מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כתב בשלחן ערוך או"ח סי' תרע"ב ס"ב והוא מדברי הרי"ף, דאם נתן בנר חנוכה יותר משיעור חצי שעה, יכול לכבותה לאחר שעבר הזמן וכן להשתמש לאורה. ובבית יוסף סי' תרע"ז הקשה ממה שמבואר שם, דהנותר מן השמן והפתילות ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק בשני, ומה שנותר ביום אחרון שורפו בפני עצמו. ומתרץ שם דהחילוק הוא דהיכא דנתן כשיעור וכבה בתוך הזמן הוקצה למצוותו, אבל היכא דנתן שמן יותר מכשיעור, מלכתחילה לא הוקצה היותר למצוותו. ויסוד החילוק מבואר ברמב"ן שבת כא: אלא דהוא לא סבירא ליה כן, וגם לא פירש טעם החילוק.
ובספר פני המנורה עמ' קכ"ז כתב לדון, האם כאשר נתן שמן יותר משיעור חצי שעה, מותר להסתפק מן השמן שבנר ולהוציאו בעוד שהנר דולק. ולכאורה לפי פשטות דברי הב"י מותר, שהרי השמן היותר על חצי שעה אינו מוקצה כלל למצוותו.
אמנם נראה לומר דזה תלוי באשלי רברבי, דהנה בתוס' ביצה כב. כתבו דהטעם שהמסתפק בשבת מן השמן שבנר חייב משום מכבה, אינו משום דממהר כיבויו דזה לא הוי אלא גרם כיבוי, אלא משום שבשעה שהוא נוטל מן השמן מכבה קצת ומכסה אורו עי"ש, אמנם הרא"ש שם פ"ב סי' י"ז כתב דהטעם משום שממהר כיבויו ואין זה גרם כיבוי כיון דהמעשה בגוף הנר. א"כ לדברי התוס' יש לאסור, משום דממעט הנר, והוי אכחושי מצוה, דאפילו להדליק מנר לנר של מצוה אחר איכא למאן דאסר מטעם זה, כמבואר בשבת כב. וברש"י שם "דמחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו", [ואפשר לומר דאף למאן דמתיר להדליק מנר לנר מודה בזה, דס"ל דאין אכחושי מצוה בנטילת שלהבת דבאמת אין מתמעט אורו בזה אלא רק מחזי כמאן דשקיל נהורא וכמבואר בלשון רש"י הנ"ל, אבל הכא דבאמת ממעט האור ומכחיש המצוה, אסור]. ועכ"פ לצורך נר של חול ודאי אסור. אך לדברי הרא"ש אם נימא דפליג וס"ל דאינו ממעט את האור בשעת הנטילה, לכאורה אין בזה משום אכחושי מצוה או ביזוי מצוה, דאינו משתמש בהחלק המוקצה למצוה.
כתב בשלחן ערוך או"ח סי' תרע"ב ס"ב והוא מדברי הרי"ף, דאם נתן בנר חנוכה יותר משיעור חצי שעה, יכול לכבותה לאחר שעבר הזמן וכן להשתמש לאורה. ובבית יוסף סי' תרע"ז הקשה ממה שמבואר שם, דהנותר מן השמן והפתילות ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק בשני, ומה שנותר ביום אחרון שורפו בפני עצמו. ומתרץ שם דהחילוק הוא דהיכא דנתן כשיעור וכבה בתוך הזמן הוקצה למצוותו, אבל היכא דנתן שמן יותר מכשיעור, מלכתחילה לא הוקצה היותר למצוותו. ויסוד החילוק מבואר ברמב"ן שבת כא: אלא דהוא לא סבירא ליה כן, וגם לא פירש טעם החילוק.
ובספר פני המנורה עמ' קכ"ז כתב לדון, האם כאשר נתן שמן יותר משיעור חצי שעה, מותר להסתפק מן השמן שבנר ולהוציאו בעוד שהנר דולק. ולכאורה לפי פשטות דברי הב"י מותר, שהרי השמן היותר על חצי שעה אינו מוקצה כלל למצוותו.
אמנם נראה לומר דזה תלוי באשלי רברבי, דהנה בתוס' ביצה כב. כתבו דהטעם שהמסתפק בשבת מן השמן שבנר חייב משום מכבה, אינו משום דממהר כיבויו דזה לא הוי אלא גרם כיבוי, אלא משום שבשעה שהוא נוטל מן השמן מכבה קצת ומכסה אורו עי"ש, אמנם הרא"ש שם פ"ב סי' י"ז כתב דהטעם משום שממהר כיבויו ואין זה גרם כיבוי כיון דהמעשה בגוף הנר. א"כ לדברי התוס' יש לאסור, משום דממעט הנר, והוי אכחושי מצוה, דאפילו להדליק מנר לנר של מצוה אחר איכא למאן דאסר מטעם זה, כמבואר בשבת כב. וברש"י שם "דמחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו", [ואפשר לומר דאף למאן דמתיר להדליק מנר לנר מודה בזה, דס"ל דאין אכחושי מצוה בנטילת שלהבת דבאמת אין מתמעט אורו בזה אלא רק מחזי כמאן דשקיל נהורא וכמבואר בלשון רש"י הנ"ל, אבל הכא דבאמת ממעט האור ומכחיש המצוה, אסור]. ועכ"פ לצורך נר של חול ודאי אסור. אך לדברי הרא"ש אם נימא דפליג וס"ל דאינו ממעט את האור בשעת הנטילה, לכאורה אין בזה משום אכחושי מצוה או ביזוי מצוה, דאינו משתמש בהחלק המוקצה למצוה.
◆ ◆ ◆
ועוד יש לדון ובהקדם ביאור החילוק שהביא הב"י, דהנה הוא כתב לחלק משום דאת היותר מחצי שעה לא הקצה למצוה. ויש לעיין דא"כ תלוי בברירה, דהקצה רק את מה שידלק ולא מה שעתיד להשאר. וצ"ל משום דבדרבנן סמכינן אברירה, וכן כתבו האחרונים.
אך יש לבאר החילוק באופן אחר, דהנה הראשונים הקשו על דברי השאילתות דמותר השמן שבנר לאחר חנוכה צריך לשורפו, מאי שנא מעצי סוכה ונוי סוכה שאינן מוקצים אלא לימי החג, ותירץ הר"ן לפי שהם עשויים להשאר לאחר החג ואינו מקצה אותן לגמרי, משא"כ השמן והפתילות שעשויין להתבער לגמרי מקצה אותן למצוותן דאין אדם יושב ומצפה מתי יכבה נרו, עכ"ד. [אבל באבודרהם בשם רבינו גרשון כתב ליישב באופן אחר, דאסרו את השמן והפתילות משום דומיא דמנורה שהם קדושים].
ולפי זה מבואר היטב החילוק, דבנותן יותר מכשיעור ומלכתחילה היה עומד להשאר, הרי הוא יושב ומצפה ואינו מקצה אותו לגמרי, ושוב הוי כמו עצי החג לאחר החג, ורק לגבי מה שעומד להתבער מן העולם כמצוותו שייך לומר דמקצה לגמרי. ויסוד זה מבואר במקור חיים סי' תרע"ב, שכתב דכיון דלאחר הזמן מותר לכבותה, שוב אינו מוקצה דאין לך יושב ומצפה גדול מזה. [ובדעת הרמב"ן אפשר לומר דכוונתו לחילוק זה, שלא הזכיר בדבריו משום דאת היותר מכשיעור לא הקצה].
ולפי זה י"ל דבאמת מתחילה גם כאשר נותן בנר שמן יותר מכשיעור הוקצה הכל למצוותו, והביאור משום דכל חלק וחלק ראוי לקיום המצוה, ודוגמא לדבר למ"ד דהזמנה מילתא, אם הקצה אתרוג למצוה נאסר מיד בהקצאה, ואם ביום השביעי הקצה ב' אתרוגים למצוה, לקיים באחד מהם או בזה או בזה, י"ל דשניהם נאסרו, אע"פ שממ"נ לא יקיים המצוה אלא באחד מהם, דהרי יש לפניו רק נטילה אחת ואינו יכול ליטול ב' אתרוגים. ואף לדידן דהזמנה לאו מילתא ונאסר רק ע"י מעשה, עכ"פ כשנתנו בנר והדליק הוי מעשה לגבי כל השמן להיות מיוחד הכל למצוה, גם כשהוא יותר מכשיעור דלא ישתמש בכולו, מ"מ כולו מוקצה להשתמש או בזה או בזה. אלא דלאחר גמר קיום המצוה, בטלה ההקצאה וכמו עצי סוכה לאחר החג.
והנפק"מ בין הטעמים הוא לנידון הנ"ל, דאם נימא דהיותר מכשיעור לא הוקצה למצוותו ומדין ברירה, א"כ יכול להסתפק מהשמן שבנר אף בעודו דולק. אך אם כל ההיתר רק משום שעבר זמן המצוה, א"כ בתוך הזמן אסור.
