עיקרון הגרירה
הקדמה- א. פעמים רבות אין בשרשי התורה רצון מוחלט שגדרי פרטי דיני המצוות יהיו דווקא כך ולא כך, ולכן צריך למצוא עילה היכן לקבוע את הגדר, וכשבמצווה מסוימת יש סיבה פרקטית שהגדר יהיה בשיעור פלוני, זה גורם שגם בעוד מצוות מקבילות הגדר יהיה כזה. עיין דוגמאות להלן סעיף א'.
ב. ולפעמים רק כששני המצוות נפגשות יחד, [כגון הנידונים הידועים בסוכה ז' א' על שבת דסוכה,] אמרינן מגו דלמצוה א' הגדר הוא כך וכך, אז במקרה זה גם במצוה ב' הגדר יהיה כך וכך. עיין דוגמאות להלן סעיף ב'.
ג. בסעיף ג' הכנסנו את מושג "בנין אב", מפני שגם הוא ענינו ללמוד מנושא אחד לנושא אחר, אך שונה הוא מעיקרון המיגו, שהוא רק סימן ולא סיבה, כלומר אם בענין א' הגדר הוא כך וכך סימן שגם בענין ב' הגדר הוא כך וכך.
ד. בכל אחד מהסעיפים הבאנו תחילה את המקורות לנכונות העיקרון האמור בו, ואחר כך הבאנו מקורות "לאידך גיסא". {בהתאם למה שכתבנו בהקדמה למאמר הראשון- "שים לב שכמעט בכל עיקרון יש מקורות בעד ונגד, וזו חכמת ה"הוראה" לשקול מתי יש להכריע בעד ומתי נגד".}
ה. יש להבדיל בין עיקרון "גרירה" לעיקרון "[כל ה]ראוי..." [שאולי נבארנו בהזדמנות אחרת], שעיקרון גרירה הוא דין שגורר דין, ועיקרון כל הראוי הוא אפשרות מציאותית שמשפיעה את כוחה גם למקרה שבפועל לא נעשית. כגון מי שיכול לזכות בממון ע"י טענה פלונית, הוא נחשב קצת מוחזק, ולכן הוא נאמן גם בטענה אחרת. ["כח הטענה".]
נ.ב. החומר אינו מעובד כל צרכו, אלא נערך מרשימות אקראיות שנכתבו במשך השנים. אשמח לקבל תיקונים הוספות ותובנות.
סעיף א'- "אם בנושא פלוני הגדר הוא כזה, זה סיבה שגם בנושא אלמוני הגדר הוא כזה"
א. חולין פ"ט מ"א טהרות פ"א מ"ד. [ישראל] השוחט בהמה טמאה לנכרי ו[עדיין] מפרכסת [אזי אע"פ שאסורה עדיין לגוי משום אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום] מטמאה טומאת אוכלין [מיד, הואיל וישראל שחטה, וישראל יש בו תורת שחיטה בבהמה טהורה דשחיטה משוי לבהמה מיד שם אוכל, דאל"כ היא נבילה, לכן גם בבהמה טמאה משוי לה אוכל] אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה.
ב. חולין קכ"א ב' ועובד כוכבים [ששחיטתו נבילה] ששחט בהמה טהורה לישראל ו[עדיין] מפרכסת [אע"פ שאסורה לישראל כנבילה ואסורה עדיין לגוי משום אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום] מטמאה טומאת אוכלין [מיד, הואיל ובהמה טהורה היא, ויש בה תורת שחיטה לשוויא אוכל, לכן גם כשעכו"ם שחטה משוי לה אוכל] אבל לא טומאת נבלה.
ג. שיעור מקום לאדם (שישן ולא ידע שחשיכה ואולי גם שיצא חוץ לתחום) ארבע אמות, כדתניא שבו איש תחתיו כתחתיו [של אדם בינוני], ובעוג מלך הבשן מקילינן ומשערינן באמה דידיה. ומה עם חפצים שבאו מחוץ לתחום, מנא לן דמקומם הוא ארבע אמות, מי לא עסקינן בחפץ שארכו טפח או פחות. אלא במיגו משיעור מקום דאדם. (אם המקור לארבע אמות באדם היוצא הוא מ"תחתיו".)
ד. כלי שטף המוקף צמיד פתיל ונתון באויר כלי חרס, ושרץ בכלי חרס, "אין הכלי שטף מציל בצמיד פתיל". ואילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל מאויר כלי חרס. ודין זה לקוח מטומאת מת, למרות שהטעם בעיקרו לא שייך באויר כלי חרס אלא רק באהל המת, דכלי שטף באהל המת נטמא וכל כלי טמא לא מציל, ובאויר כלי חרס הלא אינו נטמא ולמה לא יציל.
ה. נגעים פ"ו מ"א. גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות מקום עדשה [כדי צמיחת] ארבעה שערות נמצאו [שיעור נגע שלם כדי צמיחת] שלשים ושש שערות: מדוע נקבע דווקא שיעור צמיחת 36 שערות, איכא למימר דשיעור זה נקבע משום סימן טומאה דמחיה, שהרי בסימן טומאה של מחיה צריך בשר חי בגודל שתי שערות על שתי שערות המבוצר מכל צדדיו במסגרת של נגע שרוחב המסגרת היא שתי שערות, נמצא כולו כדי צמיחת ל"ו שערות, ואגב הכי התורה קבעה שגם נגע הבא בסימן טומאה של שיער לבן או של פסיון שיעורו כדי צמיחת ל"ו שערות.
ו. הא דאורז אינו מכלל מיני דגן ואינו בשם "לחם" לענין חלה וברהמ"ז אולי הוא מושפע מדיני מצה, דהתם התורה רצתה שיהיה ראוי לחימוץ ויהיה שימור, ואורז הרי אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון. מיהו אין זה מוכרח, דאולי יש חסרונות אחרים באורז המכריעים שלא ייחשב לחם.
לאידך גיסא
לעומתם מצאנו מקרים שהופתענו לראות שהגדרים משתנים ממקום למקום.
לעומתם מצאנו מקרים שהופתענו לראות שהגדרים משתנים ממקום למקום.
א. חיטה וכוסמין חשיבי תרי מיני לכלאים ומעשרות [משום שינוי צורת הצמח] וחד מינא לחלה [משום שהנחתום אינו מקפיד על תערובתן, שטעמיהם דומים].
ב. מספר מחיצות לטומאת נגעים ארבע דפנות ולסוכה שלש דפנות.
סעיף ב'- אכן בנושא אלמוני הגדר שונה מבנושא פלוני, אך במקרה שהזדמנו שני הנושאים יחד, פלוני גורר את אלמוני לגדרים שלו.
א. (סוכה ז' א') מגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת.
ב. (חגיגה כ"ב א') דתנן כלים שמילאן כלים והטבילן הרי אלו טהורין ואם לא טבל מים המעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד מאי קאמר ואם לא טבל הכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו ומים המעורבין עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד [1]*.
ג. זבחים ל"ב ב' מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס... ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א"ל מטונך שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו וכו' עיין שם.
ד. אהלות פ"ה מ"א-ב תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרים הכל טמא ובית הלל אומרים התנור טמא והבית טהור רבי עקיבא אומר אף התנור טהור: ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה ב"ש אומרים הכל טמא וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועליה טהורה רבי עקיבא אומר אף הקדרה טהורה:
ה. יבמות מ"ז א' רבינא אמר הכי קאמר ליה יש לך בנים הן יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול [בניך במקום שיש] בני בניך תניא נמי הכי ר' יהודה אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן ואין נאמן על בנו גדול. ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן.
ו. בדרבנן- (חגיגה כ"ה ב') איבעיא להו בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו עולא אמר בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו רבה בר עולא אמר בדק לפסחו אסור לאכול בתרומתו אמר ליה ההוא סבא לא תפלוג עליה דעולא דתנן כוותיה ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן אלמא מדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה הכא נמי מדמהימן אפסח מהימן נמי אתרומה.
ז. בהורדת נוסח הסכם לחיי המעשה- יבמות קט"ז ב' אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש. גמ' אמר רב חסדא נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הם דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם.
לאידך גיסא
כלומר-לגבי ענין אחד בעינן גדרים יותר חמורים, ואף כשמתנגש לא יעזור.
כלומר-לגבי ענין אחד בעינן גדרים יותר חמורים, ואף כשמתנגש לא יעזור.
א. בית לטומאת נגעי בתים בעי ד' דפנות, ולסוכה בעי ג' דפנות. וגם בסוכות בית של ג' דפנות לא יטמא בנגעים.
ב. כלים מצילים עם דפנות אהלים בלבוד ממקום אחד, מיהו אי"ז מפקיע מהם תורת קבלת טומאה, ואם יש להם סיבה ליטמא מן הטומאה הם נטמאים ושוב לא חוצצים. עי' אהלות פ"י מ"ו.
ג. יש מביאין את הטומאה ואינם חוצצים, ויש חוצצים ואינם מביאין, ולבוד עושה- "עם דפנות אהלים", אך אינו מעביר טומאה.
ד. כלים מביאין טומאה ע"ע בכל שהן (את"ל דדאורייתא) מדוע לא נימא מיגו דהוי אהל לנפשיה הוי אהל למה שתחתיו.
ה. אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה.
'תרתי דסתרי'
דוגמאות שיש לנושא אחד דרישה כבידה ולנושא אחר דרישה קלה, ודבר שעומד בין הדרישות מקבל הגדרות סותרות.
משנה מסכת אהלות פרק י משנה ז- שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה: דלגבי "עם דפנות אהלים" מספיק לבוד, ולגבי חיבור אהלים צריך פותח טפח. (מיהו כאן העל גבה משתמש בהגדרת מחוברת לבית, והבית משתמש בהגדרת נפרדת מהבית. ואין מקום אחד שצריך את שני ההגדרות בבת אחת.)
סעיף ג- "אם בנושא פלוני הגדר הוא כזה, שמע מינה שגם בנושא אלמוני הגדר הוא כזה"
א. בנין אב. דבר המפורש בתורה במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים[2].
לאידך גיסא- במקומות רבים דרשינן מיעוט כדי לאפוקי מהבנין אב, (יכול... ייתי בבנין אב, תלמוד לומר....)
ב. שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א כי טובים דודיך מיין דברי תורה דומין זה לזה, דודין זה לזה, קרובין זה לזה, המד"א או דודו או בן דודו אך מעין ובור מקוה מים שמכשירין שנאמר וכי יתן מים על זרע. לכאורה הכוונה שנידון מים מחוברים/תלושים נוגע בין לענין מקוואות ובין לענין מכשירין, שהמחובר לקרקע מטהר וכן אינו מכשיר, מה שאין כן התלוש, וגדרי תלוש ומחובר דומים בשני נושאים אלה, כבני דודים.
לאידך גיסא- בני דודים יש בהם גם צד שונה ולא רק צד שווה.
[1] ביאור חיבור כלי טמא שאין בפיו כשפופה"נ
הנה מצאנו במקומות אחרים דכלי קטן לגבי נפשיה חשיב שיעור, כאותה ששנינו באהלות פט"ו מ"ב טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והן גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה, דטבלא שניה חושבת עצמה כמחוברת לראשונה טפח על טפח, אך צריך ביאור דהתם תנן כלים שתחת הראשונה טמאים ושתחת השניה טהורין, ולא אמרינן מיגו דהטבלא השניה רואה עצמה כאהל, גם החלל שתחתיה ידון כחלל אוהל, ומאי שנא הכא דאמרינן (חגיגה כ"ב א') מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה.
וביאור הדבר דהתם טומאת האהל אינה תולדה של טומאת חלל האהל, אלא יכולה לחול בפני עצמה מבלי שתוולד טומאת החלל. (ואפשר דלר"ע, אדרבה, טומאת החלל היא תולדה של טומאת האהל, ואכמ"ל.) משא"כ בנידו"ד, טהרת הכלי היא תוצאה של זריעת המים שבתוכו למקוה, ומאחר שע"פ החכמה יש מושג שטפי טובל במקוה, אזי החכמה אומרת שמים שבתוך הטפי זרועים נינהו, ואמנם אם היה הדבר כהילכתא בלא טעמא, מחמת ההכרח למצוא טהרה לטפי, אפשר שלא היינו אומרים מיגו, אבל באמת ההלכתא בטעמא, דכלי שרוצה לטבול במים כשיעור וכעובי החשובים לחול עליהם דין מקוה, הרי הוא מבטל את משמעות מחיצותיו, ואינו מהווה הפסק בתוך המים.
[2] במקום אחד מצאנו אולי "בנין אב" שאינו עומד בדרישות הבנין אב הרגילים, אך מכל מקום נראה לחלק מהתנאים לדורשו. זבחים מ' ב' א"ר ישמעאל ק"ו ומה במקום שלא הושוה קרבן לקרבן השוה מעשים למעשים מקום שהשוה קרבן לקרבן אינו דין שישוה מעשה למעשה. תוכן הדברים לכאורה- מצינו שדרכה של תורה להקביל את דיני מעשה הקרבנות, עד כדי שפר העלם דבר של ציבור ושעיר של יום הכיפורים יש להם דין שווה בהזאה על הפרוכת ובנתינה על קרנות מזבח הפנימי (נ.ב. ומכל מקום יש חילוקים ביניהם, דשעיר של יום הכיפורים דמו נכנס לפני ולפנים והזאותיו שמונה ולא שבעה. וגם עדיין אין אנו יודעים אם נוהג בשעיר יום הכיפורים "את בדם וטבילה") ואם כן מסתבר שכמו כן פרטי דיני הטבילה והזאה דפר של יום הכיפורים ישוו לשל פר כהן משיח, שאפשר לטבול גם את השומא שבאצבע וצריך שיעור בדם ושצריך טבילת אצבע ולא סיפוג.
