יש למישהו התשובה הנ"ל ויכול להעלות לזיכוי הרבים, יראו עינינו ישמח לבנו...
ב"ה. כ"ה טבת תשפ"ב
לכבוד כש"ת הרה"ג שרגא נתן דהן שליט"א
מו"צ בעיר ב"ש.
במענה לשאלתך דבר שנתבשל מער"ש בשיטת חימום אינדוקציה, אם מותר לחזור ולחממו בשבת ע"ג פלאטה חשמלית, בהתקיים תנאי חזרה, או מאכל יבש. ואם יש לדמותו לבישול המיקרוגל שדעת מרן זצ"ל היתה לחוש בו שאינו כבישול גמור, וכספק דאוריתא. האם באינדוקציה הדין שונה, ומותר להניחה ע"ג פלאטה בשבת.
תשובה: כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג): המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור. וביאר בקרית ספר (הלכות שבת פרק ט הלכה ה), המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה אבל לא בחמה ובתולדות חמה דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן. וכן המדיח בחמין דג מליח ישן וכיוצא בו חייב שהדחתו זהו גמר בישולו. (וכ"כ הביה"ל שיח ס"ה ד"ה וקולייס, ודלא כהאומרים דחיובו משום מכה בפטיש). וכן המבשל בחמי טבריה לא מחייב מדאוריתא, דאין בישול מדאוריתא אלא האור ותולדותיו כדאמרי, ובבישול בשר וחלב משמע דבישול חמי טבריה היא ספק דאוריתא אי הוי בישול או לאו. המבשל על האור דבר המבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור מדאוריתא, דסממני המשכן הוי דבר הצריך בישול לצבוע, ולא הוו מבשלי ליה אלא כל צרכיה. ע"כ. ולדבריו הטעם הוא משום שאינו דומה למשכן היות ובו בשלו באש, ולא בחמי טבריה.
וכיו"ב כתב בחידושי חתם סופר (חולין דף קיג עמוד ב), וז"ל: קשיא לי מבשל בחמה או בחמי טבריה מנ"ל למפטריה בב"ח, בשלמא לענין שבת לא הוה מלאכה כעין שנעשה במשכן או באש לסממנים של צביעה, או ע"י תולדות אש בסממנים של שמן המשחה שנתבשלו במים רותחין, כמ"ש רמב"ן (פ' תצא) לאפוקי חמי טבריה, אבל לענין בב"ח מנ"ל דלאו בישול הוא שהרי מפעפע בכולו. ונצטערתי הרבה בזה. ואמר לי המופלג כ"ה יואל סג"ל מדכתיב אשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו, ואי ס"ד סתם בישול דקרא כולל גם בחמה או חמי טבריה הרי בשול כזה יכול לבשל גם בשבת עצמו, דמלאכה כעין משכן לא הוה, ואיך סתם אשר תבשלו בשלו, אע"כ סתם בישול דתורה אינו אלא באש. ע"כ.
וכ"כ שער המלך (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כד), בדעת הר"ן ז"ל מדאמרינן פרק כ"ש דף מ' אמר ר"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא. הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אף על גב דבישול גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ"ש וק"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. ומה שאמרו דמולח אין בו משום מעבד לחיוב אבל לענין מבשל הוי בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעי תולדת אש. וע"ע אז נדברו (ח"א סימן לד), דאף אם יהא דרך לבשל בחמה או חמי טבריה אין לחייב ע"ז ונפ"מ לדוד שמש. עיי"ש. ועי' שש"כ פ"א הערה קכז שכ' להוכיח ממלבן בגד בחמה דפטור כ' מג"א (שא ס"ק נז) שליבון דומה לבישול. ומשמע דפטור בחמה אף אם רגילין בכך.
אולם הנוב"י (תנינא יו"ד סימן מג) כתב דפטור בחמי טבריה אין הטעם שאינו דומיא דמשכן, רק משום שאין דרך לבשל בו מה שאינו תולדות האור, על כן פסק הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות ה"ו), שאפילו בשר בחלב אין לוקין עליו, משום שאין דרך בישול, עכ"ל. וכ"כ בחידושיו (צל"ח פסחים ע"ד), דבמליחה ליכא מבשל גבי שבת משום דגמרינן ממלאכת המשכן ובעי תולדות האור וכן בבשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה בעי אור שדרך לבשל בו, וע"י מליחה אין דרך העולם לאכול בלא בישול.
והוסיף שהרמב"ן סובר דאפיה תוכיח שלא היתה במשכן, ואעפ"כ כיון שבישול הוה במשכן אפיה בכלל בישול. והא דפטור בחמי טבריא זה לא משום שאינו דומיא דמשכן , אלא משום שאין דרך לבשל במה שאינו תולדת האור. (ובזה יתיישב דבריו בצל"ח שמה שהקדים שפטור מליח גמרינן ממלאכת המשכן ובעינן תולדת האור, אי"ז גזה"כ. אלא כמ"ש בסמוך לזה דגם גבי בשר וחלב פטור מהאי טעמא במליח מפני שאין דרך בישול במה שאינו תולדת האור. ע"כ.
וכן משמע ברש"י שבת (דף לט עמוד א ד"ה דשרי), דפטור חמה משום שאין דרך לבשל בו, והא דתנן בפרק חבית נותנין המים צונן בשמש דשרי דאין דרך בישולו בכך, וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא. וראה לקובץ שיעורים (כתובות אות רב) שכתב, נראה דהא דפטור בשבת בעושה כלאחר יד, הוא משום שלא נאמר האיסור אלא כפי דרך הרגיל, וראיה לזה, דפסח דבישלו בחמי טבריא דפטור כמו בשבת, דתולדת חמה אינו בישול, וטעמא דפטור בשבת משום דאין דרך בישול בכך, כמו שפירש רש"י בשבת דף לט ע"א (ד"ה דשרי), ונראה דה"ה לענין מבשל בשר בחלב בחמה, דג"כ פטור משום דאין דרך בישול בכך.
ובתפארת ישראל ע"ד המשנה (פ"ג מ"ג אות כה, דף לח), לא יטמיננה בחול פי' שנתחמם בחמה, ובאבק דרכים פי' שנתחמם ע"י אופני העגלות ע"כ. ולדבריו חום מחיכוך אופני העגלות דינו כתולדת חמה וכדין חול. ובספר שביתת השבת מלאכת מבשל (אות יז) כתב, דחום הנולד ע"י חיכוך עצים או מתכת זה בזה דינו כתולדת חמה, ובס"ק מ"ה שם ציין כן ראיתי למפרש אחד, כמדומה לחד מקמאי. וככה"נ כוונתו להנ"ל.
וכיוצ"ב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כט), השיג ע"ד הגרצ"פ פראנק שנקט דפטור מבשל בחמה מפני שלא היה במשכן. ע"כ. וכ' נראה דהא דבחמה לא נקרא מבשל בשבת הוא לא רק מפני דלא הוי במשכן, אלא מפני שבאמת לא כוונה התורה לחייב על אופן זה של בישול, וכמו שמפרש רש"י בשבת (ד' ל"ט ע"א) ד"ה דשרי, דלהכי בחמה שרי משום דאין דרך בישולו בכך, והיינו כנ"ל, דלא רק מפני שלא היה במשכן, אלא מפני שבכלל אין דרך בישולו בכך, והוי כמין לאחר יד, ולהכי פטור, וא"כ לכך שואלת הגמ' בפסחים שפיר מאי שנא שבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש הוא, והיינו מכיון שהפטור של שבת הוא לא רק משום דלא הוי במשכן אלא מפני שבכלל אין דרך בישול בכך ולא לבישול כזה כוונה תורה, ע"כ. (ועי' באג"מ (ח"ג סי' נב) דבישול במיקרו הוי כבישול באור לחיוב חטאת ואיסור סקילה).
והנה בשו"ת יביע אומר (חלק ה יורה דעה סימן ט), כ' וע' בירושלמי שבת (פרק כלל גדול ד"נ ע"ב), המתיך אבר חייב משום מבשל, הצולה המטגן השולק והמעשן כולהון משום מבשל, בישל בחמי טבריא חזקיה אמר אסור ריו"ח אמר מותר. ומוכח שהעישון הוא כבישול ממש, וחייבים עליו מה"ת בשבת, ואפ"ה בדין בשו"ג אין המעושן כמבושל. וכ"כ להדיא בשו"ת מהר"ם (ד"פ, סי' נח), לחלק בין שבת לבשו"ג, והביא ד' הירוש' הנ"ל. וא"כ מה לי בעשן ומה לי בקיטור. והנה הרמב"ם (פ"ט מה' מאכלות אסורות ה"ו) כ', המעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין עליו. וכ' ה"ה, המעושן בעיא דלא אפשיטא בירוש' נדרים (פרק הנודר מן המבושל), וספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו. ע"כ. והפר"ח (סי' פז סק"ב) הביא הירושלמי נדרים, רבנן דקיסרי שאלון, מעושן מהו לענין בישולי עכו"ם, מהו לענין שבת, מהו לענין בשר בחלב, ולא אפשיטא, והביא ד' הרמב"ם וה"ה, וכתב, ול"נ דאע"ג דלא אפשיטא הכא איפשיטא בירושלמי פ' כלל גדול לגבי שבת, וכי היכי דחייב בשבת, חייב לגבי בב"ח נמי. ע"ש. וכן הקשה בשירי קרבן פ' כלל גדול, ותי' הפמ"ג במש"ז (סי' פז סק"א), שיש לחלק בין איסורי שבת לבב"ח. וכ"כ בגליון הש"ס בירוש' פ' כלל גדול שלגבי שבת הוי תולדה דמבשל, משא"כ בבב"ח בעי בישול ממש. וע' בכו"פ (סי' פז ס"ק יב) ובמחב"ר (שם ס"ק יב). ע"ש. ע"כ.
ולדעת פר"ח בירושלמי (שבת פ' כלל גדול) נפשט הספק שצולה ומטגן ושולק והמעשן משום מבשל, וכשם שחייב במעשן משום מבשל ה"ה לענין בישול בב"ח. אולם, בירושלמי בנדרים פ' הנודר גרסינן רבנן דקסרי שאלו מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בב"ח ולא פשיט. והרמב"ם כתב בפ"ט המעושן והמבושל בחמי טבריא אין לוקין. וכתב המ"מ דמעושן הוה בעיא דלא אפשיטא וידוע דספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו. אבל במבושל בחמי טבריא מייתי פלוגתא. ובבבלי בפ' כירה אסיקנא דהמבשל בחמי טבריא בשבת לא מחייב משום מבשל. ע"כ. ועי' ק"ה ירושלמי (שבת פ' כלל ה"ב) וכו"פ סי' פז.
ובפרי תואר דחה הפר"ח, דבירושלמי לא חשיב רק תולדות דבישול שהיא אב מלאכה ובשבת שאני דעל כל פנים עשה מלאכה, מה שאין כן לענין בב"ח דלא שייך תולדות. וכעי"ז כ' בשמלת בנימין סי' רמ"ז בנדרים. ובשו"ת שואל ומשיב (שתיתאה סימן נח). ע"כ. ואף לדברי הפר"ח דנפשט בירושלמי הספק דמעושן הוי מבשל, מיהו כ"ז בתולדת האש. אבל לענין חמי טבריא לא נפשט בירושלמי שבת לענין זה ואדרבה בבלי מוכח דחשיב ספק מפני שאינו חום מכח תולדות האש.
וראה בשו"ת לב חיים (ח"ג סי' ע"ד) שכתב דמי שהטיל מים לתוך הסיד בשבת חייב משום מכבה, דתולדה דאש הויא, וכש"כ שהמים שהטיל לתוכו היו צוננים ומתחממים הרבה מאד בשבת, ועוד איכא איסורא אחריתא שהסיד נימוח ע"י הטלת המים לתוכו עי"ש, והו"ד גם באורחות חיים (ספינקא) (סי' שי"ח אות כ"א). ובשו"ת אבן יקרה (ח"א סי' י"ב) כתב דסיד מרותח ע"י מים לא עדיף מחמי טבריה ודינו כתולדות חמה דפטור אבל אסור וכו' עי"ש. ובס"ס יסודי ישורון הובאה הערה הגרש"ז אוירבאך ע"ד לב חיים, דסוף סוף אין כאן אור או תולדות אור, כי בפשוטו איירי בחם מחמת האש, אבל לא לאחר שנצטנן לגמרי ע"כ. ובכה"ח (סי' שי"ח ס"ק מ"ו) דן באש המתהווה ע"י זכוכית מגדלת, אי חשיב תולדות חמה או שזה אש ממש. עי' הלכות קטנות, ולב חיים (ח"ג סי' ס"ח), ובספר טל אורות. ולהנ"ל י"ל לצדד אף לעניין חוט חשמל דאף אם יאדים מכח חיכוך הזרם לא יחשב כתולדת האור, והוי דרבנן וכמו שצידד במנח"ש הנ"ל לדעת הראב"ד, ואך לרמב"ם י"ל דעדיין הוא חשיב מבעיר.
ואולם במאירי (שבת ל"ט א') כתב, וז"ל: הסיד אם הוא רותח הרי הוא תולדת האור, ואסור לגלגל בו ביצה בשבת וכו', וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור, אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין, ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי עכ"ל. הרי מבואר שגם בסיד שכבר נרתח מחדש ע"י מים דינו כתולדות האור, בספר שביתת השבת (מלאכת מבשל ס"ק מ"ד) העיר על הלב חיים ואבן יקרה מהמאירי שכ' דהוי תולדת האור עי"ש. ואף שלדעת הלק"ט אש היוצא מכח חמה לא חשיב אלא כתולדות חמה, וכיוצ"ב נז' בדברי המנח"ש להלן, מ"מ במאירי מבואר דאש הבא מכח סיד שהובער על ידי שפיכת המים דהוי תולדת האור. ולפ"ז יש מקום לומר כי דחיכוך זרם החשמל בחוט שהופך אותו לאדום כאש יחשב מבשל בתולדת אש.
ויש ליישב דשאני הכא שי"ל כח הבערה הראשון בא מכח האש ומעורב בו אף בעת הכיבוי כמ"ש המאירי. ונח' אם כח האש טמון בסיד שנצטנן, או שבטל. וכ"כ ביסודי ישורון. וכעי"ז תי' במגדנות אליהו (חלק ב סימן פג) יתכן דגם בסיד שלנו בפנים עדיין נשאר הרתיחות ובפנים יש עדיין כח האש הראשון וצ"ע. וכן העלה ר' זאב לב ז"ל במאמר בקובץ הלכה ורפואה (ד, רלב – רלט), עיי"ש.
אמנם עדיין יל"ע מדינא דחמי טבריא שפטור אבל אסור (עיין מג"א סי' שי"ח ס"ק י משם הרמב"ם), כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' קפ"ט) שחמי טבריא הוא תולדות החמה כיון שמתחמם מעופרת שחומו הוא מהשמש עי"ש. ולמ"ד (סנהדרין ק"ח א') שחמי טבריא נשתיירו מהמבול. וי"א (שבת לט עא) דחליף אפיתחא דגיהנם. לדבריהם יל"ע).
כתב הרמב"ם (פי"ב משבת ה"א), המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב, ובחזו"א (או"ח סי' נ' או"ט) כתב לענין מבעיר בחשמל וז"ל: "ולענין מבעיר אם מקצת החוט נעשה גחלת אפשר דיש בו משום מבעיר לדעת הר"מ". ע"כ ע"פ המרכה"מ בה"א "והעיקר דאינו חייב משום מבעיר אלא א"כ נתכוין לצרף", וכן בהלכה ב' "דכל ענין הבערה והכבוי דמתכת משום צירוף נגע ביה ואם אין צירוף אין כיבוי" עכ"ל. ועיין גם באבנ"ז (חאו"ח סי' רכ"ט) כ' לא נתכוין לצרף לא חשיב כלל מבעיר, שבמשכן היה בצורפי זהב. ובקונטרס גרם המעלות (באות קע"ד קע"ה), כ' לענין הדלקת חשמל דכיון שהוא לא ע"מ לצרף אין בו משום מבעיר.
ובשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן יב) העיר, דבשלמא להיראים (דקמ"ג) והרי"ד (שבת מ"ב) דמתכת אינה בת כיבוי והדלקה והוי דרבנן, כיון שאין האש נאחזת ושולטת בגוף הדבר. אבל לרמב"ם כוונתו לצרף כמבעיר, ס"ל אף שאין האש נאחזת במתכת כמבעיר, וקרא דלא תבערו אש נאמר גם על מתכת וכמו"ש שם המ"מ "וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור", א"כ מדוע אינו חייב אלא בע"מ לצרף, ולא כדי לבשל ולהאיר. ובמרכה"מ (פ"ט ה"ו), כ' שהרמב"ם סובר דבכוונה תליא מלתא, דאם כוונתו לרכך חיובו הוא משום מבשל ואם מחמם כדי לצרף חייב משום מבעיר. ע"כ. ולכאורה י"ל דמה שהצריך ע"מ לצרף, הוא משום דבעי דומיא דהבערת עצים שעושה שינוי בגוף הדבר, ובמתכת לא חשיב מבעיר אלא א"כ נעשה ע"י ההבערה שינוי בגוף המתכת, וע"מ לצרף שפיר קרוי שינוי. ולפי"ז חשמל כיון שהחוט מנורה מתחמם ומלבין ומפיץ אור חשיב כמבעיר. ואולם לשו"ת לבושי מרדכי (או"ח סי' מ"ז מ"ח) הבערה דאורייתא היינו דוקא כששורף ומכלה, משא"כ בחשמל אף שהחוט מתחמם ל"ח מבעיר.
וסיפר ששאל פעם להחזו"א שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי והמעגל נוצר רק ע"י המים איסורו רק מדרבנן, דכיון שזרם איננו אש ממילא הו"ל כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת, והשיב דכמו המבשל במים חמים תולדת אש חייב, כך גם המבשל בזרם של חשמל הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש הו"ל כעין "עיבור" של אש, וכמו שחייבין על תולדה כך גם על עיבור הואיל וד"כ עתיד להיות אש אף על גב שלמעשה רק חימם מים ולא נוצר אש. ומאד התפלאתי לשמוע, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש. מ"מ נראה שגם באופן שכן רגילים לבשל בחמה כמו דוד שמש וכדומה ג"כ פטור, וכדחזינן מחמי טבריה דאי אמרינן דחלפי אפיתחא דגיהנם הו"ל תולדות אור וחייב ואם לאו הו"ל תולדות חמה ופטור, וגם חילוק זה שבין אור וחמה נזכר גם לענין פסח מצה וחלה ומאי נ"מ אם רגילים בכך או לא, וע"כ דכוונת רש"י דאין זה קרוי בישול. והמנ"ח נסתפק בנתבשל בחמה ואח"כ ע"י האש, ולפמ"ג אין בו בישול אחר בישול עיין, היינו שכך היתה קבלה דבעינן דומיא דמשכן שהבישול היה ע"י אש ותולדותיה ולא ע"י דבר אחר, ולפי"ז גם בישול החוט ע"י זרם ג"כ חשיב כמבשל בחמה.
ואף להראב"ד שאין מבעיר במתכת, צידד דבחשמל הוי מבעיר, כי יתכן דטעמו של הראב"ד לא משום דגחלת של מתכת אינה קרויה אש, דא"כ גם מבשל בשבת בחשמל יהא פטור, שהרי זרם איננו אש, ונמצא שהוא דומה לחימום מתכת בקרני השמש ע"י זכוכית מגדלת דחשיב רק תולדת חמה ופטור (ואם נאמר דגחלת של מתכת אינה קרויה אש צריך להיות פטור אף אם המתכת אדומה כאש), וה"ה נמי כשנתחממו החוטים מזרם. ומעתה אם נאמר דאף שיש להחוט מראה אש מ"מ אינו קרוי אש, ודינו כמבשל בתולדת חמה דפטור. ומ"מ נתיירא לומר שלראב"ד מותר גם מדרבנן להדליק חשמל בשבת, משום דאף שהמדליק מתכת מאש מצויה, סובר הראב"ד שהוא רק מבשל ולא מבעיר, כיון שלא נתחדש אש. אולם בהדלקת חשמל שלא היה אש ובלחיצת המתג מוליד אש חדש בחוט של מתכת שבתוך המנורה, בכה"ג יתכן חשיב "מבעיר". והש"ע הרב ז"ל כתב להדיא דהאיסור של לא תבערו איננו מפני הכילוי אלא המרבה אש היינו מבעיר, ושכן היה במשכן. ולפי"ז דבהדלקת חשמל מודה גם הראב"ד דחייב משום מבעיר כיון שהמציא וריבה אש שלא היה קודם. וסייג שכל זה דוקא אם נחשיב חוט לוהט כאש, אך אם אינו קרוי אש מסתבר דאין זה שייך כלל לא למלאכת מבעיר ולא למלאכת מבשל.
ולפי"ז כתב המחמם מתכת בזכוכית מגדלת שמרכזת קרני השמש עד שנעשתה אדומה כאש שפיר חייב גם להראב"ד כיון שהוא "מבעיר" אש. וכמו המוציא אש מן האבנים וגם נקרא בשם מבעיר, ה"נ בהדלקת חשמל הרי הזרם מוסיף כל הזמן חום והוא ממשיך ללהוט, ולכן מסתבר דחשיב כאילו ניצוצות אש מתחדשים תוך החוט מזרם החשמל וגם מאיר יותר מניצוץ האבנים, ואדרבה הוא אור מתקיים, אפשר דבכה"ג גם הראב"ד מודה שנקרא מבעיר אש וחייב. וחוטי החשמל בוערים ודולקים ממש כעין אש רגילה, והרי זה מחמם ומבשל ומאיר, לכן גם אם רק ספיקא הוא צריכים לחוש טובא באיסור תורה שגם להראב"ד חייב המדליק כמבעיר.
ובחזו"א (סי' נ' או"ט) כתב דלדעת הראב"ד אף אם איננו מכוין לא לצרף ולא לרכך מ"מ הוי מבשל, ולפ"ז המדליק נר חשמל ומחמם את הברזל הוי מבשל אלא דהוי פס"ר דלא נח"ל, מ"מ אסור, ואפשר דהחימום צורך זרם חשיב ניחא ליה, ומיהו כל זה אם מקצת החוט מגיע ליד סולדת" עכ"ל, והקשה הגרש"ז ע"ד שהלא צריך הוא יתחמם עד שיאדים, אלא שלהראב"ד העיקר הוא הריכוך, ועכ"פ הא לא נח"ל בריכוך שמקלקל, ועוד שלאחר הכיבוי חוזר תיכף לקדמותו. ואין זה שייך כלל למלאכת מבשל, וכן מה שכתב אם מקצת חוט מגיע ליד סולדת לא הובן איך יהא פחות מיד סולדת הלא פשוט הדבר שהיד ודאי נכוית, ועי"ש שצידד שאם נאמר כן בדעת ראב"ד, המבשל בזרם צריך להחשב כמבשל בחמה שמותר גם לכתחלה.
ועכ"פ יוצא דדעת הגרש"ז דאם מחמם חוט החשמל ומבשל בו אף שהוא מאדים יתכן דלא חשיב בישול מה"ת לדעת הראב"ד ואף לא מבעיר, אולם ולהרמב"ם ע"מ לצרף הוי מבעיר. (ולפי"ז חזי לצרף דעת הראב"ד) אך עדיין י"ל דלא חשיב בישול מה"ת כיון שאינו תולדת האש ע"פ הספק דהמנ"ח ודברי הפמ"ג. אא"כ נימא דחשיב עכ"פ כח אש. נמצא שכ' כן מכח ספק להחמיר. ונפק"מ לבתי חולים שיעדיפו השימוש בחשמל. אולם החזו"א דעתו היתה דחשיב כעיבור של אש ממש. ולהנ"ל תליא באשלי רברבי.
אם כי יש מקום לדון עוד מטעם אחר שי"ל דאיכות הבישול הנפעלת ע"י האש שונה מחום שמקורו אינו מיסוד האש. ואולם חוט להט ע"י חשמל יש האומרים דהוי כעיבור אש, ונפק"מ לפלאטה שיש בה חוטי להט מאדימין. אף שלא ניצת ע"י האש, ולדבריהם הוא חשיב ככח האש. (וראה מה הקשה המג"א דברי הרמב"ם בפ"ט שכתב דמתיך מתכות חייב משום מבשל ובפי"ב כתב דמחמם ברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר ובמתיך שם בפ"ט כתב או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת ותירץ בלח"מ דתחלתו מרפה וחייב משום בישול ובסוף כשנעשה אש הוה מבעיר ע"ש)
ותי' הערוך השולחן (שיח סעיף יז). הרמב"ם בפ"ט כתב עד שנעשה גחלת וזהו כבישול, ובפי"ב כתב כדי לצרפו והוא הרבה פחות מגחלת ולכן בזה לא שייך בישול רק מבעיר.
ובסעיף כ' וכא הוסיף הערוה"ש, דאף שקיי"ל דכלי ראשון מבשל אך באמת המדקדק בדברי הרמב"ם שם ימצא דגם כלי ראשון אינו מבשל מן התורה. ומן התורה אין בישול רק כשהקדירה עומדת על האש. וכמבואר בירושלמי כירה (פ"ג ה"ה) שאומר שם אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו ע"ש. ומקודם זה (ה"ד) אומר עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ע"ש כלומר דחכמים אסרו כלי ראשון משום הרחקה. ובבבלי מוכח (שבת מ"ב:) לחד לישנא מלח אפילו בכלי ראשון לא בשל . ויש לתמוה דא"כ מותר מן התורה לבשל בישרא דתורא ומלח, אלא ודאי דבכלי ראשון לא בשלה אבל כשעומדת על האור בשלה. גם ביו"ד סי' ס"ח העיר כן הפר"ח ע"ש, ודבר חדש הוא אך האמת כן הוא. וגם בפמ"ג (יו"ד סח) הביא שכן דעת הפר"ח, והוסיף אף שר"ן בשבת כתב וז"ל ור"ת אוסר לערות דעירוי דכ"ר ככ"ר, מדכתב ר"ת דעירוי ככ"ר משמע לגמרי מן התורה ועל זה כתב הר"נ דמירושלמי מוכח אפילו כ"ר שהוסר מאש אין מבשל מן התורה ודבריו שבע"ז יוכיחו כן. ע"כ. (ועדיין פלוגתת הר"נ ור"ת הוא בכלי שנתחמם ע"י האש, אך חום הבא מחמת דבר אחר לא דיברו בזה). ויתכן שלדבריו דערוה"ש י"ל כל בישול בחום החשמל והזרם נמי חשיב דרבנן דלא גרע ממתכת חמה מכח האש שהוסרה מן האש. ויל"ע עוד.
ואולם בביאור הגר"א (יו"ד סימן קה ס"ק יג) ביאר כוונת הירושלמי שכלי שהיה על האש הוי בו כח בישול, שכ' בסו"ד ואף על גב שבירושלמי הנ"ל אמרו כל שהאור מהלך תחתיו ר"ל בכלי שהיה האור מהלך תחתיו (דלא כהרמב"ן בסוף ע"ז שנדחק בפ' הירושלמי) וכן בחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס ראשון. ע"כ. וכן הרב פמ"ג (מ"ז סימן סח ס"ק ט) פליג. וכ' סבור הייתי לומר דמה דאמר בירושלמי איזה חלוט ברור (ר"ל דאין בו ספק) שהאור מהלך תחתיו הוא דלוקה בשבת ובשר בחלב, הא הוסר הוה פלוגתא. ולא הכריעו אי כת"ק או כר' יוסי ואי אפשר לחייב מלקות. והעולה מזה כ"ר שהוסר מאש מבשל מ"ה ובבשר בחלב אסור בהנאה ושבת חייב. ועוד הביא דרבנו ירוחם כתב "כל שאין אור מהלך תחתיו" ומש"ך משמע דאין לחלק בין מתכות לנחושת, אמנם בשו"ת מקום שמואל (סימן י"ז), חילק בין מתכות לנחושת. ולענין דינא כ' פמ"ג דאין לסמוך ע"ז כלל.
עכ"פ יש עוד לדון מצד המבשל דבר שאין צריך בישול כלל, דלדברי הרמב"ם (שבת פ"ט ה"ג) דבר שאי"צ בישול לא שייך איסור בישול. וכ"כ הקרית ספר הנ"ל דהוי פטור מה"ת, וכיוצ"ב פנ"י (שבת מ ע"ב), לענין בישול מים דאינו רק מדרבנן, שכ' דיותר נראה דהא דקתני במים בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ועיין בספר פרי חדש יו"ד (סימן ס"ח ס"ק י"ח), שנסתפק שם קצת אי שייך בישול דאורייתא במים שאין הבישול ניכר בהם ע"ש באריכות. ע"כ. (ויש שדנו במים מדין מצטמק ורע לו). ואולם דעת שו"ע (סי' רנ"ג סעיף ד' ומג"א ס"ק י"ב), דשייך ביה בישול. וכ"נ שו"ע (סי' רנ"ד סעיף ד), דאין חילוק גבי תפוחין והנאכלין כמות דהן חיין. וע"ע שו"ת לבושי מרדכי (סימן כה).
וא"כ יש לומר שכל שנתקן המאכל, הוי בכלל א"צ בישול די"א בו דפטור אבל אסור מדרבנן, ובספק בדינא דרבנן יש לצרפו להקל להסתמך על המתירין לענין בישול אחר בישול. אא"כ נימא דאיכות הבישול במאכל מחום שאינו ע"י האש חסר בכח איכות בישולו וע"י האש הוי בישול ראשון לענין זה. וכ"נ מדברי חידושי ר' דוד בונפיד פסחים מא ד"ה ויש לך לידע (הוצאת מכון ירושלים עמ' רלא). שכ' נראין הדברים שבא למעט את החי והמבושל בחמי טבריא "שהוא כחי" לומר שאין לוקין עליהן. ע"כ. וכפה"נ ר"ל דחסר באיכות הנפעל בבישול שאינו מכח חום האש.
המורם מהאמור: מאכל שנתבשל מער"ש במשטח אינדוקציה, ורוצה לחממו שנית בשבת בהתקיים תנאי חזרה, או מאכל יבש ע"ג פלאטה, לאור דברי הגרש"ז שכ' דלא ברירא מילתא דהוי דאוריתא אף אם הוא חוט להט, ולדעת הראב"ד אף שיש להחוט מראה אש, מ"מ אינו קרוי אש, ודינו כמבשל בתולדת חמה דפטור. ועוד די"ל שעדיין גם בחימום ע"י גלי חום לא נפיק מכלל ספיקא להאומרים דכל שהוא דרך בישול חשיב כבישול גמור באור וכדעת האג"מ, ולדבריהם חשיב כנתבשל בתולדת האור מער"ש. וכ"ש באינדוקציה שאי"ז כמיקרוגל הנותן רק הקרנת חום למאכל, אלא שהכלי אוצר החום שנתחמם על ידי החשמל כדרך בישול גמור. ועוד שאפשר לדונו אחר שנבשל באינדוקציה מער"ש כדבר שא"צ בישול די"א שבישולו מדרבנן, וחזי לאצטרופי להקל בכה"ג. ובפרט כפי ששמענו שבאינדוקציה ישנם שני סוגי פעולת חמום, האחד כפי שציירת בדרך השראה אלקטרומגנטית, אולם ישנו סוג נוסף שכשמניח הסיר ע"ג משטח המגנט בו ניתן להבחין כי תחתית המשטח אדומה מכח החשמל (ומיד אחר הסרת הסיר מע"ג המשטח מקום ההנחה עודנו רותח עד שמצטנן ע"י מערכת קרור מובנית) וזה נראה יותר דומה לבישול חשמל להחשיבו כבישול גמור מכח האור, וכ"ש בו יש מקום יותר להתיר לחממו שנית בשבת ע"ג פלאטה. אך ע"ג מכסה בלעך ע"ג אש עפי"ז אפשר דיש לחוש להחמיר.
בברכת התורה
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
