ב"ה
שלום וברכה,
בליעת גלולה מצד עצמה, שאין ממנה הנאת טעם וכדומה, נקראת "שלא כדרך הנאה", ולכן יורדת דרגת החומרא שלה, שמהתורה אינה נחשבת אכילה, ומדרבנן נחשב אכילה. אבל עדין אסורה בתענית מדרבנן על כל פנים.
אלא שכשסובל מכאבי ראש, או זקן וחלש וכיו"ב, שיש להם צער, במקום צער לא גזרו חכמים, ולכן אפשר לעשות איסור דרבנן כזה כדי להקל מעליהם את הצער, וזהו היסוד להיתר לבלוע כדור נגד כאבי ראש, אף בלא מים.
ואם א"א לבלוע בלא מים, כאן נכנס נידון חדש, אם להתיר שתיית מים שמצד עצמה איהו מורידה את הצער, אבל בזכותה אפשר לבלוע הגלולה להוריד הצער, ועל זה מביא מרן זצ"ל מהערת הרב באר משה בנטעי גבריאל, שדיבר על חולה, וכתב שאם א"א בלא מים מותר לבלוע עם מים, וביאר שם "משום שלדעת הרב יפ"ל ח"ב אות ג בשם הבשמים ראש סי' רפ אפילו חולה שאין בו סכנה פטור מתענית ט"ב, על כן כדור עם מים מעט אין לאסור, וכן שרי להחולה לשתות דבר מר לרפואה מעט מעט כשיעור, כן דרכי להורות בשאלות אלו", עכ"ל.
ויש להבין כוונת מרן זצ"ל בזה בשני אופנים.
א. דמשמע שלשיטתו של הרב באר משה חולה שאב"ס צריך להתענות, אלא שכיון שיש פוטרים לכן הוא מתיר מעט מים עכ"פ. ולפ"ז מדבריו כנראה למד מרן זצ"ל לדידן שחולה שאב"ס פטור מתענית, אבל עדין תהיה נ"מ למי שסובל מכאבי ראש אבל מתחזק והולך כבריא, שאנו מתירים לו גלולה שאסורה מדרבנן כיון שהוא במקום צער, א"כ נתיר לו גם המעט מים בשביל הגלולה היכא דא"א. ועוד ציין לאגרו"מ, שגם הוא דיבר בחולה גמור ביוה"כ שהתירו לו הרפואה כדי שלא יבא לידי סכנה, והעלה שאם א"א בלא מעט מים נתיר לו אף במעט מים. ורואים שבשניהם ציין רק לעיקרון שאם התרנו הגלולה, א"כ היכא דא"א נתיר גם המעט מים.
ב. וזה נראה עיקר, דמ"ש הרב באר משה בלשונו לשון "חולה", לא דוקא, אלא קאי על דברי המחבר נטעי גבריאל שכתב בסתמא "מותר ליקח תרופות לצורך רפואה אם הם מרים בלא מים", וא"ז כתב להעיר "ואם א"א להחולה לבלוע הכדורים המרים בלא מים" וכו', כלומר זה הנוטל כדורים, וקראו חולה מצד שצריך לכדורים, לא מצד שמוגדר כחולה הפטור מן התענית. ולפ"ז מ"ש שלפי היפ"ל בשם הבשמים ראש פטור, הוא על חולה ממש רק שאין בו סכנה, אבל ממנו למד שאם חז"ל פטרו החולה אפילו שאב"ס, א"כ כאן אף שאינו ממש חולה לא נחמיר עליו במעט מים פחות מכשיעור ע"מ לבלוע הגלולה להקל צערו.
ומעתה מ"ש בחזו"ע עמ' רעט בשם הרב אמת ליעקב קמנצקי, והרב באר משה הנ"ל, שחולה שעליו לבלוע כדורים לרפואתו וא"א בלא מים ישתה פחות פחות מכשיעור אתי שפיר, שהן הן דברי הרב נטעי גבריאל. ובאמת שהמעיין במקור הדברים באמת ליעקב מתפלא, שהערתו חוזרת על לשון הש"ע "חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד" וכו', ועל זה כתב חולה שצריך לבלוע כדורי רפואה בט"ב ואינו מסוגל בלא מים, ישתה פחות מכשיעור משקין, ע"כ. והוא פלא, אולם להאמור אתי שפיר, שמבאר לשון זו על המתחזק והולך כבריא, אלא שצריך לאיזה כדורים, ואינם משפיעים כלל על תפקודו ובריאותו, וקראוהו חולה לענין שנוטל כדורים ותו לא.
וזה בדיוק מה שהוסיף בילקו"י במוסגר "אבל כיון שאינו בגדר חולה חייב להתענות, אף שבפתיחת ההלכה כתב "חולה שעליו לבלוע כדורים לרפואתו", אלא ודאי כדאמרן, שאינו "בגדר ההלכתי" של חולה, אף שנוטל כדורים וקרוי לענין זה חולה.
כך נלע"ד לפרש דברי מרן זצ"ל בס"ד.
וכעת אגש לעיקר שאלותיו המחכימות:
א. לכאבי ראש בלבד אם מוכרח מים ישתה פחות מכשיעור, שהרי אינו בגדר הלכתי של חולה וחייב בתענית, ורק להקל צערו ברפואה התירו.
ב. מדובר במי שחייב בתענית וכמו שנתבאר בס"ד.
ג. כל שהוא מתחזק והולך כבריא, וגם אין לו חולי שמגדיר במהותו את הגוף כלא תקין, כלומר שגם אם לא יטפלו בו בכלל, והוא במצב חולה, זה לא יגרור לחולשה והרחבת החולי לתחומים אחרים, זאת אומרת תקינות הגוף אינה תלויה בזה, כמו למשל פצע באצבע שלא יטפלו בו לצורך הענין, או דלקת קלה במקום מסויים בגוף ברמה שהכוחות הגוף הטבעיים שה' ברא יכולים להתגבר עליה באופן טבעי, וכדומה, או שהרחבת החולי על ידם יכול להיות רק לאחר שנים ארוכות של הזנחה, כך שהיחס לזה אינו כגוף עם מערכת רעועה, אלא כרגע תקינות הגוף בכלליות עומד כעת על עמדו מצד עצמו באופן יציב גם בלא הכדורים, לכן אינו מוגדר בהלכה כחולה, וחייב בתענית, אלא שמותר לו ליטול את הכדורים, ע"מ להמשיך ברפואה ולא להפסידה כדי שלא יבא לצער גדול מזה. אבל סתם דלקת פנימית או חולי פנימי, כמו בלוטת התריס, סכרת, וכל כיו"ב, אפילו שמתחזקים והולכים כבריאים, מ"מ הגוף ללא הכדורים חלילה יסוג אחור בכל תקינותו בזמן קצר, וזה אומר שהגוף במצב חולה ולא במצב בריא. והנלע"ד כתבתי בס"ד.
בברכה רבה
