- א -
איתא בגמ׳ סנהדרין (נ״ח ע״ב), המגביה יד על חבירו להכותו אע״פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר "ויאמר לרשע למה תכה רעך", למה הכית לא נאמר אלא "למה תכה", אע״פ שלא הכהו נקרא רשע ע״כ. והנה כתב הרמב״ם בהלכות חובל ומזיק (פ״ה ה״א) וז״ל, אסור לחבול בין בעצמו ובין באחרים וכו׳, וכל החובל באדם כשר מישראל בדרך נציון עובר בלא תעשה וכו׳ עכ״ל.
וכבר הקשו, הרי כאן הכה רשע, כי הנצים היו דתן ואבירם שהיו רשעים, וברמב״ם מבואר שעובר רק אם מכה אדם כשר מישראל. זולת אם נאמר, דרק אם אדם כשר הכה אדם רשע אינו עובר כיון שצריך שיהיה כמותו, אך רשע שמכה לרשע שהוא כמותו אה״נ דחייב המכה בכה״ג, (ושוב הראוני, כי כבר הקשה ותירץ כן בתשובות מהרי״ט).
- ב -
והנה כדברים הנ״ל כתב הגר״ח (בסטנסיל על מסכת מכות, בענין לא יוסיף דמלקות, עמוד קע״ח בהוצאה החדשה), ואחרי שהביא להקשות ולתרץ כמבואר לעיל מהמהרי״ט, הוסיף לתרץ באופן אחר, ע״פ המבואר במדרש, דמיירי כאן שרצה להורגו, ולפ״ז לא קשה עיי״ש. אלא דלדבריו קשה, א״כ איך לומדת הגמ׳ מכאן למרים יד על חבירו רק להכותו שנקרא רשע, הרי כאן הרים ע״מ להורגו.
- ג -
והנה הרמב״ם (שם בהלכה ב׳) כתב וז״ל, אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אע״פ שלא הכהו הרי זה רשע עכ״ל. הרי בדבריו, מדלא הביא כמו לגבי מכה חבירו שצריך שיהיה בדרך נציון, וכן שיהיה אדם כשר, נראה כי תנאים אלו הם רק בהכאה ולא במרים יד על חבירו. ולפ״ז מעיקרא אין מקום להקשות הקושיא דלעיל, אמאי חשיב רשע ע״י שהרים יד הרי לא הרים יד על אדם כשר, כי אין דין זה במרים יד על חבירו.
אמנם קשה לומר כן, כי משמע הן מדברי הגמ׳ והן ממש״כ הרמב״ם, כי המכה והמרים יד על חבירו חד הם. ומרים יד הרי זו כתחילת הכאה, וממילא כל דיני הכאה בו, ואינו נקרא רשע אלא בדרך נציון וכן באדם כשר, וא״כ חזרה הקושיא למקומה.
- ד -
והנראה לומר בזה בביאור עומק כוונת הגר״ח זצ״ל, דהנה הרמב״ם, כתב (שם בהלכה א׳) וז״ל, אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יוסיף להכותו" וכו׳ עכ״ל.
וכבר דקדקו, כי רק בהכאה כתב הרמב״ם שצריך שיהיה דרך נציון, וכן שיהיה אדם כשר, משמע, שבחבלה עובר אף שלא בדרך נציון, וכן בכל אדם. והסבר הדברים הוא, כי הכאה זהו ענין של בזיון, ולכן רשע מותר לבזותו. וכן רק אם המהלך נעשה בדרך של נציון אז נהיה מהלך של בזיון, ואילו לחבול הוא עצם האיסור מכל טעם שיהיה, ומה לי אדם כשר או דרך נציון, הרי מכל מקום חבל בו.
וא״כ יוצא לפ״ז, שכל מרים יד צריך להיות נידון לפי מה שהולך לעשות, אם להכות יהא דינו כמכה את חבירו, שיש בו את תנאי ההכאה כגון אדם כשר ודרך נציון, ואילו מרים ע״מ לחבול יהיה דינו כחובל בחבירו, ששייך בכל אדם ואין צריך דוקא בדרך נציון.
- ה -
ואם כנים דברינו, נראה לבאר בזה את דברי הגר״ח זצ״ל, דכיון שבמדרש מבואר שרצה להורגו, א״כ ההרמת יד שם היתה לחבלה, ולכן אין צריך שיהיה דוקא אדם כשר, ואין צריך שיהיה בדרך נציון. ושוב לא קשה ששם היו רשעים ואפילו כך יש בהם איסור הרמת יד, וכן לא קשה, מה הראיה ממרים יד על חבירו להורגו, למרים יד להכותו. כיון שלומדים משם שהרמת יד נחשבת כתחילת המעשה שרוצה לעשות, ואין נפק״מ לעצם הנידון אם הרים יד להורגו או להכותו, מכיון שלומדים רק שמרים יד הרי זה תחילת המעשה. (ועיין עוד מש״כ בענין זה בספר דביר קדשו בראשית (י״ז י׳), על הפסוק "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" לגבי מילת אברהם עצמו, מה שלא מל עצמו קודם לציווי, כי היה זה גדר של חבלה ואסור לחבול בעצמו).
