לזרוק פירורים לפח
- Thread starter א.א
- תאריך התחלה
א.א
Well-known member
יישר כח
תעלה את הטקסט ישר בלי קובץ
שאלה: כיצד יש לנהוג עם פירורי לחם שנשארו לאחר ארוחה?
כתב הרמב"ם (מלכים פ"ו ה"ח,י), אין קוצצין אילני מאכל וכו', שנאמר: "לא תשחית את עצה". וכו', ומאבד מאכלות דרך השחתה (ללא שום צורך), עובר בלא תשחית.
בזמן רבותינו ז"ל דרכם היה, שאם הסבו לאכול על גבי קרקע מכבדים את הקרקע, ואם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו, ונחלקו חכמי המשנה מתי עושין כן, בית שמאי אומרים, מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים (של לפני ברכת המזון). ובית הלל אומרים, נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית. (אם ירצו).
וביארו חכמי הגמרא, שבית שמאי חששו שהשַמָּש של הסעודה אינו בקיא או שיתעצל ולא ירים פירורים יותר מכזית, ומים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים או שמא ידרכו על הפירורים, נמצא אתה מפסיד את האוכלין (ונראה כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם). ובית הלל לא חששו, כיון שמותר להשתמש רק בשמש הבקיא, והוא מרים פירורים שהם יותר מכזית שאסור לאבד אותם בידים, ומניח פירורים שאין בהם כזית שאינם מַשְׂבִּיעִים שמותר לאבד אותם בידים. (ברכות נא:)
ומרן השלחן ערוך פסק, קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורים וימאסו במים של נטילה אף על פי שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית, שמא יהא השמש עם הארץ שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח גם פירורים שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד, לכך יכבד תחלה. ועכשיו אין אנו נוהגים כך מפני שאין אנו מסלקין השלחן ואנו נוטלים הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פירורים, ואין לחוש לכלום. (סימן קפד ס"ג)
ומעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור וכו' והיה רבי אילעאי מהלך אחריו, מצא גלוסקין (פת) בדרך, אמר לו אילעאי טול גלוסקין מן הדרך, וכו'. למדנו שאין מעבירין על האוכלין. (המוצא פת או שאר אוכלין בדרך, אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, שלא ימאסו להפסד דרך ביזוי ובעיטה, אלא נוטלן משום בזיון אוכלין). (עירובין סד:) וכתבו מהראשונים, שמדובר בפתיתים שיש בהם כזית (27 גרם), שאז יש חשיבות לאוכל הזה.
נמצא שצריך להיזהר להרים פירורים שיש בהם כזית וראויים לאכילה, ממקומות שיכולים להימאס.
אמנם אמר אַבַּיֵי (חכם מחכמי הגמרא), בתחילה הייתי אומר שאלו שמטאטים פירורי אוכלין פחות מכזית מן הבית הוא משום נקיות, אמר לי מורי ורבי (רַבַּה) משום שקשה לעניות.
מעשה באיש אחד, שהיה רודף אחריו שר המומנה על העניות ללוכדו ולהביאו לידי עניות, ולא היה מצליח משום שהיה מאד זהיר על הפירורים. יום אחד אכל אותו אדם פת במקום של עשבים, אמר שר העניות, עכשיו ודאי הוא נופל בידים שלי, שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהיו למדרס רגלים ואלכדנו בכך, והנה אחר שאכל אותו אדם, הביא מעדר ועקר את העשבים עם הפירורים וזרק אותם לנהר (ואף על גב שנמאסין ומפסיד אותם בידים, אין בזה חשש בפחות מכזית, כיון שהוא דרך כבוד), לאחר מכן שמע אותו אדם את שר העניות שאמר, ווי שהוציאני זה מביתו, מקום מנוחתי. (חולין קה:)
להלכה: אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. וכל מי שאינו מְשַיֵּר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם. (שלחן ערוך סימן קפ סע א-ב)
אמנם יש להרים פירורים שעדיין ראויים לאכול אותם שיש בהם כזית (27 גרם), שנמצאים במקום שיכולים להימאס על ידי דריסת רגל או מים שיכולים להישפך עליהם וכיוצא בזה, בין על הרצפה ובין על השלחן, שלא יבואו לידי מיאוס, אבל רשאי להניח אותם באיזה שקית והם הולכים ומתקלקלים מאליהם, ובמקום צורך רשאי לתת השקית כשהיא קשורה היטב בפח. ויש מחמירין בזה אפילו בפחות מכזית, אם בהצטרף כל החתיכות על השלחן יש כזית.
אף על פי שמותר לאבד (בידים בדרך בזיון) פירורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות. (שו"ע סי' קפד ס"ד). אמנם לאבד בידים ובדרך כבוד, וכגון שזורק את הפירורים לים וכדומה, מותר. וכל שכן כשנותן אותם בשקית והם מתקלקלים מאליהם.
ומה טוב שבעלי המסעדות ובתי המאפה יתנו את האוכל שנשאר להם, בצורה מכובדת, לעניים ובפרט אם הם בני תורה, ויבקשו מהם ויחזקו אותם שיתפללו וילמדו, בעד החיילים והחטופים, ובעד כל עם ישראל, ובעדם. ועל ידי כן תרבה הצלחה וטובה לעם ישראל. אמכי"ר.
נושאים דומים בפורום
