מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כתב בספר החינוך (מצוה של"ט) דלאו זה נוהג בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה. ויש לעיין לפי מש"כ בתוס' הרא"ש בגיטין מח. דהמוכר שדהו בז' שכבשו וז' שחלקו שעדיין לא נהג יובל, מ"מ אח"כ כאשר הגיע הזמן שיובל נוהג, חוזרת השדה ביובל, אע"פ שבזמן המכירה לא היה היובל נוהג, והוכיח כן מדברי הגמ' בב"ב קיב. שמקשה על הפסוק ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו וכי מנין לו לאלעזר שלא היה לו לפינחס, וכי תימא דמיזבן זבן לא מצית אמרת דא"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, ואי נימא דהנלקח בזמן שאין היובל נוהג אינו חוזר א"כ לוקמה שקנה בז' שחילקו, אלא ע"כ דגם זה חוזר ביובל. א"כ מדוע לא משכחת לה איסור זה במוכר בזמן הזה, והתנה שגם אם ינהוג ויבוא היובל לא תחזור השדה.
וצ"ל דאע"פ ששדה הנמכרת בזמן שאין היובל נוהג, ואחר כך התחיל היובל לנהוג, חוזרת ביובל, מ"מ דין זה מתחדש בה כאשר מתחיל היובל לנהוג, אבל בעוד הזמן שאין היובל נוהג לא רמיא עליו החיוב שתחזור השדה ביובל.
ונפקא מינה למש"כ המל"מ בהלכות שמיטה ויובל פי"א ה"א מהירושלמי, דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אסור ללוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב לאחוזתו. מ"מ במוכר שדהו בזמן שאין היובל נוהג, מותר לו לחפור בה בורות, אע"פ שאם יתחדש דין היובל לא יתקיים ושב לאחוזתו, מ"מ עתה בזמן שאין היובל נוהג אין זה מוטל עליו [ומיד כשיבוא זמן שהיובל נוהג, יאסר לחפור]. והכי נמי לענין האיסור דלא תמכר לצמיתות, דאע"פ דקושטא דמילתא דכאשר יהיה היובל נוהג תחזור השדה, מ"מ עתה שאין היובל נוהג מי שמוכר לצמיתות אינו עובר בלאו הזה.
והנה הראשונים (רמב"ן מכות ג: ומובא בספר החינוך מצוה של"ט) כתבו דלא מהני מכירה בתנאי על מנת שלא יחזור ביובל, ובטעם הדבר כתבו הרמב"ן והחינוך שם דכיון דהאיסור למכור לצמיתות הוא גם על הקונה וגם על המוכר, אין ביד המוכר למחול ולא הוי דבר שבממון, והרשב"א בב"מ עט. כתב הטעם דכיון דכתיב "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" אין אדם מתנה על דבר שאינו שלו.
ויל"ע איך הדין במוכר בזמן שאין היובל נוהג, על מנת שלא יחזור ביובל, דלפי"ד הרמב"ן והחינוך הנ"ל הטעם דלא מהני תנאי הוא משום דהמוכר מוזהר בלא תמכר לצמיתות, א"כ בזה דליכא אזהרה וכמו שנתבאר י"ל דיכול להתנות. אך באמת זה אינו, דלא עצם עבירת הלאו היא המונעת את התנאי, אלא דממה שהזהירה התורה גם את המוכר ש"מ דהאיסור הוא כלפי שמיא ולא לטובתו וא"כ אי"ז דבר שבממון, גם היכא דליכא לאו בפועל, ופשוט.
וכן מוכח מיניה וביה, שהרי כדברי הראשונים הנ"ל מוכח מהגמ' בב"ב הנ"ל דאל"כ מ"ט לא משני שפינחס קנה על מנת שלא ישוב ביובל. ומדלא משני שקנה בז' שכיבשו על מנת שלא יחזור ביובל, ש"מ דאי"צ איסור בפועל, וכנ"ל.
כתב בספר החינוך (מצוה של"ט) דלאו זה נוהג בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה. ויש לעיין לפי מש"כ בתוס' הרא"ש בגיטין מח. דהמוכר שדהו בז' שכבשו וז' שחלקו שעדיין לא נהג יובל, מ"מ אח"כ כאשר הגיע הזמן שיובל נוהג, חוזרת השדה ביובל, אע"פ שבזמן המכירה לא היה היובל נוהג, והוכיח כן מדברי הגמ' בב"ב קיב. שמקשה על הפסוק ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו וכי מנין לו לאלעזר שלא היה לו לפינחס, וכי תימא דמיזבן זבן לא מצית אמרת דא"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, ואי נימא דהנלקח בזמן שאין היובל נוהג אינו חוזר א"כ לוקמה שקנה בז' שחילקו, אלא ע"כ דגם זה חוזר ביובל. א"כ מדוע לא משכחת לה איסור זה במוכר בזמן הזה, והתנה שגם אם ינהוג ויבוא היובל לא תחזור השדה.
וצ"ל דאע"פ ששדה הנמכרת בזמן שאין היובל נוהג, ואחר כך התחיל היובל לנהוג, חוזרת ביובל, מ"מ דין זה מתחדש בה כאשר מתחיל היובל לנהוג, אבל בעוד הזמן שאין היובל נוהג לא רמיא עליו החיוב שתחזור השדה ביובל.
ונפקא מינה למש"כ המל"מ בהלכות שמיטה ויובל פי"א ה"א מהירושלמי, דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אסור ללוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב לאחוזתו. מ"מ במוכר שדהו בזמן שאין היובל נוהג, מותר לו לחפור בה בורות, אע"פ שאם יתחדש דין היובל לא יתקיים ושב לאחוזתו, מ"מ עתה בזמן שאין היובל נוהג אין זה מוטל עליו [ומיד כשיבוא זמן שהיובל נוהג, יאסר לחפור]. והכי נמי לענין האיסור דלא תמכר לצמיתות, דאע"פ דקושטא דמילתא דכאשר יהיה היובל נוהג תחזור השדה, מ"מ עתה שאין היובל נוהג מי שמוכר לצמיתות אינו עובר בלאו הזה.
והנה הראשונים (רמב"ן מכות ג: ומובא בספר החינוך מצוה של"ט) כתבו דלא מהני מכירה בתנאי על מנת שלא יחזור ביובל, ובטעם הדבר כתבו הרמב"ן והחינוך שם דכיון דהאיסור למכור לצמיתות הוא גם על הקונה וגם על המוכר, אין ביד המוכר למחול ולא הוי דבר שבממון, והרשב"א בב"מ עט. כתב הטעם דכיון דכתיב "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" אין אדם מתנה על דבר שאינו שלו.
ויל"ע איך הדין במוכר בזמן שאין היובל נוהג, על מנת שלא יחזור ביובל, דלפי"ד הרמב"ן והחינוך הנ"ל הטעם דלא מהני תנאי הוא משום דהמוכר מוזהר בלא תמכר לצמיתות, א"כ בזה דליכא אזהרה וכמו שנתבאר י"ל דיכול להתנות. אך באמת זה אינו, דלא עצם עבירת הלאו היא המונעת את התנאי, אלא דממה שהזהירה התורה גם את המוכר ש"מ דהאיסור הוא כלפי שמיא ולא לטובתו וא"כ אי"ז דבר שבממון, גם היכא דליכא לאו בפועל, ופשוט.
וכן מוכח מיניה וביה, שהרי כדברי הראשונים הנ"ל מוכח מהגמ' בב"ב הנ"ל דאל"כ מ"ט לא משני שפינחס קנה על מנת שלא ישוב ביובל. ומדלא משני שקנה בז' שכיבשו על מנת שלא יחזור ביובל, ש"מ דאי"צ איסור בפועל, וכנ"ל.
◆ ◆ ◆
והנה במשנה למלך שם הקשה על דברי הגמ' הנ"ל דליכא למימר דמיזבן זבן משום דא"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, תיפו"ל דאינו יכול כלל לחפור את הקבר משום דכתיב "ושב לאחוזתו", ותירץ המל"מ די"ל שעשה כן ברשות.
והקשו עליו הרי לא מהני תנאי על מנת שלא יחזור ביובל, וא"כ הוא הדין דלא מהני תנאי על מנת שיחפור בורות דהא עי"ז לא יחזור ביובל. ובחת"ס חו"מ סי' קל"א כתב לדינא דלא מהני בזה תנאי וכן צידד במנ"ח מצוה של"ט. אמנם בברוך טעם (בדין קנין פירות כקנין הגוף) כתב דדוקא על מכירה לצמיתות שלא יחזור ביובל כלל מוזהרים המוכר והלוקח, אבל על חפירת בורות דאין בזה לאו והוא דין נוסף מדכתיב ושב לאחוזתו, על זה לא הוזהר המוכר. ואפשר דזה תלוי בטעמים, דמ"מ לשיטת הרשב"א דהא דלא מועיל תנאי הוא משום דאין אדם מתנה בדבר שאינו שלו מדכתיב כי לי הארץ, א"כ זהו גם לענין חפירת בורות.
אך בעיקר הענין ראיתי לבאר דדברי המל"מ אינם ענין לזה, דאםילו אי נימא דלא מהני תנאי על מנת לחפור בורות, היינו דוקא לענין שיהיה ללוקח קנין בקרקע שיוכל לחפור בורות בעל כרחו של המוכר אפילו אם יחזור בו, אבל אם המוכר נותן לו רשות לא גרע ממי שנותן רשות לחבירו לחפור בשדה שלו בעודו הבעלים, וכי יש איסור בדבר, וק"ל.
