילא דתנן דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה ואי לא בריך מברך ביממא ואי אינשי ולא בריך יומא חד מברך בשאר יומי.

והנה בחזון עובדיה הלכות יום טוב [עמ' רלו] הביא שכדברי בה''ג שהביאו התוס' כ''כ הראבי''ה [סימן תקעא] והאור זרוע ח''א [סי' שכט] רבי יהודה בר בנימין עניו [ריבב''ן] בפירושו לפסחים [עמ' סח] וכן מוכח מדברי הר''ן [סוף סוכה] לפי מה שהסביר בדבריו בשו''ת מהרלב''ח [סימן סב], ובספר האשכול [אלבק] הביא מחלוקת זו ולא הכריע. עכ''ד.

אולם לאחר העיון במקורות אלו ראיתי שיש להעיר כדלהלן:

זה לשון הראבי"ה ח"ב [מגילה סימן תקעא]: כל הלילה כשר לספירת העומר וכו' עד זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. שמעינן מהכא מי ששכח ולא בירך ספירת העומר בלילה דאינו יכול לחזור ולספור למחר אפילו בימים. עכ''ל. ומבואר דאיירי רק לענין שאינו יכול לברך ולספור ביום, אך לברך בלילה שלאחריו לא איירי כלל.

ובספר האשכול [אלבק סוף הלכות פסח] כתב וז''ל: ומי שלא בירך בלילה הראשון על ספירת העומר איפלגי בה כמה מרבואתא דאיכא מאן דאמר שהפסיד כל המצוה שלא לברך עוד, משום דכתיב תמימות, ואיכא מאן דאמר שלא הפסיד. עכ''ל. ומבואר דאיירי רק אם לא ספר בלילה הראשונה אך בשאר לילות אם חיסר משמע שיכול לברך.

ומש''כ בחזון עובדיה להוכיח ממש''כ המהרלב''ח [סי' סב] בבאור דברי הר''ן, הנה המעיין שם יראה שהביא לר''ן [סוכה כב: מדפי הרי''ף סוד''ה וכתבו] שכתב שלא מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שהדין הוא שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום. וכתב המהרלב''ח שכונתו לומר שדוקא במצוה שלמה אנו מברכים שהחיינו משא''כ בספירת העומר שהיא רק חלק מן המצוה שהרי עד תשלום כל המ''ט יום לא נשלמה המצוה ומכיון שאי אפשר לספור ביום א''כ הו''ל הפסק לגבי ברכת שהחיינו שהרי יוצא שמברך על חלק מהמצוה [דאם היה מותר לספור ביום א''כ הו''ל הכל כזמן אחד שאפשר לברך] . ולפ''ז יוצא לכאורה שאם לא ספר יום אחד אינו יכול להמשיך לברך בשאר ימים כי איבד את המצוה. אלא שבהמשך דבריו כתב וז''ל: ואף על גב דהר"י ז"ל בעל התוספות הוא דאית ליה האי סברא דאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדכתב בשם רבינו תם ז"ל ואיהו נמי סבר דאם לא ספר בלילה אחד דסופר בשאר הלילות דלא בעי' תמימות משמע דכל לילה ולילה הוי מצוה בפני עצמה. זהו דוקא לענין ברכת המצוה דכיון דכל לילה ולילה עושה חלק מהמצוה בפני עצמו צריך לברך אמנם לענין זמן לא מברך בלילה הראשון משום דאכתי לא הגיע כי אם לזמן חלק המצוה כיון שיש הפסק בזמן ואין לברך זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה זה נראה לי ביישוב הלשון ונראה טעם יפה ומספיק. עכ''ל. ומבואר בדבריו שגם אם נסבור שאם לא ספר לילה אחד יכול לספור בשאר לילות אכתי הוי רק חלק מהמצוה. ואף שכתב כן לדעת הר''י מ''מ אין הכרח לומר שהר''ן סובר אחרת מר''י דאין בלשונו שכתב שם שום הכרח.

הן אמת שבאור זרוע [ח"א סימן שכט] משמע שכך סובר שכתב וז''ל: ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה היכא שחיסר יום אחד ולא מנה שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה. עכ''ל. אולם יש לציין שהאו''ז לא כתב כן בתורת ודאי שהרי כתב בתחילה להסתפק ורק שסיים שהדעת מכרעת שאינו מברך, אך אם היה רואה גירסת הריצ''ג בבה''ג ושכ''ד רב סעדיה גאון ורב האי גאון ועוד ראשונים שנביא לקמן יתכן שלא היה אוסר לברך.

גם רבו של השבלי הלקט רבי יהודה [עניו] בר בנימין הרופא [ריבב''ן] בסוף פירושו לפסחים כתב וז''ל: ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה לא יספור ביום ולא יברך כלל אפילו בלילות אחרות שאין תמימות, וכן נראה לי. עכ''ל. ומן הסתם כונתו לבה''ג לפי גירסת התוס' ולכן הסכים לדין אך יתכן שאם היה בידו גירסת הריצ''ג הנ''ל יתכן ולא היה חולק.
 
במחילה אבל קשה לי לראות דיונים על דעה שיתכן ואינה קיימת:
גם על הצד שאין כזו דעה - ראיה מדברי התוס' לגבי חצי שיעור יש.
שהרי אם התוס' היו סוברים 'בעלמא' שאין מצוה בחצי שיעור - לא היו מבינים את דעת 'בה"ג' [שחשבו הם שיש דעה כזו] שאומר לספור ולא לברך, והיו תמהים עליו גם במגלה 'ותימה גדולה ולא יתכן', ומזה שלא תמהו עליו, זה אומר שפשוט להם 'בעלמא' שיש מצוה בחצי שיעור - זוהי ראיית הבא"ח עכ"פ, ודוק היטב.
 
אולם במגלה כ' כתבו ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא ע"כ. ולא תמהו עליו, משום שהביאו בשם בה"ג שרק לא ימנה 'בברכה', אבל למנות כן ימנה ללא ברכה גם לדעת בה"ג.
לענ''ד הדיוק מדברי התוס' אינו מוכרח וקושיית מרן זיע''א בעינה עומדת. דהנה ז''ל שתוס' במגילה [כ:]: ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא. עכ''ל. ולכאורה קשה דמדכתב "אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה", דלכאורה מלשון "אבל" משמע שהוא דין שונה, וקשה, דהלא גם ברישא איירי שמונה בלא ברכה, וא''כ היה לו לומר והוא הדין אם שכח וכו'. וע''כ לומר שברישא איירי שסופר בלי ברכה ביום, ומכיון שיש לו תמימות יכול מכאן ולהבא לספור עם ברכה, אך במקרה של הסיפא כתב "לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא", וכונתו שלא ימנה ולא יברך, והטעם הוא משום דליכא תמימות, ובזה שונה דין הרישא מהסיפא ושייך עליו לשון "אבל". נמצא א''כ תמיהת מרן הגר''ע יוסף זצ''ל בעינה עומדת.
 
לענ''ד הדיוק מדברי התוס' אינו מוכרח
דיוק יפה.
אולם עדיין הלשון לא ימנה עוד 'בברכה' מראה להדיא שימנה בלא ברכה, דאל"ה שיכתבו לא ימנה עוד, ותו לא. וכך הבין הגר"א שציינתי עי"ש.
ומה שהקשית מהמלה 'אבל' - נראה שהכונה היא כזו; אם שכח לילה ונזכר ביום ימנה ביום ההוא בלא ברכה אולם בשאר הלילות ממשיך למנות עם ברכה.
אולם אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה, דהיינו שבכל הימים שלאחר מכן גם לא ימנה בברכה אלא ללא ברכה
ועכ"פ כיון שהגר"א ודאי למד כן, והמעיין היטב בדברי הבא"ח יראה שהמילים שלו הם ממש כמעט המילים של התוס' - בודאי שהוא כיון לזה, ואף אם אפשר לחלוק עליו - השגה אין כאן.
 
אולם עדיין הלשון לא ימנה עוד 'בברכה' מראה להדיא שימנה בלא ברכה, דאל"ה שיכתבו לא ימנה עוד, ותו לא
לא שייך לומר שהתוס' יכתבו כן, כי ודאי שאין איסור למנות בלא ברכה, ולכן ע''כ כונת התוס' במש''כ "לא" על הברכה שיש איסור לברך.
וכך הבין הגר"א שציינתי עי"ש.
דברי הגר''א נראים כמו שכתבת, אך לענ''ד פירוש דברי התוס' נראים יותר כמו שכתבתי, ויש לזה חיזוק ממש''כ התוס' במנחות וז''ל: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות עכ''ל. ומשמע שלדעת בה''ג אינו סופר כלל. ואם נאמר שבמגילה נקטו בבה''ג שסופר בלי ברכה נצטרך לומר שהיו לתוס' שתי גירסאות שונות בבה''ג שזה דוחק לומר כן. ולכן עדיף להשוות דברי התוס' בשתי המקומות כדי שלא נצטרך להרבות בגירסאות, דאפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע.
 
דברי הגר''א נראים כמו שכתבת, אך לענ''ד פירוש דברי התוס' נראים יותר כמו שכתבתי,
בכל אופן, הרב עובדיה לא העלה על דעתו כזה צד ולכן השיג.
כיון שראינו שיש כזה צד וכפי שהבין הגר"א בדעת התוס' - ודאי שלזה כיוון הבא"ח.
אפשר להתוכח איתו על ההבנה בדעת התוס', אבל לא זוהי השגתו של הרב עובדיה.
וממילא ניצל אותו צדיק מהשגה שבהשקפה ראשונה נראית באמת השגה גדולה.
 
אבאר יותר.
פשטות הדברים הם לכאורה כדעת הרב עובדיה, שמצינו רק ב' דעות, דעת בה"ג שלא סופר כלל אם חיסר יום אחד, ודעת ר"י שסופר בברכה.
הפשרה של השו"ע לספור ללא ברכה היא בסה"כ שילוב של ב' הדעות, אבל אין דעה עצמית שסוברת כן.
ולכן ראיית הבא"ח אינה מובנת.
החידוש שהתחדש לי אתמול הוא שהגר"א למד בדעת התוס' במגלה [וכך נראה למדייק היטב בדבריהם] שהם סוברים דעה שלישית שלדעת בה"ג סופר ולא מברך; אינו מברך כיון שחסר בתמימות, ואעפ"כ סופר, ולא הסבירו למה סופר. וע"ז כתב הבא"ח שהוא מדין חצי שיעור במצות עשה.
וממילא מה שכתב הבא"ח 'וידוע דאיכא דס"ל וכו' - זה לא המשך דברי הטור, אלא דברי עצמו הוא, ורמז לדברי התוס' והגר"א, אלא שהרב עובדיה לא הבין כן, ולכן הקשה עליו מדברי תה"ד, אולם להאמור אין קושיא עליו, ואדרבה דבריו ברורים מאוד, ודוק היטב.
אכן הרגשתי בכך, אבל גם בדיוק מדברי הטור אפשר להבין כך בבה״ג שכתב בדעת בה״ג ״שלא יברך בימים שלאחריו״ הא ש״מ יספור אך לא יברך.
ובדיוק כמו שדייקת מהתוס׳ במגילה.
וכך מה שכתב הר״פ ״וידוע וכו׳״ לא קאי אשו״ע אלא קאי אתוס׳ שציינת, ומסביר בכך את הטור.
ובכך חיזקתי את הקושיא שלך הרבה יותר.

לשון הטור:
Screen Shot 2022-04-28 at 14.44.27.png
 
אכן הרגשתי בכך, אבל גם בדיוק מדברי הטור אפשר להבין כך בבה״ג שכתב בדעת בה״ג ״שלא יברך בימים שלאחריו״ הא ש״מ יספור אך לא יברך.
ובדיוק כמו שדייקת מהתוס׳ במגילה.
וכך מה שכתב הר״פ ״וידוע וכו׳״ לא קאי אשו״ע אלא קאי אתוס׳ שציינת, ומסביר בכך את הטור.
ובכך חיזקתי את הקושיא שלך הרבה יותר.
אם תעיין היטב בלשון הרב פעלים תראה שכונתו לתוס' ולא לטור. הלשון 'לא ימנה בברכה' יותר נראה שמונה ללא ברכה, מאשר 'לא יברך' שאפשר לפרש לא 'יספור'. עיין היטב בלשונו.
יש להדגיש שאין אנו 'מקשה' אלא 'מיישב' את דברי הבא"ח.
 
אם תעיין היטב בלשון הרב פעלים תראה שכונתו לתוס' ולא לטור. הלשון 'לא ימנה בברכה' יותר נראה שמונה ללא ברכה, מאשר 'לא יברך' שאפשר לפרש לא 'יספור'. עיין היטב בלשונו.
יש להדגיש שאין אנו 'מקשה' אלא 'מיישב' את דברי הבא"ח.
אתה חוזר על מה שאני אומר אבל במילים אחרות...
והוא אשר כתבתי, שמלשון ״שלא יברך בימים שלאחריו״ לא משמע לא לספור אלא לא יברך ולכן הביא ״כידוע״ היינו כהתוס׳ בשביל להסביר כן.
ולענ״ד בפשיטות מה שהטור כותב כך לקראת סוף הסימן הוא לא מעניין יספור או לא יספור אלא מעניין הברכה, והיינו שדעת הטור שבלאו הכי צריך לספור, ובזה מסביר מחלוקת הראשונים והגאונים, אך לא מעניין הספירה.

ובכ״א כעת כשאני עובר על השרשור בינך לבין @הלוי אין באמת קושיא על הבא״ח אבל עדיין שייכת השגת מרן, שודאי אין להסביר כן בפשטות דברי בה״ג. וגם אם נימא שיש דעת תוס׳ או טור שמסבירים כך בדבריו, סו״ס בתוכן דבריו לא משמע כן.
 
בכ״א כעת כשאני עובר על השרשור בינך לבין @הלוי אין באמת קושיא על הבא״ח אבל עדיין שייכת השגת מרן, שודאי אין להסביר כן בפשטות דברי בה״ג. וגם אם נימא שיש דעת תוס׳ או טור שמסבירים כך בדבריו, סו״ס בתוכן דבריו לא משמע כן.
בדברי הבא"ח מוכח כן, שלאחר שהביא את דברי הטור בשם בה"ג ור"י הוסיף ש'איכא דס"ל' וכו' - מי זה?
זה התוס' והגר"א הנ"ל, ופשוט.
 
בדברי הבא"ח מוכח כן, שלאחר שהביא את דברי הטור בשם בה"ג ור"י הוסיף ש'איכא דס"ל' וכו' - מי זה?
זה התוס' והגר"א הנ"ל, ופשוט.
שוב, הוא זה שאמרתי.
כל מה שאני מוסיף זה שיש פה גם מעין דיוק בדברי הטור להסביר זאת.
ולענ״ד הר״פ כיוון לזה ג״כ.
(אחרת היה מביא את דברי השו״ע, ולא את הטור)

ו׳תוכן דבריו׳ הוא תוכן דבריו של בה״ג.
אם לא היה מובן.
 
בכל אופן, הרב עובדיה לא העלה על דעתו כזה צד ולכן השיג.
כיון שראינו שיש כזה צד וכפי שהבין הגר"א בדעת התוס' - ודאי שלזה כיוון הבא"ח.
אפשר להתוכח איתו על ההבנה בדעת התוס', אבל לא זוהי השגתו של הרב עובדיה.
וממילא ניצל אותו צדיק מהשגה שבהשקפה ראשונה נראית באמת השגה גדולה.
יפה, חזק וברוך.
 
חזור
חלק עליון