לב העולם אתה
Member
הנה הגאון ר' בן ציון א"ש זצוק"ל בשו"ת אור לציון ח"ב (פרק מ"א תשובה ו') פסק שאין לקרוע נייר בשינוי למי שאין לו נייר לקנח בבית הכסא, ואפילו שלא במקום המסומן. כיון שרק במוקצה התירו משום כבוד הבריות, לפי שאין לו עיקר מה"ת, עכת"ד.
]ודבריו צ"ע, הרי בשו"ע שי"ב סעי' י' התיר להדיא בנין עראי מאבנים בכדי לעשות מושב לישב עליו, והרי בנין הוי יש לו עיקר מה"ת (ועי' במג"א ס"ק ו' דמ"מ אוהל אסור לעשות, ובא"ר שם ואכמ"ל). וע"ע במ"ב (שם ס"ק י"ב) דמותר ליטול צרור מע"ג הקרקע. ובאמת גוף התמיהה ע"ד הגרב"ץ ראיתי כן למרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יב"א ח"ט יעוי"ש.
ובס"ד נבאר מה שעלה בידינו לברר מקחו של צדיק זיע"א.
הנה מבואר בש"ס פרק המצניע (דף פ"ד ע"ב) שרא להו ר' נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית, מבואר בגמ' לגבי מת שהסריח בשבת ויש בזיון, שמותר להוציאו לכרמלית אע"פ שהוא טלטול דרבנן, משום דגדול כבוד הבריות וכו' ע"כ. וכבר הק' הראשונים לדעת ר"ש דפטור מלאכה שאצל"ג מדוע לא הותר להוציא אף לרה"ר. וביארו הר"ן והרשב"א שהתירו כבוד הבריות רק בדבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית אבל לרה"ר שהוא דאורייתא לא. ובאמת כן פסק בשו"ע או"ח סי' שי"א סעיף ב', מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזין ממנו [וראה בביאור הגר"א ובמג"א ס"ק ו' שהיינו כבוד הבריות] מותר להוציאו לכרמלית ע"כ. ובפרמ"ג (שם א"א סק"ה) ובמשנ"ב (ס"ק י'). וכן בסי' שי"ב ס"א פסק השו"ע, דהתירו לטלטל אבנים כדי לקנח בהם עצמו ע"כ. וברמ"א שם שאפילו מכרמלית לרה"י, וכיון שהוא איסור דרבנן אפילו אם הוא תרי ע"ש.
והן אמת דעדיין ילה"ק לכאורה מ"ש מהמבואר בגמ' ברכות (י"ט ע"ב) לגבי כלאים דרבנן דאין צריך לפשוט, ובהא ל"א גדול כבוד הבריות וכו' ושם הרי לכול"ע עיקרו מדאורייתא, וכן הקושיות כנ"ל. אמנם חשבתי לענ"ד פשוט שאין לדמות דינים אלו לאלו ואין לנו אלא מה שהתירה תורה. ותלי"ת מצאתי אוון לי להרב שד"ח ז"ל (כללים ג' או' כ"ב) שהביא דברי הרשב"א והרבה להקשות עליו כנ"ל. ובפאת השולחן (סימן ט"ז) הביא מש"כ בספר מלא הרועים (או' כ' ערך כבוד הבריות או' כ"ד) שכתב שבאמת בדברי הרשב"א משמע שיש ב' טעמים, ועוד שהרי מגוף הדברים ילה"ק והרי גם כרמלית עיקרו דאורייתא. ובאמת הסביר במלא הרועים שעיקר החילוק המתבאר מדבריהם דרק היכא שגלוי לכל שהוא איסור מדבריהם יש להתיר, אבל באופן שלא גלוי שהוא איסור דרבנן אסור דיש לחשוש שמא יבואו להקל גם במלאכה דאורייתא ע"כ ע"ש.
וצא וראה בשו"ת הריב"ש (סי' רכ"ו) שאין לנו לדמות כבוד הבריות זה לזה ע"ש [והובא במג"א סי' תקמ"א]. ובשו"ת חוו"י (סימן צ"ה) כתב, ואני קוהה מאוד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות, בדברים שלא נזכרו בש"ס ע"כ. ובאמת מצינו לכמה מגדולי רבותינו האחרונים שצירפו סברא זה של כבוד הבריות להקל. וראיתי להגר"א ויס שליט"א בספרו מנחת אשר (עה"ת מהדו"ח ח"ד במדבר עמ' תקנ"ה) שהאריך בכלל זה וסיים, שאף שמצינו לגדולי האחרונים שדימו בזה, מ"מ צריך זהירות גדולה בזה עש"ב.
ולפי"ז הכל מיושב כמין חומר, ואין להקשות כלל ממקום על רעהו, ואין לנו אלא מה שהתפרש להדיא, ולכן יתכן מאוד לומר שיהיה מותר לטלטל אבנים לקנח בית הכסא מפני כבוד הבריות, ויהיה אסור לחתוך נייר ושאר איסורים, ושורש החילוק בין עיקר מהתורה הוא כנ"ל שאין לדמות מקרים. ודברי הגרב"ץ אמת וצדק הצדיק מעיקרא. גם ראיתי היום להרב תוספת שבת (סי' שי"ב ס"ק ה') שהק' מהמבואר בסי' י"ג גבי ציצית שנפסקה, וכתב לתרץ שאין לדמות כבוד הבריות אלו לאלו ע"ש וכ"כ אח"כ (סק"ח) על המבואר בשו"ע סעיף ג' לגבי צרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו, והסבירו האחרונים שהוא משום כבוד הבריות ע"ש. וראה גם בתהלה לדוד (סימן שכ"ב או' ד') שאין כל השבותין שוין ואכמ"ל.
גם ראה להרב תוס' שבת (שם, ס"ק א') בשם הגאון חוו"י ז"ל, שאפילו במקום שהתירו מפני כבוד הבריות, צריך כפרה. משמע פשוט מדבריו שאינו לכתחילה, וע"ע להרב כפה"ח שם. ולגבי ההתיר בהעברה באשתו נדה היכא שהיא מתביישת. ראה בשו"ת אגרות משה ח"ב (יו"ד סי' ע"ז) שלא הקיל בזה. וכן ראיתי בשו"ת משנת יוסף– ליברמן ח"ט (עמ' רס"ו) שמיאן להתיר בזה ושאין לדמות מילתא למילתא בזה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סי' ס"ו). בהא סלקינן שהבא להתיר איסורי שבת על סמך הדין של "כבוד הבריות", אין לדמות כבוד הבריות זל"ז כמו שביארנו היטב, ותו לא מידי. וא"ש את"מ וצוי"מ וימ"נ בב"א.
]ודבריו צ"ע, הרי בשו"ע שי"ב סעי' י' התיר להדיא בנין עראי מאבנים בכדי לעשות מושב לישב עליו, והרי בנין הוי יש לו עיקר מה"ת (ועי' במג"א ס"ק ו' דמ"מ אוהל אסור לעשות, ובא"ר שם ואכמ"ל). וע"ע במ"ב (שם ס"ק י"ב) דמותר ליטול צרור מע"ג הקרקע. ובאמת גוף התמיהה ע"ד הגרב"ץ ראיתי כן למרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יב"א ח"ט יעוי"ש.
ובס"ד נבאר מה שעלה בידינו לברר מקחו של צדיק זיע"א.
הנה מבואר בש"ס פרק המצניע (דף פ"ד ע"ב) שרא להו ר' נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית, מבואר בגמ' לגבי מת שהסריח בשבת ויש בזיון, שמותר להוציאו לכרמלית אע"פ שהוא טלטול דרבנן, משום דגדול כבוד הבריות וכו' ע"כ. וכבר הק' הראשונים לדעת ר"ש דפטור מלאכה שאצל"ג מדוע לא הותר להוציא אף לרה"ר. וביארו הר"ן והרשב"א שהתירו כבוד הבריות רק בדבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית אבל לרה"ר שהוא דאורייתא לא. ובאמת כן פסק בשו"ע או"ח סי' שי"א סעיף ב', מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזין ממנו [וראה בביאור הגר"א ובמג"א ס"ק ו' שהיינו כבוד הבריות] מותר להוציאו לכרמלית ע"כ. ובפרמ"ג (שם א"א סק"ה) ובמשנ"ב (ס"ק י'). וכן בסי' שי"ב ס"א פסק השו"ע, דהתירו לטלטל אבנים כדי לקנח בהם עצמו ע"כ. וברמ"א שם שאפילו מכרמלית לרה"י, וכיון שהוא איסור דרבנן אפילו אם הוא תרי ע"ש.
והן אמת דעדיין ילה"ק לכאורה מ"ש מהמבואר בגמ' ברכות (י"ט ע"ב) לגבי כלאים דרבנן דאין צריך לפשוט, ובהא ל"א גדול כבוד הבריות וכו' ושם הרי לכול"ע עיקרו מדאורייתא, וכן הקושיות כנ"ל. אמנם חשבתי לענ"ד פשוט שאין לדמות דינים אלו לאלו ואין לנו אלא מה שהתירה תורה. ותלי"ת מצאתי אוון לי להרב שד"ח ז"ל (כללים ג' או' כ"ב) שהביא דברי הרשב"א והרבה להקשות עליו כנ"ל. ובפאת השולחן (סימן ט"ז) הביא מש"כ בספר מלא הרועים (או' כ' ערך כבוד הבריות או' כ"ד) שכתב שבאמת בדברי הרשב"א משמע שיש ב' טעמים, ועוד שהרי מגוף הדברים ילה"ק והרי גם כרמלית עיקרו דאורייתא. ובאמת הסביר במלא הרועים שעיקר החילוק המתבאר מדבריהם דרק היכא שגלוי לכל שהוא איסור מדבריהם יש להתיר, אבל באופן שלא גלוי שהוא איסור דרבנן אסור דיש לחשוש שמא יבואו להקל גם במלאכה דאורייתא ע"כ ע"ש.
וצא וראה בשו"ת הריב"ש (סי' רכ"ו) שאין לנו לדמות כבוד הבריות זה לזה ע"ש [והובא במג"א סי' תקמ"א]. ובשו"ת חוו"י (סימן צ"ה) כתב, ואני קוהה מאוד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות, בדברים שלא נזכרו בש"ס ע"כ. ובאמת מצינו לכמה מגדולי רבותינו האחרונים שצירפו סברא זה של כבוד הבריות להקל. וראיתי להגר"א ויס שליט"א בספרו מנחת אשר (עה"ת מהדו"ח ח"ד במדבר עמ' תקנ"ה) שהאריך בכלל זה וסיים, שאף שמצינו לגדולי האחרונים שדימו בזה, מ"מ צריך זהירות גדולה בזה עש"ב.
ולפי"ז הכל מיושב כמין חומר, ואין להקשות כלל ממקום על רעהו, ואין לנו אלא מה שהתפרש להדיא, ולכן יתכן מאוד לומר שיהיה מותר לטלטל אבנים לקנח בית הכסא מפני כבוד הבריות, ויהיה אסור לחתוך נייר ושאר איסורים, ושורש החילוק בין עיקר מהתורה הוא כנ"ל שאין לדמות מקרים. ודברי הגרב"ץ אמת וצדק הצדיק מעיקרא. גם ראיתי היום להרב תוספת שבת (סי' שי"ב ס"ק ה') שהק' מהמבואר בסי' י"ג גבי ציצית שנפסקה, וכתב לתרץ שאין לדמות כבוד הבריות אלו לאלו ע"ש וכ"כ אח"כ (סק"ח) על המבואר בשו"ע סעיף ג' לגבי צרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו, והסבירו האחרונים שהוא משום כבוד הבריות ע"ש. וראה גם בתהלה לדוד (סימן שכ"ב או' ד') שאין כל השבותין שוין ואכמ"ל.
גם ראה להרב תוס' שבת (שם, ס"ק א') בשם הגאון חוו"י ז"ל, שאפילו במקום שהתירו מפני כבוד הבריות, צריך כפרה. משמע פשוט מדבריו שאינו לכתחילה, וע"ע להרב כפה"ח שם. ולגבי ההתיר בהעברה באשתו נדה היכא שהיא מתביישת. ראה בשו"ת אגרות משה ח"ב (יו"ד סי' ע"ז) שלא הקיל בזה. וכן ראיתי בשו"ת משנת יוסף– ליברמן ח"ט (עמ' רס"ו) שמיאן להתיר בזה ושאין לדמות מילתא למילתא בזה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סי' ס"ו). בהא סלקינן שהבא להתיר איסורי שבת על סמך הדין של "כבוד הבריות", אין לדמות כבוד הבריות זל"ז כמו שביארנו היטב, ותו לא מידי. וא"ש את"מ וצוי"מ וימ"נ בב"א.
