מכתב מרגש מאוד...
אי אפשר אבל ללמוד מהמכתב את מה שהיה במחשבה, שמרן לא היה אכפת לו... ידוע לנו על כמה וכמה סיפורים שמרן היה מתעניין בשלום אדם שמישהו אפילו לא היה מעלה בדעתו...
סיפור מעניין שאולי לא ידוע עד כה: בפתח תקווה, נוסדה קרית "חזון עובדיה" בשכונת הדר גנים, לפני למעלה מעשרים שנה. מרן הגיע לחנוכת המקום, והיתה זו הקריה הראשונה בארץ שנקראה על שמו.
כל הרבנים ישבו בבמה, ולרגל המעמד היה גם כן "פדיון פטר חמור".
החמור עמד בצד, מעוטר בכל מיני דברים יפים ששמו עליו. עשו פדיון, והעמידו אותו בצד.
אני מדבר מכלי ראשון, כך סיפר לי אישית אחד הרבנים שהיה נוכח במקום: לפתע, מרן קם ממקומו, לקח אבטיח מהמקום בו ישב, והלך אל כיוון החמור, והחל להאכיל אותו!!!
מרן הסתכל על הקהל ואמר להם: "כולם אוכלים, דשנים, טוב לכם. ומה עם החמור? חתן השמחה מצטער... אף אחד לא שם לב אליו להאכיל אותו, מסכן בטח לא אכל כלום והקיבה שלו מתהפכת"... הקהל היה בהלם...
מרן לא היה אכפת מכבודו האישי בדברים כאלו, אלא לב רחום וחנון...